עירוב חמץ... לוקה וכו׳ –
משנה פסחים ג,א: אלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתוס המצרי, וזימא של צבעין, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים; ר׳ אליעזר אומר, אף טפולי נשים. זה הכלל: כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת.
פיהמ״ש שם: ענין עוברין – עוברין עליו בבל יראה ובבל ימצא. כותח – ״אלמרי״. ושכר – כל דבר המשכר, ויש שעושין משקאות המשכרין ממשרת חטין ושעורים וכיוצא בהן. וכך היה שכר של אנשי מדי, כלומר עשוי ממשרת פת כמו ״אלמזר״ שעושים במצרים היום. וחומץ האדומי, היו נותנים בו גרגרי שעורים. וזיתוס – לוקחין מלח וקמח שעורים וגרגרי חריע חלקים שוים ולשין אותן במים והיו משתמשין בו לרפואה. וזימא של צבעין – משרת מורסן וסובין משתמשין בו צבעי הארגמן. ועמילן של טבחים – לוקחין חטים שעדיין לא נגמר בשולן ומייבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן ככרות קטנות, ומכסין באותן הככרות קדרות האוכל בעת שהאוכל קרוב להתבשל, והן קולטין זוהמת האוכל וצחנתו. וקולן של סופרים – בצק שעושין אותו כורכי הספרים מאבק בית הריחים ומדבקים בו כל מה שרוצים לדבק. וטפולי נשים – אבקה שעושות הנשים מכל דבר שמנקה ורוחצות בו פניהן ובכללן קמח שעורים. ר׳ אליעזר אומר, אע״פ שהוא אבק ואין בו חמץ שמא תשרה אותו האבק בעת שרוחצת בו. ואין הלכה כר׳ אליעזר, אלא כמו שאמר: זה הכלל: כל שהוא מין דגן – כלומר, כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת המינין עם מים – עובר עליו בפסח; אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו, לפי שהכלל אצלינו: מי פירות אין מחמיצין. ואמרו הרי אלו באזהרה – כלומר, כל האוכל אחד מאלו שיש בהן תערובת דגן, לפי שהכלל אצלינו: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו. במה דברים אמורים? כשהיה בתערובת חמץ כזית בכדי אכילת פרס, ואז יתחייב אוכל אותה התערובת מלקות, אבל אם היה שיעור הדגן שבו פחות מזה – אין האוכלו חייב מלקות, אבל אסור לאכלו.
ראשונים ואחרונים נתלבטו בדברי רבינו והעמיסו עליו קושיות הרבה. בלי לפרט כל הקושיות, נציג את הסוגיות העיקריות וננסה בע״ה לפלס בהן דרך בעקבות רבינו וקודמיו.
פסחים מג,א (לשון הגמרא באותיות בולטות; פירוש ר״ח באותיות רגילות; תוספת פירוש בסוגריים):
הרי אלו באזהרה: מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות ונוקשה בעיניה בלאו?
אמר רב יהודה אמר רב, רבי מאיר היא דתניא: ...ושיאור דר׳ מאיר, דהוא הכספת פנים, כגון נוקשא בעלמא הוא – אומר ר׳ יהודה, נותנו לפני כלבו כלומר, מותר בהנאה; ור׳ מאיר אומר, האוכלו בארבעים. ...שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת.
רב נחמן אמר, רבי אליעזר היא (כלומר, סתמא דמשנתנו הוא אליבא דרבי אליעזר דברייתא, ואין תנא זה סובר כרבי אליעזר המוזכר במשנתנו לענין טיפולי נשים). דתניא: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו – דברי ר׳ אליעזר; וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום. ושמעינן ליה לר׳ אליעזר דאמר, חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה...
ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן? אמר לך, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניה – לא.
תניא כוותיה דרב יהודה: ׳כל מחמצת לא תאכלו׳ – לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי1 יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: ׳כי כל אוכל חמץ ונכרתה׳ – על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו. מאן שמעת ליה דאמר ״על עירובו בלאו״? רבי אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר הני דפשיטנא דאינון נוקשא בעיניה, זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן וזיתום, שיירינהו. שמע מינה, נוקשה לרבי אליעזר לית ליה בלאו. ואיתוקמא דמתניתין רבי מאיר הוא.
ורבי אליעזר עירובו בלאו מנא ליה? ופשטינן מדוקיא דקרא...
הגמרא ממשיכה לדון מאיזה מקרא דרש רבי אליעזר דינו, ומה דרשו בו חכמים. ברם כל זה אינו משנה לגבי פסיקת ההלכה, שהרי סתם משנתינו קובעת שיש לאו מיוחד לתערובת חמץ: ״זה הכלל: כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת״, והוא כברייתא שהובאה בסוגיא הנ״ל: ״על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו״. ראינו שכך כתב רבינו בפיהמ״ש, וכך גם כתב בספר המצוות (מצוה קצח) והביא ברייתא דומה ממכילתא דרשב״י. גם כאן פסק כך: אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו שלחמץ, אבל עירוב חמץ... אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר ׳כל מחמצת לא תאכלו׳. ועוד ביארתי לפנינו.
אחרי שהוכח שישנה אזהרה מיוחדת לחמץ דגן גמור על ידי תערובת, עולה ממילא השאלה: באיזה שיעור עובר על לאו זה? ישנן כמה אפשרויות:
א) יתכן שהאוכל מן התערובת עצמה כזית עובר על הלאו, אע״פ שאין כאן כזית של חמץ עצמו. זאת אומרת, שבצוותה לאו מיוחד חידשה לנו תורה שההיתר שבתערובת מצטרף לאיסור, ורואים את ההיתר שהוא הופך להיות איסור, ולוקין על כזית מן התערובת שיש בו פחות מכזית מן האיסור המקורי.
ב) מאידך, יתכן שאחרי שחידשה תורה אזהרה מיוחדת לתערובת חמץ, למדנו שאם נתן האיסור טעם בהיתר, דנים אנו את הטעם כעיקר, ואפילו לא אכל כלום מגוף האיסור, כל שאכל כזית מן ההיתר שקלט טעם האיסור הרי זה לוקה.
וישנן גם אפשרויות אחרות כפי שיבואר לפנינו.
לפיכך קבעו כאן מסדרי הש״ס סוגיא הנשנית במסכת נזיר (לה,ב – לז,ב) הדנה בשאלה מהו השיעור לעבור, ואיך יש להבין את משמעות השיעור למלקות באוכל מן התערובת. כדי לדחות את האפשרות הראשונה הנ״ל, מביאה הגמרא תחלה מחלוקת בענין היתר מצטרף לאיסור:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה התורה ׳משרת׳ (במדבר ו,ג) וכו׳.
אחר כך דנה הגמרא בדעה הסוברת טעם כעיקר:
והאי ׳משרת׳ להכי, להיתר מצטרף לאיסור, הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: ׳משרת׳ – ליתן טעם כעיקר וכו׳.
נראה שהסוגיא הזאת אינה המשך ישיר של הסוגיא הראשונה הדנה בעירוב חמץ, אלא הועברה לכאן בגלל הנושא של שיעורים בתערובת. לפיכך, אין הדיון העיקרי על תערובת חמץ דוקא, כי אם על דין תערובת בכל האיסורים. על המימרא של רבי אבהו אמר רבי יוחנן מספרת הגמרא (מד,א):
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי, וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור? והתנן: ...המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה וכו׳ הואיל וזר לוקה עליהן בכזית. היכי דמי? לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור?
הציע רב דימי הצעה אחרת: דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. זאת אומרת, לעולם אין היתר מצטרף לאיסור, וכאן מדובר שאכל כזית מן התרומה שהצטרף מעט מעט בעת שהוא אוכל מן התערובת (= המקפה). כמו שהאוכל גרגרים מן האיסור בלבד, מצטרף הכל לשיעור כזית, אם אכלו בתוך שיעור זמן אכילת פרס; כך גם אם אוכל תערובת, כל שבמשך זמן אכילת פרס מסתכמים גרגרי האיסור לשיעור כזית, מצטרפין ולוקה. העובדה שהפסיק בין אכילת גרגרי האיסור באכילת היתר אינה פוטרת אותו. על הצעה זו שאל אביי:
וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא? אמר ליה, אין.
ואקשינן: אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי ואמרי בולא כלום (ברייתא הנ״ל)?...
אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה (גומע הכותח בלי לטבל בו כלום), בטלה דעתיה אצל כל אדם כלומר, אין זה דרך ארץ; ואי משטר קשטר ואכיל (מטבל בתוכו כדרכו), לית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ואם הוא יותר מזה השיעור (זמן), אין מצטרפין וראשון ראשון בטלי.
לכאורה הדברים תמוהים הם. אפילו אם נניח שבכל איסורים שבתורה יש גם איסור תורה על כזית איסור בתערובת בכדי אכילת פרס, והוא הדין בכותח הבבלי, מכל מקום יש חילוק בין חכמים לרבי אליעזר. מי יאמר שלרבי אליעזר אין היתר מצטרף לאיסור? והרי לדעתו יש לאו מיוחד לתערובת, מה שאין כן לחכמים לכאורה! ולמה לא נאמר שבאמת בכך נחלקו שלרבי אליעזר היתר מצטרף לאיסור ולוקה על כזית מצומצם שיש בו קצת איסור וקצת היתר, ולחכמים – לא? (
נזיר לו,ב תוד״ה אי הכי).
עוד זאת, שאלת הגמרא היא: ״אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי?״. לכאורה ראינו שישנן שתי ברייתות. הברייתא הראשונה שהביא רב יהודה לא מוזכר בה כותח הבבלי, אלא כך לשון הגמרא לעיל: ״דתניא: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום״. למה לא שאלה הגמרא מברייתא זו שמשמע לדעת חכמים בכל תערובת חמץ פטור לגמרי? ועל כך לא ניתן לתרץ ״הנח לכותח הבבלי וכו׳ ״.
ברור הוא איפוא שהגמרא ידעה ששתי הברייתות אחת הן, ומוקד המחלוקת היא האם הפסוק ׳כל מחמצת לא תאכלו׳ בא לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי, שכך סובר רבי אליעזר, וחכמים חולקים עליו בזה בלבד. לדעת רבי אליעזר על כרחך שהרבוי הזה מלמדנו שהיתר מצטרף לאיסור והאוכל כזית מן הכותח שיש בו קצת חמץ וקצת היתר לוקה. השאילתות (פרשת צו סי׳ פ; מירסקי סי׳ צד בשם כמה כי״י) כותב בדעת רבי אליעזר: ״ואפילו איעירוב נמי כחצי זית ממצה וכחצי זית חמץ מצטרפין, וקאים עליה בלאו, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, דכתיב כל מחמצת וכו׳ ״. הגמרא תפשה כדבר פשוט שמחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים אינה מחלוקת עקרונית האם יש אזהרה על חמץ בתערובת וכל המשתמע בכך, אלא שנחלקו רק אם ניתן להכליל באזהרה זו גם כותח הבבלי ודומיהן ואף חמץ נוקשה, כי לדעת חכמים השיעור לעבור עליו הוא דוקא כזית בכדי אכילת פרס, ודבר כזה אינו מצוי בכותח והדומה לו.
מעתה זהו מהלך הדיון בסוגיא זו. ישנם כמה יסודות בהלכות תערובת הלמדים ממקורות שונים. ״היתר מצטרף לאיסור״, וכן ״טעם כעיקר״, נובעים מאיסורי נזיר ועוד מצוות. העיקרון שמצטרף ״כזית איסור בתוך אכילת פרס של התערובת כולה״ – מה מקורו? עיקרון כזה אי אפשר להגיע אליו כל עוד לא לימדתנו תורה שיש תערובת שהיא אסורה גם בלי להזדקק לדין היתר מצטרף לאיסור ובלי טעם כעיקר. האיסור היחידי שניתן ללמוד ממנו עיקרון זה הוא תערובת חמץ. ואמנם מצינו שיש אזהרה מיוחדת על עירוב חמץ. כאשר הציע רב דימי שגם בתערובת תרומה וחולין יש ליישם את העיקרון שמצטרף כזית תרומה בתוך אכילת פרס של תערובת – הרי על כרחך שדין זה אמור רק למי שסובר שיש אזהרה על תערובת חמץ. ואם דין זה הוא דאורייתא גם לדעת חכמים, הרי שגם הם מודים לרבי אליעזר שיש אזהרה מיוחדת על עירוב חמץ, והאוכל מן התערובת שיעור פרס שבתוכו כזית חמץ לוקה. על כן שאל אביי, ״אם כן אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי?״ הלא, לפי דבריך, הכל מודים שיש אזהרה על עירוב חמץ ועל כך לא נחלקו! מעתה למה חולקים חכמים בדין כותח הבבלי? על כך בא התירוץ: ״הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס״. כלומר, ודאי שהכל מודים שיש אזהרה לעירוב חמץ, אבל המחלוקת הוא על השיעור. לדעת רבי אליעזר נתרבו כותח הבבלי וכו׳ ללקות עליהם; ממילא מוכרחים לפרש שזהו מפני שהיתר מצטרף לאיסור. על כך חולקים חכמים כי לדעתם ״כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור״; והם אומרים כי האוכל כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי – בלא כלום, והיינו מפני שלעולם ״לית ביה כזית בכדי אכילת פרס״. לדעת חכמים אמנם נאסרה תערובת חמץ בלאו, אבל אינו לוקה עד שיאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי שיעור זמן אכילת פרס.
מסקנה העולה היא שאין מחלוקת על הסיפא של משנתנו – ״זה הכלל: כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת״. הלכה זו מוסכמת היא על רבי מאיר ועל רבי אליעזר ועל חכמים דרבי אליעזר. לכן קבע רבינו דבר זה להלכה ומנה אזהרה זו במנין המצוות. אולם כיון שמסוגיית הגמרא מוכח שהלכה היא כחכמים של רבי אליעזר, לפיכך פסק רבינו שהשיעור לעבור עליו בתערובת הוא דוקא בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש בצים (= פרס).
בזה הלך רבינו בעקבות הרי״ף ז״ל (רמז תשמב):
תנו רבנן: כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי... יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה – על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו עובר בלאו; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום. אע״ג דאמור רבנן על עירובו בלא כלום, מילקא הוא דלא לקי, אבל איסורא איכא. וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן לקי.
והרי כל זה כמו שביארנו.
עוד זאת, ראינו שהגמרא תופשת כדבר פשוט שגם רבי אליעזר וגם חכמים החולקים עליו – לדעת כולם ״נוקשה בעיניה לא קאמר״, ובגלל כך נאלצו להעמיד את הרישא של משנתנו כרבי מאיר דוקא. כיון שהלכה היא כחכמים של רבי אליעזר, לפיכך אין להכליל חמץ נוקשה באזהרת עירובו. משום כך השמיט רבינו חמץ נוקשה ולא הזכירו בשום מקום.
עדיין נשאר לבאר עוד פן של שיטת רבינו. לפי מה שנתבאר, גם בשאר איסורי אכילה לדעת חכמים האוכל כזית מן האיסור בתוך התערובת בכדי אכילת פרס עובר מן התורה. ואפילו אם נאמר ששאר איסורים למדים מחמץ, מכל מקום שונה חמץ שבגלל שיש בו אזהרה מיוחדת הופקע עירובו מעונש כרת ויש בו רק לאו בלבד, מה שאין כן בשאר איסורים, כיון שהוא אסור מן התורה יתחייב עליו כדינו, חלב ודם בכרת ונבלה במלקות. ויש שהקשו מדברי רבינו בהלכות מאכלות אסורות טו,ב-ג: ״חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל... כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב – לוקה שהרי טעם האסור וממשו״. ופירשו שבכתבו ״לוקה״ הכוונה היא: כרת אין בו אלא לאו בלבד; וזה קשה שהרי אין לאו מיוחד לתערובת חלב.
ואף שאיני כדאי נלפע״ד שאין הפירוש הזה מתקבל בדברי רבינו שם. ראה שם בהלכות מאכלות אסורות פתח פרק יד וכתב: ״כל אסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות, בין לכרת, בין למיתה בידי שמים. וכבר בארנו שכל המחויב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל – לוקה״. ותיכף ממשיך (הלכה ב): ״ואסור מן התורה לאכל כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית״. ולהלן שם (הלכה ד): ״כזית חלב או נבלה או פגול ונותר... היה פחות מכזית בתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו״. ועוד (הלכה יח): ״יש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקיות... כגון טמא שאכל כזית חלב, שנותר מן המוקדשין, ביום הכיפורים – לוקה משום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, וכו׳ ״. הרי ברור הוא שלכך פירש בתחלה שגם באיסור כרת וגם באיסור מיתה בידי שמים יש מלקות, כדי שלא יהא צריך בכל פעם לחזור על העונש המיוחד לאותו איסור, אלא בכל מקרה אומר ״לוקה״, והכוונה היא לעונש המתאים לאותו איסור, ובודאי אין כוונתו לומר שאין בו כרת, או שאין בו מיתה בידי שמים. על סמך זה המשיך תיכף בראש פרק טו וכתב דין תערובת: ״אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב – לוקה״. וברור שהכוונה היא שבאמת חייב כרת אם אכל מאכל אסור כגון חלב שהוא בכרת, וחייב מיתה אם אכל מאכל שחייב מיתה בידי שמים, וכו׳. אבל כאן גבי חמץ דייק לכתוב במפורש: ״לוקה ואין בו כרת״.
ראה עוד לקמן ד,ח לענין בל יראה ובל ימצא. עוד שם בסוף הלכה יא הבאתי תשובת בנו של רבינו על השאלה למה לא הזכיר רבינו בשום מקום את המושג ״חמץ נוקשה״ המופיע בסוגיא הנ״ל.
עירוב חמץ כגון כותח הבבלי... וכל הדומה להן וכו׳ – יש לעמוד על שינוי הלשון שנקט בו רבינו. בברייתא הנ״ל שנינו: ׳כל מחמצת לא תאכלו׳ – לרבות כותח הבבלי וכו׳. אבל רבינו כתב: עירוב חמץ... לוקה ואין בו כרת שנאמר ׳כל מחמצת לא תאכלו׳. כבר ביארתי לעיל שהלשון של הרישא של הברייתא היא דוקא לרבי אליעזר, אבל לדעת חכמים לא נתרבו סתם כותח הבבלי וכו׳. לדעתם הפסוק מזהיר על עירוב חמץ אם אכל כזית בתוך התערובת שהיא כשיעור פרס. אלא שצריך להציע דוגמא של תערובת חמץ שרגילים בני אדם לעשות כמותה והחמץ נימוח בתוכה. והרי כותח הבבלי ושכר המדי הם כאלה, והם הדוגמאות שהוזכרו בגמרא; לפיכך יש להזכיר אותם כמשל של עירוב חמץ. אמנם סתם כותח הבבלי, אע״פ שיש בו כזית חמץ בתוך תערובת כשלש ביצים, אין דרכם של בני אדם לאכול ממנו כל כך הרבה. אבל בהחלט יתכן להרכיב כותח באופן כזה שיהא ראוי לאכול כזית מן החמץ בתוך התערובת בזמן אכילת פרס. וראה בפיהמ״ש שהבאתי לעיל, מוכח שמדובר בהרכבים שונים ולא כולם שווים. זהו שכתב רבינו כאן: תחלה כתב מהו עירוב חמץ המוכר – ״כגון כותח הבבלי ושיכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן״; ותיכף הוסיף: ״במה דברים אמורים – בשאכל כזית חמץ... בכדי אכילת שלש ביצים״. מעתה לא הזכיר כותח הבבלי אלא כדוגמא לעירוב חמץ, אבל בהחלט יתכן שלעולם לא יתחייב על אכילתו אלא אם כן בהרכב כזה שניתן לאכול כשיעור.
שלש ביצים – ראה הלכות עירובין א,ט שם ביארתי את שיטת רבינו שהפרס הוא שיעור שלש ביצים בינוניות.
אין בתערובת כזית... אם אכל... מכת מרדות – כבר נתבאר לעיל (הלכה ה): חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח... הרי זה אוסר בכל שהוא, ועל כרחך שאין זה אלא מדבריהם ומשום גזירה. כיון שאסרוהו חכמים יש בו גם מכת מרדות.