×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, במזיד, חייב כרת, שנאמר ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה״ (שמות י״ב:ט״ו), בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה:
Anyone who intentionally eats an olive's size1 [כזית, or more]⁠2 of chametz3 on Pesach from the beginning of the night of the fifteenth [of Nisan] until the conclusion of the day of the twenty-first [of Nisan]⁠4 is liable for כרת,⁠5 as [Exodus 12:15] states: "Whoever eats leaven... will have his soul cut off.⁠"6
[Should one eat this amount of chametz] unintentionally,⁠7 one is liable to bring a fixed sin offering8 [as atonement].
[The above applies] equally to one who eats chametz and one who converts it into a liquid and drinks it.⁠9
1. Whenever the Torah uses the verb אכל (eat) in the context of a mitzvah or a prohibition, it refers to the consumption of at least a minimum amount, established by Eruvin 4b as the size of an olive.
It must be emphasized that the measure of a כזית (an olive's size) cannot be determined by measuring an average olive today. Rather, it is dependent on the measure established by the Sages and this is the subject of debate by the Rabbinic authorities. The Pri Chadash (Orach Chayim 486) explains that the Rambam considers an olive as one third the size of an egg (כביצה, a more familiar Talmudic measure). In terms of modern measurements, this olive size would be between 16.6 and 24 grams, according to various Halachic opinions.
Tosefot (Chullin 103a) differs, and defines a כזית (the size of an olive) as one half the size of an egg (between 25.6 and 36 grams according to the various opinions). With regard to the practical application of the law (halachah l'ma'aseh), the Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 486) advises that in all questions of Torah law, Tosefot's opinion should be followed. However, in questions of Rabbinic law, the more lenient opinion can be relied upon.
2. Eating less than this amount of chametz is also forbidden by Torah law. However, there is no punishment for its consumption, nor need a sacrifice be brought as atonement (See Halachah 7).
3. any mixture made from grain or grain products that has come into contact with water and was allowed to become leavened. The following (and only the following) five species are referred to as grain: wheat, rye, barley, oats, spelt.
4. In the mitzvot mentioned above, the Rambam also mentions the prohibition against eating chametz from noon on the fourteenth of Nisan. However, the violation of that prohibition is not punishable by כרת.
5. The prohibition against eating chametz on Pesach is counted as one of the 613 mitzvot of the Torah. See Sefer HaMitzvot, negative commandment 197; Sefer HaChinuch, mitzvah 19.
6. Moed Kattan 28a relates that a person who violated a sin punishable by כרת would die before reaching the age of fifty.
In his commentary on the Mishnah, Sanhedrin 9:6, the Rambam emphasizes that premature death does not represent the totality of the retribution these individuals will receive. In addition, "their souls will be cut off.⁠"
In Hilchot Teshuvah 8:1, the Rambam elaborates on the latter dimension:
The good that is hidden for the righteous is the life of the world to come... The retribution of the wicked is that they will not merit this life. Rather, they will be cut off and die.
This is the intent of the meaning of the term כרת in the Torah, as [Numbers 15:31] states: "That soul shall surely be cut off.⁠"
7. בשוגג
8. The Rambam adds the word "fixed" to indicate that he is referring to the standard sin offering described in Leviticus 4:27-35, in contrast to the offering to atone for certain sins mentioned in Leviticus, Chapter 5. (See Hilchot Shegagot 1:3.) The latter offering is not "fixed,⁠" but rather is adjustable according to the financial state of the person liable.
9. Though the Torah specifically mentions "eating,⁠" Chullin 120a equates drinking a liquid made from chametz and water with the former act. In his responsum (Vol. V, 1517), the Radbaz differentiates between mixing chametz with water (the instance in question here) and mixing chametz with other substances, as mentioned in Halachah 6. The punishment of כרת applies only when nothing else but chametz and water is contained in the mixture.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחצפנת פענחאבן האזליד פשוטהעודהכל
(הקדמה)

{איסורי החמץ}

(א) כָּל הָאוֹכֵל כַּזַּיִת חָמֵץ בַּפֶּסַח, מִתְּחִלַּת לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד סוֹף יוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים בְּנִיסָן: בְּמֵזִיד - חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה״ (שמות יב,טו); בְּשׁוֹגֵג - חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַמַּמְחֶה וְשׁוֹתֶה.
כׇּל הָאוֹכֵל כְּזַיִת חָמֵץ בְּפֶסַח מִתְּחִלַּת לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד סוֹף יוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים בְּנִיסָן בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות י״ב:ט״ו). בְּשׁוֹגֵג חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַמְמַחֶה וְשׁוֹתֶה:
כתב הרב: כל האוכל כזית חמץ וכו׳ חייב קרבן חטאת קבועה – אמר המפרש העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה שלש וארבעים ואוכל חמץ בפסח אחד מהן. וענין חטאת קבועה הוא חטאת שאינה באה זולת ממין הבהמה בלבד ויש הפרש בזה בין ע״ז ושאר עבירות השתים וארבעים עבירות שהשוגג בע״ז יהיה מי שיהיה מביא עז בת שנתה אבל מי ששגג באחת משתים וארבעים עבירות אם היה הדיוט מביא כשבה או שעירת עזים. ואם היה מלך מביא שעיר עזים. ואם כהן משוח מביא פר בן בקר. נמצא שהחטאת קבועה מביא בבהמה ידועה. אבל קרבן עולה ויורד הוא הקרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה וענין זה מבואר בפרק קמא דכריתות ובמסכת הוריות:
כתב הרב: ואחד הממחה ושותה – אמר המפרש כלומר שממחה החמץ במים ושותהו ענוש כרת שהשתיה כאכילה לחייבו אבל אם היה מצה והמחה אותה אין יוצא בה ידי חובתו כדאמרינן בגמ׳ המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כו׳ וכדאמרי׳ גבי רקיק השרוי והוא שלא נמוח והטעם משום דהתם בעינן היכר אכילה וטעם מצה וליכא. אבל הכא בהנאה קא קפיד רחמנא והרי יש כאן הנאת גרונו ולא גרע חמץ מחלב ושאר איסורין שאם המחה אותן וגמען חייב ודוקא כששתה החמץ או שאר איסורין בבת אחת או בתוך שיעור שתיית רביעית אבל שתאן מעט מעט ושהה יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין ופטור מכרת או מקרבן ומכין אותו מכת מרדות. וכי שתאן בבת אחת נמי דוקא שהיו קרים או פושרין אבל אם היו חמין עד שנכוה גרונו מהם פטור והוא הדין שהבולע חמץ ואעפ״י שלא לעסו שחייב כדילפינן קל וחומר ממצה ומה מצה שאם המחה אותה וגמעה לא יצא אם בלעה יצא החמץ שחייב אפי׳ כשהמחה ושותה אם בלעו לא כל שכן שחייב:
(א-ג) כל האוכל כזית עד חטאת קבועה. פ׳ אלו עוברין ופ׳ כל שעה:
אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. פרק העור והרוטב:
החמץ בפסח אסור בהנאה עד לא ימצא בבתיכם. פרק כל שעה:
כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו׳ – משנה פרק קמא דכריתות (כריתות ב׳.) שמזכיר האוכל חמץ בפסח בכלל המחוייבין כרת שיש על שגגת חטאת.
ומה שכתב רבינו: ואחד הממחה ושותה – ברייתא בחולין בפרק העור והרוטב (חולין ק״כ) ומימרא שם ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה ונזכר פרק כל שעה (פסחים דף ל״ה):
כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט״ו וכו׳ – בפ׳ העור והרוטב (דף ק״כ) מרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה ואמרו שם תניא נמי הכי גבי נבלת עוף טהור וכו׳ המחהו באור טמא בחמה טהור ופי׳ שם הטעם נפש לרבות את השותה וכתבו שם התוס׳ [בד״ה לרבות] דאע״ג דבעלמא שתיה בכלל אכילה הני מילי בשתיה אבל הכא דלאו מילי דשתיה לאו בכלל אכילה הוא ואצטריך נפש לרבויי. ורבינו בפ״ג מהל׳ שאר אבות הטומאה כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ע״כ. ולכאורה לשונו שכתב שהשותה בכלל אוכל משמע בטעמיה דאמרינן בעלמא דשתיה בכלל אכילה וא״כ הוא קשה דטעמא דגמרא לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש אלא שכונתו ז״ל במ״ש שהשותה בכלל אוכל ר״ל דמכח קרא דנפש גלי לן דבכלל אכילה דקרא איכא שתיה. ואע״פ שרבינו לא כתב טעם דקרא דנפש אין חשש בזה שאין כונתו אלא להשמיענו הדין:
כל האוכל כזית חמץ וכו׳. שיעור הכזית נזכר בכמה מקומות דסתם אכילה בכזית ועיקר הדין במשנה פ״ק דכריתות. והיינו דוקא לענין הכרת והקרבן אבל למלקות משש שעות ולמעלה ביום י״ד חייב כמ״ש בדין ח׳ ובספר המצות לאוין קצ״ט.
אחד האוכל וכו׳. בחולין דף ק״כ וילפי לה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ופי׳ רש״י דנפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנה ע״כ. ועיין להתוספות שם והרב לח״מ ז״ל.
אחד האוכל ואחד כו׳. ואם הטעם משום דיש שם חמץ עליו או משום דבא מחמץ עי׳ חולין ד׳ ק״כ ועי׳ רש״י פסחים ד׳ ל״ה ע״א והא דבעי קרא דנפש לומר דשתיה בכלל אכילה ונ״מ אם המחה את החמץ קודם הפסח דעדיין לא חל עליו שם חמץ ועי׳ מש״כ הרא״ש בנדרים ד׳ נ״ה ע״ב ועי׳ בהך דנזיר ד׳ נ׳ ע״א גבי כזית נצל ובירושלמי שם בנזיר דהוה מחלוקת בזה ועי׳ מה שכתבתי לעיל בהל׳ ציצית וגם נ״מ להך דלקמן פ״ו ה״ו גבי מצה שנמחה אם אח״כ נקרש אם יוצא בה ידי מצה אם משום דלאו לחם היא או משום דלאו אכילה היא ועי׳ בחולין שם ד׳ ק״כ גבי חלב דקריש ובאמת בגמ׳ שם גבי דם אמר רק משום דאקפי אקפויי בידים ואחשביה ועי׳ בתוס׳ נזיר ד׳ נ׳ ע״א ד״ה בחמה וגבי דם י״ל משום דהא מבואר בתוספתא דטהרות הובא בירושלמי דיומא וכ״מ ובתוס׳ שבועות ד׳ כ״ג דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לכך בעי הקפה בידים דוקא ועי׳ בהך דבכורות ד׳ י׳ ע״א גבי איסור חישובו אך זה רק אם יש עליו שם דם רק דלא הוה דרך אכילה אבל אם נימא דפקע ממנו שם דם אז לא שייך זה ועי׳ בהך דפסחים ד׳ מ״ו ע״א ושבת ד׳ צ״א ע״א ולכך בב״ב ד׳ צ״ז אמרינן גבי שמרים דכדרך שאמרו לאיסורן כך להכשירן ר״ל משום דאיסורו חישובו ועי׳ שבת ד׳ ט״ז ע״א גבי כלי טמא חושב משקה וחולין ד׳ פ״ז ע״ב גבי מראה אדמומית ע״ש ועי׳ תוס׳ מנחות ד׳ ס״ט ע״א דגבי אכילה לא בעי מחשבה ועי׳ חולין דף קכ״א ברש״י ותוס׳ גבי אלל לענין איסור ע״ש, וע״ש ד׳ ק״ב ע״ב וגם עוד יש נ״מ אם צריך כזית שיהיה בהחמץ קודם שהמחהו או די גם אם יש בו כזית עכשיו ועי׳ תוס׳ סנהדרין ד׳ ד׳ ע״א גבי דם השרץ ובהך דנזיר ד׳ נ׳ הנ״ל בירושלמי ועי׳ מנחות ד׳ נ״ד ע״א ובכורות ד׳ נ״ה ע״א גבי כבד שנימוח צריך רביעית דוקא אך י״ל דשאני התם משום דעיקרו הוא דם כדאמר שם ולכך אמר כן והוה קולא אבל בלא זה הוה סגי בכזית אף כמו שהוא עכשיו ועי׳ תוס׳ ע״ז ד׳ ל׳ ע״ב ד״ה ומטמא ונ״ל דזהו מה דאמר בחולין ד׳ פ״ז ע״ב ענוש כרת והוא דאיכא כזית ר״ל כשהיה מתחלה כזית קודם שנצלל ועי׳ בתוספתא כריתות פ״ב גבי הקפה את הדם דצריך כזית דוקא כמו שהוא עכשיו ואמר שם דאם אכל חצי זית דם קפוי וחצי זית דם צלול מצטרף אף דלכשיקפה לא יהיה בו שיעור כן הפי׳ בתוספתא שם ועי׳ שבת ד׳ פ׳ ע״א ובדברי רבינו שם פי״ח ה״ט גבי דיו ועי׳ מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ נזירות פ״ה ה״ב דגבי יין קרוש די בכזית ע״ש ועי׳ שבת ד׳ ע״ז ע״א:
כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.
ואחד הממחה ושותה, הלח״מ הביא ד׳ הגמ׳ בחולין דמרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה, והרמב״ם בפ״ג מהל׳ שאה״ט כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ומשמע דהוא משום דבעלמא אמרי׳ שתיה בכלל אכילה כדאמר בשבועות דף כ״ג, וא״כ הוא קשה דטעמא דגמ׳ לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש, עכ״ד הלח״מ. ונ. ב. יש לומר דכל שאלת הגמ׳ שם הוא אם משקין ביוצא כמותן כדמוכח אח״כ דמביא מבכורים וקרא דנפש רק לגלויי דמשקין היוצא כמותן וכמש״כ התוס׳ בנדה דף ל״ב אבל עיקר למוד דשתי׳ הוא כמו אכילה סגי במה דידעינן בכל דוכתא דשתיה בכלל אכילה ואף דגם בלאו קרא דילפינן בשבועות דשתיה בכלל אכילה סגי לן קרא דנפש דעכ״פ איכא קרא לרבות השותה מ״מ עכשיו דאיכא קרא דנפש לגלויי דמשקין היוצא כמותן הביא הרמב״ם על דין דשותה כאוכל דין הפשוט בכל דוכתא דשתי׳ בכלל אכילה. ועיין בתשו׳ הגרעק״א סי׳ ק״צ, ובזה מיושב קו׳ המל״מ וא״צ לומר דשיעורו בפרוטה.
(הקדמה)
פתיחה לפרק ראשון
הפרק הראשון מציע את עיקרי הלכות איסור חמץ, האזהרות שצוותה תורה, והגזירות שגזרו חז״ל – מהם מסתעפים כל פרטי הדינים המקיפים בעניני חמץ. מאד מאד החמירה התורה באיסור חמץ. האוכל עצמו של חמץ בתוך שבעת ימי הפסח ענשו מפורש בכתוב: ׳ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל׳ (שמות יב,יט). ולא עוד אלא שהתורה עצמה הרבתה סייגים להרחיק מאיסור חמור זה. החמץ בפסח אסור בהנאה, ואפילו המניח חמץ ברשותו בפסח, אע״פ שלא אכלו ולא נהנה ממנו, עובר בשני לאוין. וחכמים הוסיפו לקנוס את העובר על בל יראה ובל ימצא ואסרו את חמצו בהנאה לעולם; במה דברים אמורים? בעצמו של חמץ, אבל חמץ שנתערב בדבר אחר מותר לאכלו אחר הפסח, אע״פ שבתוך הפסח אסרו חכמים אפילו נתערב מה שהוא חמץ בדבר אחר, כיון שאם היה בה כשיעור אסרה תורה את התערובת בלאו. וגם זמנו של איסור חמץ הוקדם להתחיל כבר ביום ארבעה עשר מחצות ולמעלה, וכל האוכל חמץ בזמן ההוא לוקה מן התורה. ואף בזה הוסיפו חכמים גזירת הרחקה, ואסרו ליהנות מן החמץ כבר בשעה ששית, ואין אוכלים חמץ בשעה חמישית.
במערכת הסייגים ניתן להכליל גם מצות עשה שצותה תורה להשבית את החמץ לפני זמן איסורו, אבל נושא זה נידון רק בפרק השני.
(א) כל האוכל כזית חמץ וכו׳ – משנה כריתות א,א: שלשים ושש כרתות בתורה... האוכל חמץ בפסח... על אלו חייבין על זדונן כרת, ועל שגגתן חטאת, ועל לא הודע שלהן אשם תלוי.
כזיתמשנה ביצה א,א: בית שמאי אומרין, שְאוֹר כזית וחמץ ככותבת, ובית הלל, אומרין זה וזה כזית.
פיהמ״ש שם: ושְאוֹר, הוא השמרים עצמו שמחמצים בו את הבצק, ואין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל ששְאוֹר וחמץ לענין אכילה בכזית לאמרו יתעלה: ״שבעת ימים שְאוֹר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ1״ (שמות יב,יט), ואמרו פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר זהו חמץ זהו שאר, אבל מחלוקתם לענין ביעור, בית שמאי אומרין שעל כל פנים יש ביניהם חילוק, שאם לא כן למה אמר חמץ ואמר שְאוֹר, וכיון שאין חילוק ביניהם לענין אכילה, הרי יהיה החילוק ביניהם לענין ביעור. ובית הלל אומרין ילפינן ביעור מאכילה.
גמרא שם ז,ב: מאי טעמייהו דבית שמאי? אם כן לכתוב רחמנא חמץ, ולא בעי שאור, ואנא אמינא: ומה חמץ שאין חמוצו קשה – בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן? שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך: שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ובית הלל: צריכי; דאי כתב רחמנא שאור, הוה אמינא: משום דחמוצו קשה (אסור בפסח), אבל חמץ דאין חמוצו קשה – אימא לא, צריכא. ואי כתב רחמנא חמץ – משום דראוי לאכילה (אסור בפסח), אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא (נאסר), צריכא. ובית שמאי לית להו דרבי זירא? דאמר רבי זירא, פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, לומר לך: זהו שאור זהו חמץ! לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי (ששיעורו בכזית), כי פליגי – לענין ביעור. בית שמאי סברי, לא ילפינן ביעור מאכילה, ובית הלל סברי, ילפינן ביעור מאכילה. אתמר נמי, אמר רבי יוסי בר חנינא, מחלוקת לענין ביעור, אבל לענין אכילה – דברי הכל זה וזה בכזית.
השוה הלכות מאכלות אסורות יד,א: ״כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים, וכבר ביארנו שכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה. ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות״.
מתחלת – להלן בהלכה ח הביא רבינו איסור מן התורה לאכול חמץ בארבעה עשר מחצות היום ואילך, אך איסור זה נלמד מפי השמועה ואינו מפורש בכתובים, ומסיבה זו אין לוקים עליו ואין חייב עליו כרת. ועיין מה שכתבנו להלן בסוף הלכה ג. לפיכך דייק רבינו וכתב ״מתחלת״, שלא נחשוב שגם על אכילת חמץ לפני תחילת ליל חמשה עשר חייב כרת.
אחד האוכל ואחד הממחה ושותה וכו׳ – חולין קכ,א: תניא נמי גבי חמץ כהאי גוונא: המחהו וגמעו, אם חמץ הוא – ענוש כרת; אם מצה היא – אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. בשלמא אם מצה היא – אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ׳לחם עוני׳ אמר רחמנא, והאי לאו לחם עוני הוא. אלא אם חמץ הוא – ענוש כרת, אכילה כתיבא ביה (והרי זו שתיה)! אמר ריש לקיש, אמר קרא ׳נפש׳ (שמות יב,טז) – לרבות את השותה.
1. בפסוק כתוב ״מחמצת״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחצפנת פענחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ב) החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר ״ולאא יאכל חמץ״ (שמות י״ג:ג׳), לא יהיהב בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין, שנאמר ״לא יראה לך שאור בכל גבולך״ (שמות י״ג:ז׳), ונאמר ״שאור לא ימצא בבתיכם״ (שמות י״ב:י״ט). ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמציןג אחד הוא:
On Pesach, it is forbidden to derive any benefit from chametz,⁠1 as [Exodus 13:3] states: "Do not eat (לא יאכל) chametz"; i.e., it is not permitted [to be used to derive benefit that leads to]⁠2 eating.⁠3
A person who leaves chametz within his property on Pesach,⁠4 even though he does not eat it, transgresses two prohibitions: [Exodus 13:7] states: "No leavening agent may be seen in all your territory"5 and [Exodus 12:19] states: "No leavening agent may be found in your homes.⁠"6
[Though the prohibitions stated in these verses apply to שאור,]⁠7 it is the same prohibition which forbids both חמץ (leaven) and שאור (a leavening agent).⁠8
1. for example, to sell it or use it for purposes other than eating.
2. The bracketed additions are based on Rashi's commentary on Pesachim 21b.
3. The Rambam's statements are somewhat problematic. Pesachim 21b records the following disagreement between the Sages:
Chizkiyah states: What is the source from which we learn that it is forbidden to derive benefit from chametz? [Exodus 13:3] states: "Do not eat (לא יאכל) chametz"; i.e., it is not permitted [to be used to derive benefit that leads to] eating.
His decision is based on the fact that the Torah uses the expression לא יאכל. Had the Torah not written יאכל לא, we may presume that a prohibition against eating would be implied, but not a prohibition against deriving benefit.
This contradicts the opinion of R. Abahu who states: Wherever the Torah states לא תאכל, לא יאכל or לא תאכלו, a prohibition against eating and deriving benefit is implied.
The Rambam's statements in this Halachah quote the opinion of Chizkiyah. However, in Hilchot Ma'achalot Asurot 8:15, he quotes the opinion of R. Abahu as accepted halachah.
The Kessef Mishneh resolves the contradiction, explaining that in the halachah at hand, there is no difference in law between Chizkiyah and R. Abahu. Therefore, although the Rambam generally accepts R. Abahu's opinion, in this instance he quotes Chizkiyah's statements because the manner in which the latter derives the concept is more explicit.
4. As stated in Halachah 9, once chametz becomes forbidden on noon of the fourteenth of Nisan, we may not derive any benefit from it.
5. This prohibition is counted as one of the 613 mitzvot of the Torah: Sefer HaMitzvot, negative commandment 200; Sefer HaChinuch, mitzvah 20.
6. This prohibition is counted as one of the 613 mitzvot of the Torah: Sefer HaMitzvot, negative commandment 201; Sefer HaChinuch, mitzvah 11.
7. S'or refers to leavening agents, notably yeast.
8. Beitzah 7a explains that Exodus 13:7 mentions both chametz (leaven), and שעור (S'or, a leavening agent) in the same verse to emphasize that they are identical.
The Ra'avad comments that the equation between the prohibitions against chametz and S'or is not complete. Among the differences between them are: Once chametz is no longer fit to be eaten by a dog, it is no longer prohibited. In contrast, yeast is never fit to be eaten and is prohibited even in that state. Nevertheless, the Maggid Mishneh and the Kessef Mishneh do not accept his statements.
א. ב1: לא. וכך ד (גם פ, ק). [בכתוב כבפנים, אך לפעמים משמיט רבנו וי״ו החיבור בציטוט, וכ״ה לקמן הל׳ ז׳].
ב. ב1: יהא. וכך ד (גם פ, ק).
ג. ב2-1: מחמיצין. וכך ד.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחצפנת פענחאבן האזליד פשוטהעודהכל
הֶחָמֵץ בַּפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ (שם יג,ג) - לֹא יְהֵא בּוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה. וְהַמַּנִּיחַ חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בַּפֶּסַח - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲכָלוֹ, עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ״ (שם יג,ז; דברים טז,ד), וְנֶאֱמַר: ״שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״ (שמות יב,יט), וְאִסּוּר הֶחָמֵץ וְאִסּוּר הַשְּׂאוֹר שֶׁבּוֹ מְחַמְּצִין - אֶחָד הוּא.
הֶחָמֵץ בַּפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָיָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות י״ג:ג׳), לֹא יְהֵא בּוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה. וְהַמַּנִּיחַ חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲכָלוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ג:ז׳) (דברים ט״ז:ד׳) לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכׇל גְּבֻלֶךָ וְנֶאֱמַר שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות י״ב:י״ט). וְאִסּוּר הֶחָמֵץ וְאִסּוּר הַשְּׂאוֹר שֶׁבּוֹ מַחְמִיצִין אֶחָד הוּא:
ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא – א״א, דוקא לשיעוריהן, אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם: שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער, והשאור אף על פי שהוא נפסל – חייב לבער, לפי שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות, אלא אם כן ייחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומה ששנו בתוספתא: הפת שעיפשה חייב לבער, מפני שראויה לשחקה וכו׳ – בפת של שאור קאמר, דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם.
[א] ודלא כר״י הגלילי דפליגי אר׳ יהודה ור״ש פרק כל שעה וקאמר התם ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ע״כ:
[ב] בתוספתא דביצה שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב, ע״כ:
כתב הרב: החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ – אמר המפרש מדלא קרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר של מאכל: ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא:
הגה״ה: אמר אברהם דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מלאכול לכלב אינו זקוק לבער והשאור אעפ״י שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניה בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו׳ בפת של שאור קאמר דאי בחמץ אין צריך לבער ע״כ: ומשמע מדבריו דאפי׳ לענין איסור אין דיניהם שוה דהא איכא פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב דהכא בשאור זקוק לבער ובחמץ אין זקוק לבער ואיסור החמץ והשאור שבו מחמיצין אחד הוא כלומר ואע״פ שיש שינוי ביני׳ שזה ראוי לאכילה וזה אינו ראוי לאכילה וזה מחמץ אחרים וזה אינו מחמץ אחרים אפילו הכי לענין איסורא דיניהם שוה ואין שינוי ביניהם לעבור עליהם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

חמץ בפסח אסור בהנאה וכו׳ – פרק כל שעה (פסחים כ״א:) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה:
והמניח חמץ ברשותו וכו׳ – זה מבואר בברייתא בפ״ק (דף ה׳:) שאור שאור לגזירה שוה ובין בבתים בין בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא וזהו שאור וזהו חמץ כמבואר פרק קמא דיום טוב:
ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו׳ – פרק קמא דיום טוב (ביצה ב׳) משנה בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית ואמרו (דף ז׳) בגמרא לא נחלקו אלא לענין ביעור אבל לענין אכילה זה וזה בכזית לדברי הכל וקי״ל כב״ה. ובהשגות א״א דוקא לשיעוריהן וכו׳ ע״כ. באור דבריו דברייתא בפת שאור ובנפסל מאכילת כלב דאי בחמץ ובלא נפסל לא היה צריך לזה הטעם. ואין דעת רבינו לחלק ביניהם וכן נראה עיקר שבפ׳ אלו עוברין (פסחים מ״ה:) תניא הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה ולחמע בה כמה עסות אחרות ר״ש בן אלעזר אומר בד״א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ואמרו בגמרא שאין הלכה כר״ש אא״כ טח פניה בטיט. עוד שם ת״ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה בפסח והעלו הגאונים ז״ל הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער וכן מוכיח שם וא״כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בלא נפסלה מלאכול לכלב היא ועלה קאמר ר״ש בד״א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור וכו׳ מכלל דבפת גמור עסקינן ולא בפת שאור כדברי הר״א ז״ל. ותו דפת סתם לא משמע פת שאור אלא ודאי פת [גמור] קאמר והטעם דאע״פ שנפסל לאדם כיון שראוי לאכול לכלב חייב לבערו הוא מפני שראוי לשחקו. ולדברי הרב רבי אברהם ז״ל שהוא סבור דברייתא קמייתא בפת שאור הוא ואע״פ שנפסלה מלאכול לכלב היה להם בגמ׳ לבאר, [אלא ודאי] ברייתא קמייתא בפת חמץ היא וכולן שוין. וכן מצאתי לרבי אהרון הלוי ז״ל:
החמץ בפסח וכו׳ – כתב הרב מהר״ר אליה מזרחי ז״ל בתוספותיו על סמ״ג החמץ בפסח אסור בהנאה הה״נ בקודם הפסח משש שעות ולמעלה ואף לר״ש שורפין גזירה שמא יאכלנו כדכתבו התוס׳ אלא נקט בפסח כלשון הרמב״ם כדלעיל אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה (פסחים כ״א:) דהא קי״ל כר׳ אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא״כ מאי איריא תוך הפסח אפילו קודם הפסח נמי, עכ״ל. ותמהני דהא לא כתבו התוספות בדף כ״ח דגם לר״ש שורפין אלא לאפוקי שלא יסיקנו מעט משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל בבת אחת אה״נ דמותר להסיק תבשילו אע״פ שהוא מתבשל בזמן האיסור וכן בשאר הנאות פשיטא דשרי כל היכא דליכא למיגזר שמא יאכלנו. ועוד דאפילו אם הוה אמר ר״ש דאסור בהנאה קודם זמן איסורו היינו משום גזירה ולא מדאורייתא והכא לענין שאם נהנה עובר בלאו הוא דעסקינן והכי ה״ל לרא״ם לומר לסמ״ג דמשום דפסק כר״ש כתב בפסח דקודם פסח מותר בהנאה לר״ש ורבינו אע״ג דס״ל כר״י כתב בפסח כלישניה דחזקיה דאע״ג דכר׳ אבהו ס״ל כמבואר בפ״ח מהל׳ מאכלות אסורות בפירוש וגם בפ״ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן שכתב שחיטת חולין בעזרה אינו אלא דברי קבלה והיינו כר׳ אבהו כדאיתא בפ׳ כל שעה דאילו לחזקיה חולין בעזרה דאורייתא נינהו ובפ׳ זה כתב דחמץ בי״ד מחצות ולמעלה אסור בהנאה כר״י והתם לא כתיב לא יאכל אלא לא תאכל ואפ״ה אסור בהנאה וכדר׳ אבהו אע״פ שהתוס׳ כתבו בדף כ״ח דלחזקיה נמי לפני זמנו אסור בהנאה משום דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם אפ״ה ממ״ש בפ״ח מהל׳ מאכלות אסורות ופ״ב מהל׳ שחיטה משמע בהדיא דסבר כר׳ אבהו עכ״ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ״ע מודו ביה נקטיה וכעין זה כתב הר״ן להרי״ף:
והמניח חמץ ברשותו וכו׳ – וא״ת ה״ל למימר דעובר בג׳ לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי״ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יום טוב (דף ז׳:) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור:
ואיסור החמץ וכו׳ – משום דלגבי ביעור איפליגו בית שמאי ובית הלל אבל לענין אכילה כ״ע מודו כדאיתא בריש יום טוב מש״ה כתב הרמב״ם דאיסור דחמץ ושאור אחד הוא הכא גבי ביעור, ודייק לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה התורה כדאיתא בריש יו״ט, ובזה ניחא למה כתב לא יראה דגבי שאור שהוא מאוחר ולא כתב לא יראה לך חמץ שהוא קודם. ומה הוא חמץ ומה הוא שאור נתבאר בריש יו״ט דחמץ חזי לאכילה ושאור לא חזי לאכילה וצריכי למכתב תרווייהו כדאיתא התם:
כתב המגיד משנה: ובהשגות א״א דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה וכו׳. וא״א שיהיה הלשון מכוון דהא בריש יו״ט אמרינן דלאכילה מודים ב״ש דשוים הם ולא פליגי אלא לענין ביעור, ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק ביניהם דחד מהם אם אכלו חייב והאחר אם אכלו פטור דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם, וגם אין לומר דחד מהם אסור לאוכלו אם נפסל מאכילת כלב והאחר מותר כיון שנפסל דהי מנייהו תשרי דהא בכל חד מינייהו איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בריש יו״ט. לפיכך נ״ל להגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם כלומר דשיעור שניהם שוה לכל דבר כב״ה ואם אכל מאיזה מהם אם לא נפסל חייב ואם נפסל פטור אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם וכו׳ וס״ל להראב״ד דחמץ אינו ראוי לשחקו ולחמע בו וכ״כ רא״ם, ביאור דבריו דברייתא בפת שאור וכו׳ דאי בחמץ ונפסל ודאי לא היה צריך לזה הטעם דמשמע דמטעמא אחרינא מיתסר והא ליתא אלא כשמזכיר חמץ לאיסורא ודאי שהכוונה בו שלא נפסל. וכן נראה עיקר שבפרק אלו עוברין תניא וכו׳ עד וא״כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בשלא נפסלה היא. כל זה הוא הצעת הברייתות וישובן והכרע לדברי הרמב״ם הוא מועלה קאמר ר״ש וכו׳ ותו דפת סתם וכו׳ ולהרמב״ם צ״ל דחמץ נמי ראוי לשחקו ולחמע בו ודעת הרא״ש כהרמב״ם וכן נראה מדברי הר״ן והוא דעת הרי״ף שלא כתב אלא ברייתא אחת ואילו להראב״ד שתיהן צריך לכתוב. וסמ״ג כפי מה שפירש בו רא״ם כהראב״ד ונראה שגורס רא״ם בדברי הראב״ד לא שייך במקום לא צריך וא״כ אינו צריך לביאור ה״ה. ולענין חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב כתב הרא״ש שיש מתירים באכילה ויש אוסרים ולזה דעתו מסכמת:
החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ וכו׳ – בר״פ כל שעה (דף כ״א:) חזקיה ור׳ אבהו פליגי דחזקיה סבר דלא יאכל משמע לא יהיה בו היתר אכילה ור׳ אבהו פליג עליה דקסבר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואע״ג דבפ׳ ח׳ מהל׳ מאכלות אסורות פסק רבינו כר׳ אבהו כתב כאן טעמו של חזקיה מפני שקרא מיותר פשוט יותר וכן הביאו הרב אלפסי ז״ל בהלכות בריש פרק כל שעה וכתב הר״ן ז״ל זה הטעם משום דטעמא של חזקיה הוא ופשוט יותר כלומר ור׳ אבהו לא חלק עליו אלא שמוסיף עליו דאפילו לא תאכלו איסור הנאה וכו׳ לכך הביאו אותו ההלכות ורבינו. וא״ת אם דעת רבינו לפסוק כר׳ אבהו א״כ הא אמרינן בר״פ כל שעה (דף כ״ב) דר׳ אבהו קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ולדידיה ההיא מתני׳ דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו לא אתיא אלא כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם וא״כ רבינו דפסק דאין בגידין בנותן טעם בפט״ו מהל׳ מאכלות אסורות איך פסק בפ״ח מהל׳ מאכלות אסורות לההיא מתני׳ דשולח אדם וכו׳ דאתיא דלא כוותיה. ועוד קשה דבסוף הסוגיא (דף כ״ג) מוכח שם דקרא דיעשה לכל מלאכה דאתי להתיר חלב בהנאה היינו לר׳ יוסי דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותרה אבל לר״ע דסבר דהותרה הכל לא אצטריך האי קרא להתיר החלב וא״כ ר׳ אבהו דסבר כר״ע דהיא וחלבה וגידה הותרו א״כ לדידיה לא איצטריך קרא דיאכל חלב אלא לדרשא דר״ע וא״כ איך כתב רבינו שם דהיתר החלב הוא משום קרא דיעשה לכל מלאכה הא לר׳ אבהו ודאי לא צריך קרא להכי והוא פסק כר׳ אבהו. ונראה דה״ה ז״ל שם בשם הרמב״ן עמד על קושיא הראשונה ותירץ דלרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא ופירוש דבריו נ״ל דהכי קאמר דכשתירץ הגמ׳ בריש הסוגיא קסבר ר׳ אבהו כשהותרה נבלה וכו׳ היינו לתרץ הקושיא שהקשו עליו דהרי בגיד נאמר לא יאכל ומותר בהנאה ולפי המסקנא כבר מתורצת קושיא זו בלאו הכי דנאמר דקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב כר״י הגלילי וגיד מותר בהנאה מג״ש דחלב כדאמרו שם וא״כ לפי המסקנא שפיר מצי סבר רבי אבהו כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותר וקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב והשתא אתי שפיר הכל. ודע שמה שאמר שם רבינו בפ׳ שמיני עד שיפרוט לך הכתוב וכו׳ אין כונתו לומר דמדאיצטריך קרא להתיר נבלה נפקא לן דכ״מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דהא בגמ׳ מוכח דמאי דאיצטריך בנבלה לא הוי אלא לר״מ אבל לר״י לא נפקא לן אלא מאותו ורבינו בהדיא פסק בפרק עשירי מהל׳ עכו״ם כר״י שכתב שם אסור ליתן מתנת חנם וכו׳ שנאמר לגר אשר בשעריך וכו׳ במכירה ולא בנתינה. לכך נראה דמה שאמר שם עד שיפרוט לא נחית אלא לומר שאם לא פרט הדבר כמ״ש שם אסור בהנאה ואע״ג דרבינו נקט שם לישנא דר׳ אבהו ופירש דברי ר׳ אבהו במה שאמר עד שיפרוט לך הכתוב וכו׳ ר״ל מדאיצטריך בנבלה כמבואר שם בגמ׳ מ״מ אין כונתו של רבינו כך ומוכרח הוא כדפרישית:
והמניח חמץ ברשותו בפסח אע״פ שלא אכלו עובר בשני לאוין – בפ״ק (דף ה׳:) וא״ת כיון דשאור וחמץ חדא מילתא היא א״כ ארבעה לאוי הוו שאור לא ימצא ולא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ ולא יראה שאור אחרינא דהא אמרת דבחמץ עובר על לאו דשאור כדמשמע הכא וכן בפרק [רביעי] שכתב גבי מניח חמץ שעובר משום לא יראה ולא ימצא. והיה נראה לומר דלא חשיב אלא חד דראיה וחד דמציאה אבל תלתא לאוי דראיה חדא מלתא היא ואין זה מספיק. ונראה לתרץ דתרי לאוי חד דשאור וחד דחמץ צריכי משום צריכותא דידהו כדאמרו שם בגמ׳ בפ״ק דביצה (דף ז׳) ולא יהיה לך שאור כוליה קרא איצטריך לומר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע״ג דתלתא לך כתיבי הא דרשו בפרק כל שעה (דף כ״ג) תלתא לך חד בעכו״ם שכיבשתו וחד בעכו״ם שלא כיבשתו ואחד בחמץ כדאמרו שם בגמ׳ וא״כ לא אייתר קרא כלל ובשאור עובר משום מציאה דקאמרו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור שאור לג״ש א״כ הרי בחמץ ובשאור תרי לאוי ולא יותר:
ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא – כתב הראב״ד ז״ל א״א דוקא לשיעוריהן וכו׳. וא״ת לדעת הראב״ד ז״ל דיש חילוק בין שאור לחמץ דשאור אפי׳ נפסל מאכילת כלב חייב לבער אבל חמץ לא א״כ אמאי אצטריך בגמ׳ דפ״ק דיו״ט (דף ז׳:) למיצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מיצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער להכי כתב תרוייהו כדי שיהיה הדין מחולק ביניהם. וי״ל דודאי אפילו לדעת הראב״ד ז״ל מאי דקאמר חייב לבער אינו אלא מדרבנן דמן התורה ודאי אינו חייב לבער כיון שאין בו חמץ כלל דאין אנו מצריכים לבערו אלא מפני שראוי לשחקה ולחמע בו עיסות אחרות אבל השתא ליכא ביה איסור חמץ כלל:
כתב הרב המגיד על דברי הראב״ד ז״ל וביאור דבריו וכו׳ דאי בחמץ ולא נפסל כלומר דבחמץ ונפסל אי אפשר מכח הברייתא שהביא לקמן דהעלו הגאונים ממנו הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער:
והעלו – הגאונים ז״ל הא נפסלה כו׳. ואם תאמר מנא להו הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאוכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל ה״ה דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער. ועוד דדילמא נקט הכי משום דדוקא היכא דהכלב יכול לאוכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה. וי״ל דכיון דאמרת הכי דלא מטמאה א״כ ודאי דנפיק מתורת אוכל ובודאי דאינה צריכה שריפה וכן משמע בהלכות:
ועלה – קאמר וכו׳. כלומר ואם תרצה לתרץ דברייתא בפת שאור והך ברייתא בפת חמץ אי אפשר דברייתא קמייתא מוכחא דבחמץ איירי מדקאמר בתר הכי אבל בפת שאור משמע דבחמץ עסקינן וכ״ת כיון דבחמץ עסקינן ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למהדר אשאור י״ל דלאשמועינן רבותא דאפילו שאור דהיכא דיחדה לישיבה בטלה:
ולדברי – הר״א וכו׳. נראה ודאי דה״ה הנהו תרי קושיי דהקשה דמדקאמר בד״א ותו דפת וכו׳ היה יכול להקשות מבלי הברייתא האחרת שכתב עוד שם ת״ר וכו׳ אלא שרצה להקשות לו קושיא אלימתא כיון דבברייתא בתרייתא איירי בפת חמץ ודוקא לא נפסלה מלאכול לכלב א״כ קמייתא נמי הוי הכי דאי לא תימא הכי אלא דבמאי דאיירי הך ברייתא לא איירי הך היה להם לבאר בגמ׳ דעל הסתם משמע דתרוייהו כחד גוונא הוו:
החמץ בפסח וכו׳. כחזקיה בפסחים דף כ״א ואף דרבינו פסק בפ״ח דמאכלות אסורות כרבי אבהו מ״מ נקט הכא האי קרא משום דכו״ע מודו ביה וכ״כ מרן. ועיין מ״ש בדין ז׳ לקושיות מרן ז״ל שם ועיין להרב לח״מ ז״ל.
והמניח חמץ ברשותו וכו׳. כתב מרן ז״ל דלא חשיב ג׳ לאוין דהא איכא נמי לא יראה לך חמץ משום דחמץ ושאור היינו דבר אחד כדאמרינן בריש יו״ט דף ז׳ פתח בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור וכו׳ ע״כ. נכתב בצידו התם יליף לה רבי זירא הכי מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ פתח בשאור וסיים בחמץ לומר לך היינו שאור היינו חמץ וכן פירש רש״י וא״כ בדברי מרן יש ט״ס וכצ״ל פתח בשאור וסיים בחמץ. תו עביד התם צריכותא אליבא דבית הלל וכתבו שם התוס׳ דאיצטריכו תרוייהו לענין הכרת דלא כתיב בשאור יעו״ש ועיין עוד להרב לח״מ ז״ל והרב חיים אבואלעפיא נר״ו ודע שיש נוסח אחר כת״י שכתוב בדברי רבינו עובר בשני לאוין שנאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך וכו׳.
ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו׳. כתב הראב״ד ז״ל דדוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם וכו׳ הקשה הרב לח״מ וז״ל וא״ת לדעת הראב״ד דיש חילוק בין שאור לחמץ וכו׳ א״כ אמאי איצטריך בגמרא בפ״ק דיו״ט למצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער ולהכי כתב תרווייהו כדי שיהא הדין מחולק ביניהם וכו׳ עכ״ל ונראה דלא קשה מידי דהיכי הוה סלקא דעתין לומר דחמץ ליהוי דומיא דשאור הא שאור גופיה לא הוי טעמא אלא משום דראוי לשוחקו ולחמץ בו עיסות אחרות אבל חמץ דכשנפסל גם מאכילת הכלב אינו ראוי אפי׳ לשחקו וכו׳ וכמו שנראה מדברי הראב״ד וכן כתב מרן ז״ל אם כן הוי כעפרא בעלמא ואין סברא כלל לומר כן. ומה שתירץ הרב לח״מ דהראב״ד מדרבנן איירי לא ידעתי מנא ליה הא כיון דדבריו קיימי על דברי רבינו דמן התורה קעסיק ומרן ז״ל רצה להגיה בדברי הראב״ד דדוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש וכו׳ ואחר המחילה אין נראה דממה שהקשה מההיא דריש יו״ט לא קשה דהתם בעיקר איסור החמץ [איירי] כמ״ש ואי אשמועינן חמץ משום דראוי לאכילה. ומ״ש דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם אחרי המחילה הראויה ליתא דכיון דהראב״ד ס״ל דראוי לשוחקו ולחמץ בו מנ״ל הך פשיטא. גם מ״ש דאין לומר וכו׳ דהא בכל חד מנייהו איכא צד קולא וחומרא וכו׳ התם בעיקר איסור החמץ איירי תדע דהנך צדדי לא שייכי בנדון דידן. ומ״ש עוד דבלא נפסל חייב ואם נפסל פטור מדנקט לישנא דחייב משמע דהיינו כדין חמץ גמור והקשה הרח״א נר״ו מנבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וילפינן לכל איסורין שבתורה דבנפסל מאוכל אדם פטור וכו׳ ע״כ. ואין נראה דודאי שאני חמץ דהא שאור אינו ראוי לאכילה כלל ואפ״ה חייב רחמנא עליה כרת כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות ואם כן אף דנפסל מאוכל אדם כלומר דחמץ בכי האי גוונא נפסל לאדם אפ״ה חייב דזיל בתר טעמא וק״ל.
ומ״ש הרב המגיד והעלו הגאונים ז״ל הא נפסל וכו׳ כתב הרב לח״מ וז״ל וא״ת מנ״ל הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל הוא הדין דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער ועוד דדילמא נקט הכי משום דדווקא היכא שהכלב יכול לאכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה עכ״ל. ונראה דלא קשה מידי דהתם בסיפא דהך ברייתא קתני משום רבי נתן אמרו אינה מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב כמאן דלא כרבי נתן ע״כ. ועד כאן לא פליגי אלא בראוי לאכול לכלב אבל אם אינו ראוי לאכול לכלב כולי עלמא מודו דהא חשיב כעפר אם כן ברייתא דקתני והכלב יכול לאכלה לענין טומאה לא צריך כלל כיון דקתני ונפסלה מלאכול אדם אלא ודאי דמאי דקתני והכלב יכול לאוכלה היינו לענין סיפא דקתני ונשרפת עם הטמאה דדוקא בכי הא חייב לבער דאי לא תימא הכי לא הוה צריך למתני והכלב יכול לאוכלה דאי לאשמועינן חדושא דאף שהכלב אוכלה נשרפת עם הטמאה הא אף בלא זה שפיר מצינן לומר כן דדוקא בטומאת אוכלין על כרחין לפרש דוקא מה שאין כן לענין שריפה דלא ידעינן דתלוי באוכל ודו״ק ואין זה מנגד למאי דתריצנא לעיל דהתם מן התורה.
החמץ בפסח אסור בהנאה כו׳ – כתב הרא״ם הביאו מרן כ״מ וז״ל ה״ה מו׳ שעות ולמעלה ואף לר״ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו׳ אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי״ל כר׳ אבהו כו׳ ע״כ הנה מדברי הרא״ם ז״ל נראה דלחזקיה חמץ מו׳ שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ׳ בדכ״ח ע״ב ד״ה וחד לפני זמנו וז״ל וא״ת לחזקיה מנ״ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו׳ ואומר ר״י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ״ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו׳ התו׳ דהרי אמרי׳ בגמ׳ ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת״ק הרי דלר״י חמץ מו׳ שעות ולמעלה אסור בהנאה וא״כ תקשי ליה לחזקיה מנ״ל לר״י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס״ל לחזקיה דלר״י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא״כ ק׳ דאמאי לא מוקי לה נמי כר״ש דהא לר״ש נמי לפי דעת הרא״ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ׳ אתאן לת״ק אלא ודאי ע״כ צ״ל דס״ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש״ה מוקי לה כר״י וא״כ הדרא קו׳ דלחזקיה מנ״ל ותו ק׳ לפי דעתו מאי פריך בגמ׳ דכ״ג מאי בינייהו בין חזקיה לר׳ אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו׳ שעות ולמעלה אליבא דר״י אינו אסור בהנאה ולר׳ אבהו אסור בהנאה וצ״ע:
איברא שבדברי התוס׳ הללו יש לתמוה דנר׳ דר״י פליג מדידיה אדידי׳ ממ״ש בדכ״א ע״ב ד״ה ב״מ וז״ל וא״ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ״ת ה״נ א״כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור״י כו׳ והשתא לפי מ״ש הכא בשם ר״י גופיה מאי קא ק״ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא״ב הא ויש ליישב בדוחק ולו׳ דע״כ לא קאמר ר״י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:
ואגב אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק״ט ע״ד שהקשה שם על דברי התוס׳ ז״ל הללו ממ״ש בפרק העור והרוטב דק״ך ד״ה אלא אמאי דפריך בגמ׳ אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר״ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת״ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו׳ דהתם עכ״ד:
ולע״ד ל״ק שהרי אמרו בפרק כ״ש דל״ה ע״א א״ל ר״ה לר״פ מ״ט דר״י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א״ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז׳ ימים כו׳ דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י״ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י״ח והא הכא דאין אדם יוצא י״ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו׳ וא״כ כפי זה שפיר קא ק״ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו״א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י״ח וכדהוה ס״ד דר״פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת״ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ״מ כיון שאינו יוצא י״ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ״ש בהנאתו ומש״ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע״פ שאינו יוצא י״ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק״ל שפיר למאי דפריך בגמ׳ מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י״ח מצה ל״ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע״פ שאינו יוצא י״ח חייבין על חימוצ׳ כרת אע״ג דאכתי לא שמיע יתור׳ דהנפש ול״ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק״ל שפיר וכתבו דס״ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי׳ אי ס״ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי׳ הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס״ל לר״פ מעיקרא והא דלא ק״ל למ״ש מעיקרא וכ״ת אה״נ מההוא דפ׳ העור והרוטב דמוכח בהדי׳ דס״ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ״ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי׳ לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא״נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק״ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו״א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל״ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר״פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ״ש בפ׳ ב׳ מה׳ שחיטה דשחיטת חולין ד״ק כו׳ ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו׳ ע״כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ׳ הא״מ דנ״ג ע״ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה׳ שחיטה נראה דפוסק דחש״ב דרבנן כמ״ש מרן ואילו בה׳ מ״א פ״ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא׳ איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו׳ וזאת היא סברת ר״מ בפ׳ כ״ש דכ״א דפרכינן התם בשלמא לר״מ דאמר א׳ גר וא׳ גוי בין במכיר׳ בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר״י דאמר דברי׳ ככתבן מנ״ל נפ״ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש״ב ואידך חש״ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר״מ ע״כ אותו אצטריך למעוטי חש״ב דס״ל לר״מ דהוי מדאורייתא וא״כ כיון שרבינו פסק כר״מ שכ״כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר״י מאותו נפ״ל ולא מנבלה א״כ ע״כ דס״ל דחש״ב דאורייתא דאי לת״ה אותו למאי אצטריך עכת״ק יע״ש ולע״ד לק״מ ואשתמיט מיניה מ״ש רבינו בפ״י מה׳ ע״ז דין ד׳ וז״ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו׳ לגוי במכירה ולא בנתינה ע״כ הרי בהדיא דרבינו ז״ל פוסק כר״י דאמר דברים ככתבן כו׳ ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ״ש מרן דס״ל לרבינו דחש״ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר״י חש״ב דרבנן ומ״ש רבינו בהלכות מ״א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר׳ דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר״י קרא אצטריך לדברי׳ ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ״ש הרב לח״מ ז״ל שם יע״ש אך ק״ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר״י:
וראיתי להרב לח״מ ז״ל שהקשה שם בה׳ שחיטה דאי רבינו ס״ל דחש״ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו׳ וכמ״ש בפי״ז מה׳ מ״א וז״ל וה״ה לחש״ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע״כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ״ד חש״ב דאורייתא ותו דאי ס״ל דהוי מדרבנן הא אמרי׳ בגמ׳ בפ׳ כיסוי הדם דפ״ז א״ל ר״פ וסבר ר״מ חש״ב דאורייתא א״ל אין והתניא כו׳ רש״א חש״ב ישרף אא״ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ״ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס״ל חש״ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי״ד מה׳ הנז׳ דין יו״ד כתב דהשוחט ח״ב פטור מכיסוי והיינו משום דח״ב דאורייתא כמ״ש התוספות שם ד״ה אין ותו דאי ס״ל דהוי דרבנן הרי אמרי׳ בגמ׳ בפרק כ״ה דף הנזכר דר״ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר׳ ליה דחש״ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר״ש חולין ש״ב דאורייתא ופרש״י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז״ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס״ל דהוי דאורייתא ומ״ש בהלכות מ״א דהוי מדבריהם ר״ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ״ש בה׳ אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ״ח מה׳ מ״א כר׳ אבהו ואיהו פסק כר״י בפ״י מה׳ ע״ז וכדכתיבנא לעיל ולר״י הא אמרי׳ בפרק כ״ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש״ב לר״י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ״ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז״ל דס״ל לרבינו דחש״ב דאוריי׳ והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ׳ כ״ש דלר״י חש״ב מנ״ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ״ש התוס׳ בר״פ הערל דבו ממעט כל מילי מש״ה הוצרך לומר דאה״נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר״י דס״ל הכי בפי׳ דחש״ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז״ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש״ב עכ״ת תי׳ הר״ב לח״מ יע״ש:
ולע״ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ״ב מהלכות גניבה ה״ח וז״ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו״ה אע״פ שחולין שנ״ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר״ז חייב לשלם תשלומי דו״ה והשתא אם איתא דס״ל לרבינו דחש״ב דאוריי׳ אמאי מחייב בתשלומי דו״ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ׳ מרובה דע״ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס״ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי״ד מה׳ הנז׳ דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר״ש כו׳ ור״י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר״א לימא קסבר ר״י חש״ב לאו דאורייתא דאי ס״ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר״י ס״ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ״מ כיון שאינו מפורש בתורה מש״ה מחייב בתשלומי דו״ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר״ב ע״י דף הנז׳ לדברי מרן הכ״מ ז״ל שכתב שם כשיטת הלח״מ ז״ל דס״ל לרבינו דחש״ב דאורייתא יע״ש:
אמנם אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ״מ דס״ל לרבינו דחש״ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס״ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ״ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא״מ כי ירחק ממך כו׳ מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש״ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ״ל בגמר׳ שם מקרא דאותו וס״ל לרבינו דזה היינו דוקא לר״מ דס״ל דא׳ גר וא׳ גוי בין במכירה בין בנתינה א״כ איסור הנאה נפ״ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש״ב שאסורין בהנאה אבל ר״י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ״ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש״ב לאו דאורייתא ומש״ה רבינו ז״ל שפסק כר״י בפ״י מהלכות ע״ז משום הכי פסק דחש״ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ״ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ׳ וכן הוא דעת רש״י ז״ל בפרק כ״ש דכ״ב ד״ה חש״ב דלר״י חש״ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק״ל להתוס׳ שם בד״ה חולין לפרש״י מההיא דנזיר דמשמע התם דס״ל לר״י בר יאודה דחש״ב לאו דאורייתא אפי׳ באיסור שחיטה ואכילה י״ל דהא ל״ק להו לרש״י ולרבינו ז״ל דאה״נ דהתם קאמר בגמרא דלר״י בר יאודה חש״ב לאו דאורייתא אפי׳ באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר״י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש״ב משום דס״ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר״י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי׳ למעוטי חש״ב משום דס״ל דאיסור הנאת חש״ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי״ו מהלכות מ״א ה״ה לחתיכת חש״ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ״ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ״ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ״ש בהלכות מ״א ומשום הכי כתב בפרק י״ד מהלכות שחיטה דין יו״ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ״כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו׳ השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס״ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר״ש דשחיטה שאינה ראויה ש״ש מש״ה כתב דהשוחט ח״ב חייב בדו״ה משום דאע״פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי׳ בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי׳ ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:
ומעתה ע״פ האמור הבא נבא לישב קו׳ הלח״מ מסוגיא דפרק כ״ה דהנה מה שהקשה דכיון דס״ל דחש״ב דרבנן א״כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו׳ י״ל דס״ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא״ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא״ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי׳ הכא בחי׳ שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע״ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר״ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ״ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ״ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו׳ ומאי דקאמר ר״פ וסבר ר״ש חש״ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו׳ בד״ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ״מ רבינו ז״ל ס״ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר׳ דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ״ט דילמא אתי למיכל כו׳ משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי׳ התוס׳ הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל״ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש״י דכל הוכחת ר״פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ״כ חש״ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שכתב בפ׳ הא״מ אמאי דקאמר בגמ׳ א״ל תניא המקדש בחש״ב רש״א מקודשת אלמא חש״ב לאו דאורייתא ורמינהי רש״א ישרף וכן חיה כו׳ ופרש״י חש״ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש״י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס״ל לר״ש דחש״ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א״כ לא פריך מידי מההיא מתני׳ דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס״ל לר״ש דחש״ב דאורייתא אפי׳ בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול״ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ״ל לא פלוג כמ״ש רש״י שם בסמוך יע״ש ואם כן השתא נמי אפ״ת דר״ש ס״ל דאיסור הנאה מדבריהם משו״ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ״כ הר״ב עצמות יוסף ז״ל אלא שראיתי שהקשה וז״ל רש״י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר״ש אדר״ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר״ש ס״ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש״ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ״ד:
והנה מה שתי׳ הוא ז״ל ליתא ואשתמיט מיניה מ״ש רש״י בפרק כ״ש דכ״ב ד״ה חש״ב שכתב דלר״י חש״ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ״כ שם התוס׳ שכן הוא דעת רש״י וא״כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י״ל לפי שיטת ר״ת שכתבו התוספות ד״ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש״ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס״ל לר״ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו״ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר״ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש׳ דרב גידל מן התורה שרי אפי׳ באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש״ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר״ש מקודשת אלא ודאי דס״ל לר״ש דחש״ב לאו דאורייתא כלל ומש״ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש״י שפירש אהא דר״ג אפי׳ בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש״י ס״ל ליישב ההיא דר״ג כיש מי שאומר שכתב הר״ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא״כ חש״ב ואם כן מש״ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס״ל לר״ש דחש״ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו׳ ואמאי מקודשת כנ״ל ודו״ק:
ויש סמך לזה ממ״ש התוס׳ בפרק מרובה דף ע״ב ע״ב ד״ה דאי ס״ד דתקרובת ע״ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי׳ קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש״ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא״מ קתני רש״א מקודשת כו׳ ויש להבין דכיון דתקרובת ע״ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ״ש מחש״ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר״ת ואי הכא קיימי לשיטת רש״י דס״ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש״ב דמקודשת מפ׳ הא״מ הרי כתבו בפרק הא״מ ד״ה אלמא דלפי המסקנא אפי׳ לר״ש אינה מקודשת אי חש״ב דרבנן:
אמנם לפי מ״ש ניחא דכיון דתקרובת ע״ז אסור באכילה מן התורה וכמ״ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא״כ חש״ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר״י למימר התם דקסבר ר״י דלאו דאורייתא מש״ה אם קידש בה מקודשת כנ״ל:
גם מה שהקשה עוד הלח״מ ז״ל דאי סבירא ליה לרב׳ דחש״ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע״פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר״פ דסבר ר״ש דחש״ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש״י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס״ל לר״ש חש״ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס״ל לר״ש דחש״ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע״ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש״ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר״ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי׳ רש״י דאי לת״ה תקשי אף לפי האמת דס״ל לר״ש דחש״ב דאורייתא דהא ר״ש ס״ל דחש״ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ״ש רש״י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש״י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה״נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס״ל דחש״ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש״ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס״ל לר״ש דמן התורה הכל שרי ואפ״ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א״כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר״ש דס״ל דחש״ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד״ז יש לפרש דברי מרן הכ״מ ז״ל דמדלא ענש רבי׳ אלא מכת מרדות דס״ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק״ל למרן מסוגיא דהא״מ דמסיק דלר״ש חש״ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי׳ מרן דס״ל דחש״ב דאורייתא ומ״ש מ״מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס״ל דחש״ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא״מ וכדכתיבנא ומש״ה המקדש בחש״ב אינה מקודשת אע״פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ״ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז״ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ״ל ליישב דעת רבינו ומרן ז״ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר״ב עצמות יוסף ז״ל ודו״ק:
מיהו דברי מרן בפרקין דכתב דס״ל לרבי׳ דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ״ש בהלכות שחיטה צ״ע דמה יענה למה שפסק בפרק י״ד מה׳ שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח״מ ז״ל וליכא למימר דס״ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ״ש מרן מלכא בס׳ מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ״ז ע״א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב׳ ובתה״ד סימן קפ״ד וצ״ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה״ג חי״ד סימן ק״א בהגהת ב״י אות מ״ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע״ש:
ודע שרש״י ז״ל בע״ז פרק ר״י דנ״ו ד״ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ״ח מהלכות מ״א פליג על זה שכתב וז״ל כל שאכל כו׳ אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו׳ והדמים מותרים יע״ש וכן הוא דעת הרמב״ן כמ״ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא״ש ז״ל בסוף פרק הא״מ כדעת רש״י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ״מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש״י ז״ל כמו שיע״ש:
וכתב עוד שם וז״ל ומודה רש״י דמדאורייתא שרי אפי׳ לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ״ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ״ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר״ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר״ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר״ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר״י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ״ש הרא״ש וכן הקשה הרשב״א שם בחידושיו אלא ע״כ צ״ל כמ״ש הרשב״א ז״ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א״נ כמ״ש התוס׳ בד״ה מותר משם רש״י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו״ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר״י דס״ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ״ש התוס׳ וא״נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס׳ כתבו שם דלמאי דס״ד דר״י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי״ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ״ש:
ואשר אני אחזה לומר בדעת הרא״ש הוא דס״ל דאפילו לדעת רש״י ודעימיה דס״ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש״י דלא החמירו בחילופיהן ועכ״ז יבואו דברי הרא״ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר״ש היא ל״ק ליה להרא״ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר״ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס״ד השתא דבריי׳ ר״י הוא דס״ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד״ת ק״ל להרא״ש ז״ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי׳ בזה זה נ״ל נכון בדעת הרא״ש ז״ל:
שוב ראיתי להר״ב מש״ל ברפ״ה מה׳ אישות שכתב וז״ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ״ד:
ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב״א ז״ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס״ל דאפילו בחמץ שע״ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי״ה חליפין דידיה אסורים דאל״כ מאי ק״ל גם מדברי התוס׳ הנז׳ נר׳ בהדיא ג״כ דאפי׳ באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ״ש וז״ל ומה שפרש״י כו׳ ונראה דמרויחי׳ ג״כ לגבי דידהו למאי דס״ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס״ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי׳ לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס״ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס״ל דאפי׳ באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי׳ ומ״מ דברי הרא״ש ז״ל נר׳ שאין ליישבן אלא א״כ נאמר דס״ל דבאיסורי׳ דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:
עוד כתב הר״ב מש״ל שם וז״ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי׳ אסירי מ״מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש״י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי״ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא״כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא״ש ליתנהו להני טעמי מ״מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש״י אין צורך אבל בנ״ד יודה הרא״ש אך נראה דע״כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני׳ דתנן מכרן וקידש הר״ז מקודשת והוק׳ לרש״י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש״ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא״ש דמתני׳ אתייא כפשטה מנ״ל לבדות חילוקים מלבנו עכת״ד יע״ש:
והנה הרב ז״ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע״ד המעיין בדברי הרא״ש ז״ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז״ל ומה שחילק רש״י בין קדושין כו׳ נראה דלא היה צריך לזה כו׳ אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע״ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי׳ לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי׳ היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע״כ והשתא אי הרא״ש ז״ל מודה בעיקר חילוק רש״י ז״ל אם כן מאי פריך בגמ׳ נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו״ר אלא ודאי דלא ס״ל חילוק רש״י ז״ל ויש לתמוה על הרב ז״ל איך העלים עיניו מדברי הרא״ש הללו שהוא ז״ל הביאם שם והר״ן ז״ל בפ״ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע״ע הקשה לפי׳ רש״י דאסור הדמים למחליף עצמו וז״ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי׳ אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז״ל וי״ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי״ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר״ב חידושי הלכות ז״ל וז״ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ׳ ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ״ד ז״ל וכונת קושית הרב ז״ל הוא כפי מה שפי׳ הר״ן שם ד״ה ת״ש וז״ל דקס״ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי׳ אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש״ה ק״ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו״ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ״מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח״ח מותרי׳ עכ״ל והשתא היינו דק״ל להרב ז״ל דא״כ מאי ק״ל להר״ן לפרש״י מההיא דמכרן הלא רש״י ז״ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח״כ לכתחילה כבר כתב רש״י בפי׳ דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז״ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר״ב שער אפרים סי׳ ד׳ יע״ש:
אמנם לע״ד דברי הר״ן ז״ל אינן כמו שהבין הר״ב ח״ה ז״ל שהוא ז״ל הבין דקו׳ הר״ן היא דכיון דלפרש״י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע״ד הא ודאי ל״ק ליה להר״ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו׳ הר״ן ז״ל היא דלרש״י ז״ל דלמחליף הדמים אסורי׳ בהנאה היכי קתני מכרן כו׳ מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו״פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי׳ בנדרים דמתני׳ דיעבד קתני דה״ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר״ן ז״ל ק״ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו״פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי׳ שכתב הר״ן שם אינו אלא לשיטת רש״י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב״ן והרשב״א פי׳ הסוגיא הוא באופן אחר וכמ״ש הרשב״א בחי׳ לחולין ואהא תי׳ כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע״ג דלדידיה אינו שו״פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ״כ בפ׳ הא״מ יע״ש וזה נלע״ד מוכרח מחמת תי׳ ז״ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז׳ דקו׳ הר״ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר״ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה״ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ״ש ודוק:
איך שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו׳ והרשב״א ז״ל אסורים ולדעת הרא״ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ״ז נבא ליישב דברי הטור בא״ח סימן תמ״ג שכתב וז״ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר״ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי׳ חמצן של ע״ע כו׳ וכתב הרב״ח דדעת ר״ת כדעת רש״י ז״ל ואעפי״כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי׳ מההיא דחמצן ולא הביא ממתני׳ דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ״ח ז״ל ואין זה נכון דלדעת רש״י שכתב בחולין וז״ל ואע״ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי׳ דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו׳ משמע ודאי דהכא נמי אפי׳ קנתה השפחה בלא ידיעת ב״ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ״ל שר״ת ז״ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני׳ דקדושין משום דהו״מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ״ד יע״ש:
ולע״ד דברי הרב״ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא״ש דחליפין אסורי׳ למחליף מדרבנן וכדעת רש״י ז״ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש״י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר״ת ז״ל הוא משום דס״ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר״ת סתמא משמע דהכי ס״ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא״ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא״ש חולק בזה אלא העיקר כמ״ש הרב״ח ז״ל דה״ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק׳ עליו הפר״ח ז״ל דלפי דעת רש״י ז״ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר״ן ז״ל בפרק השותפים דמ״ח ד״ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב״ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני׳ משום כונת נודר אפי׳ החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע״כ הרי נראה מדברי הר״ן ז״ל דאע״ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש״י אם החליפן אחר מותרים וכ״כ מרן בב״י חי״ד סי׳ רי״ו משם סמ״ג וזה לשונו ונ״ל דל״מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ״כ מרן הכ״מ בפ״ה מה׳ נדרים דין ט״ו שכן הוא דעת הרא״ש ז״ל וכ״כ בשיטה מקובצת כ״י משם הרי״ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע״ש הנה להקת נביאים ז״ל דס״ל כשיטת רש״י דלמחליף עצמו אסורים וס״ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ״ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ״כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא״נ אפשר דטעמייהו ז״ל דס״ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס׳ בפרק השותפין דמה״ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש״ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר״ת ז״ל כנ״ל גם מ״ש הרפ״ח ז״ל דדעת ר״ת כדעת הסוברים דלדידי׳ שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני׳ דמכרן כו׳ משום דהו״מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק׳ טובא דאיך הו״מ למדחי הכי דא״כ מאי פריך בר״פ השוכר מ״ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו׳ והרי ערלה כו׳ ותנן מכרן מקודשת כו׳ ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב׳ אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:
גם ממ״ש הטור בסימן ת״ן דברי הר״ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו׳ וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס״ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא״ש ז״ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי״ל כר״ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב״א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ״מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז״ל מש״ה לא חלק עליו כנ״ל:
ודע שרבינו ז״ל בפ״ה מה׳ נדרים דין י״ו כתב וז״ל האוסר פירותיו על חבירו כו׳ הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע״כ וראיתי להלח״מ ז״ל שתמה על דבריו הללו וז״ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא״ש והר״ן והתוספות מאי דבעי רמב״ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול״מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו׳ וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו׳ חדא דלמה פסק בס׳ דרבנן לחומר׳ ואם נאמר כדברי הר״ב כ״מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז״ל פסק בפ״ח מה׳ מ״א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א״כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ׳ מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת״ד והניח הדבר בצ״ע:
ולע״ד נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס׳ נדרים וכתוב שם שהיא להרשב״א ז״ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז״ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו׳ ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני׳ מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב״ח כו׳ פי׳ דטעמא דמתני׳ משום דאמרי׳ דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל״מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל״ש כו׳ פי׳ דאיסורא דמתני׳ לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי׳ אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת״ש האומר לחבירו קונם שאני כו׳ לוה כו׳ ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי׳ דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי׳ אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת״ש המקדש כו׳ ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה״נ לכתחילה הוא דלא כו׳ ומסתברא דה״פ דאיהו הוה ס״ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה״נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ״ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט׳ ונקטי׳ לחומרא עד כאן ת״ד:
ומעתה נתיישבו כל קו׳ הרב הנזכר דמ״ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב״א ז״ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ׳ ה״נ לכתחילה כבר פי׳ הרשב״א ז״ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל״ק כמ״ש הרשב״א דהתם בשאר איסורין לכ״ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו״ה מותרים שאינן דמיהן משא״כ בקונם גם מה שהק׳ שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי׳ החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא״כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת שהוא שיטת רבי׳ ז״ל:
ומ״מ מה שהכריח הרשב״א ז״ל דמדאורייתא קא בעי מדלא שני דמתני׳ דהמקדש בערלה מקודשת מדאורייתא קאמר יש לדקדק דמה יענו שפתי דעת לההיא דפריך בר״פ השוכר מ״ט שכרו אסור אילימא כו׳ והרי ערלה כו׳ והתם ודאי דשכרו אסור מדרבנן קאמר וכדמשני התם ר״י קנס הוא כו׳ (אלא דהוה ס״ד דבכל איסורי הנאה נמי דינא הכי) ואמאי לא משני דהתם מדאורייתא אלא ודאי דמקודשת לגמרי משמע ואפילו מדרבנן וצ״ע ועיין במ״ש הטור י״ד סימן קל״ב שנראה סותר גם לפי דרכנו דמגע גוי אינו אלא מדרבנן אם לא שנאמר דמשום חומרא דיין נסך עשאוהו כשל תורה ועיין במג״א סי׳ תמ״ג ובס׳ בני יעקב סי׳ ב׳:
שנאמר לא יאכל. עי׳ לח״מ. והרלב״ח שאלה י״ז תירץ דכיון דמסיק הש״ס דלא פליגי רק לענין חולין בעזרה שפיר מייתי לא יאכל שהוא למוד מבורר לד״ה ובהל׳ מאכלות אסורות הוצרך ללימוד דר׳ אבהו עיי״ש ועי׳ מל״מ לקמן ה״ז.
ואיסור החמץ וכו׳. זה הוציא רבנו ממכילתא פרשת בא אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובל ימצא חמץ בבל ימצא מנין ת״ל לא יראה וגו׳ הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור וכו׳ עיי״ש ועי׳ בהשגות ומ״מ. והלח״מ שלח יד להגיה בלשון הראב״ד שני הגהות א׳ א״א דוקא לשיעוריהן ולענין אכילה אבל לענין ביעור יש הפרש וכו׳ ב׳ דאי בחמץ לא שייך זה הטעם עיי״ש. ואני אומר דלשון הראב״ד נכון בלי הגהה וכוונתו להשיג דהו״ל לרבנו לומר דאתקשי אהדדי אבל לשון איסורם שוה אינו מדוקדק דשאור חמיר איסורו וחיליה דהראב״ד מתוספתא דביצה שהביא הגהות מיימוני מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב פי׳ מחמת חימוצו קשה איננו ראוי לאכילת כלב וזהו שאמרו ביצה דף ז׳ ע״ב אבל שאור שאינו ראוי לאכילה וכו׳ וס״ל להר״א דכיון שאסרה תורה אכילת שאור אע״ג דלא חזי לכלב מחמת חימוץ א״כ ה״ה כיפת שאור שנתעפש דלא חזי לכלב מחמת עיפוש חייב כרת על אכילתו וחייב לבערו דמה יתן ומה יוסיף העיפוש כיון דבלי זה לא חזי לכלב מחמת חימוצו קשה ואפ״ה חייבה תורה כרת על אכילתו והצריכה ביעור הואיל דחזי לחמץ בו א״כ אפילו עיפושה רב דלא חזי לכלב מחמת עיפוש אכתי חזי ע״י שחיקה לחימוץ וחייב כרת על אכילתו ועובר על בל יראה וזהו מ״ש הר״א אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש וכו׳ וזהו שסיים הראב״ד דאי בחמץ פי׳ ובנפסל מאכילת אדם ולא מאכילת כלב וכדעת הגאונים לא היה צריך לזה הטעם (ר״ל דאפילו תימא דגם בחמץ שייך ראוי לשוחקו ולחמץ בו דלא כהגהת הר״מ אכתי) תיפוק ליה דצריך ביעור דחזי לאכילת כלב אלא ודאי דאיירי בשאור שנפסל מאכילת כלב מחמת עיפוש. ומה שהקשה המ״מ דמדקא א״ר שמעון בד״א במקויימת לאכילה מכלל דאיירי בחמץ אין זה קושיא דגם שאור שמקיימין לחמץ בו אחרים מקרי מקויימת לאכילה. גם מה שהקשה המ״מ בשם הרא״מ דאי ס״ד כדעת הראב״ד דשאור חמור מחמץ הו״ל להש״ס לאוקים ברייתא קמייתא דקילתא בחמץ וחמירתא בשאור. אין זה קושיא דאטו בצק שבסדקי ערבה נפסל מאכילת כלב. ואולם דעת המיימוני והגאונים דאף בשאור לא החמירה תורה אא״כ נפסל לכלב מחמת חימוצו קשה אבל כל שנפסל לכלב מחמת דבר אחר כמו מעיפוש פטור מביעור ואכילה דאתקיש לחמץ ותו לא מידי.
החמץ בפסח אסור בהנייה שנא׳ לא יאכל חמץ כו׳.
בפסחים כ״ח: ריה״ג אומר תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. לשון תמה ע״ע צריך ביאור והנראה עפ״י מה דמייתי בירושלמי דחד תנא מפיק מלא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל כו׳ ר׳ יצחק אמר א״צ אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה את המאכיל כאוכל כו׳ חזינא דמאכיל כאוכל דקאמר היינו להזהיר גדולים על הקטנים כמו בשרצים דרק על הקטנים מזהיר. וכמו דדריש בסיפרא פ׳ שמיני פרק י״א משנה ב׳ ומייתי לי׳ בבלי יבמות קי״ד יעו״ש והנה לעיל דף כ״ג פריך לחזקיה דדריש לא יאכל לאיסור הנאה מחמץ דריה״ג מתיר ומשני משום דכתיב לך יעו״ש והקשו בתוספות א״כ נכתוב לא תאכל ולא בעי לך ונראה דמיבעי לי׳ להך דרשה דדריש בירושלמי לעשות מאכיל כאוכל דבשרצים ג״כ נפקא מלא יאכלו יעו״ש בתו״כ וביבמות קי״ד קמצריך הגמרא צריכותא להנך תלתא קראי דכתיבא בהו אזהרה לעשות מאכיל כאוכל להזהיר גדולים על הקטנים אמר אי כתב רחמנא בשרצים הו״א משום דאיסורן במשהו. אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא כו׳ והנה לר׳ שמעון דכל שהו למכות הרי גבי דם ושרצים ללקות במשהו וכבר הרגיש בזה הפלתי. ויתכן למיפרך משום דהו״א דם קילא שכן יש היתר לאיסורו אם בשלו אבל זה אינו לכל השיטות וי״ל דלר׳ שמעון הוי שני כתובים ואין מלמדין [דגם בכה״ג הוי שני כתובים קדושין ל״ד:] וא״כ מיושב דבלא זה הו״א הכרח דע״כ דלא כריה״ג דאי ס״ד דחמץ מותר בהנאה לא ליכתוב לא יאכל ולא ניבעי לכם ואי דלעשות מאכיל כאוכל קשה כר׳ יצחק דנילוף קו״ח משרצים הקל מאי תאמר מה לשרצים שכן איסורם במשהו דם יוכיח אבל לר׳ שמעון דסבר כל שהוא למכות א״כ גבי דם מיותר וע״כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין לדוכתא אחרינא א״כ צריך קרא להזהיר גדולים על הקטנים בחמץ ושפיר יש לומר דלך אתא להתיר בהנאה ולא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וזהו שאמר תמה על עצמך את ר׳ שמעון לשיטתך י״ל דחמץ מותר בהנאה ולמה את אוסרו ונכון. ובאמת צ״ע בגמרא יבמות דמצריך הנך ג׳ מקומות דדרשינן בהו לעשות מאכיל כאוכל ולא מזכיר הך דכתיב גבי עוף טמא ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודריש בתו״כ פרק ה׳ לא יאכלו לחייב על המאכיל כאוכל וע״ז לא שייך למיפרך שכן במשהו הלא דבר הוא. וכן כתיב בשרץ העוף בפרשת ראה כל שרץ העוף טמא הוא כו׳ לא יאכלו ובודאי הוא לעשות מאכיל כאוכל, אולם גם בזה חלוקים גמרא דידן עם התו״כ דתלמודין דריש מלא תאכלום לא תאכילום והתו״כ דריש מלא יאכלו יעו״ש וצ״ב.
שם בסוגיא דחזקי׳ אמר יתיב ההוא כו׳ מניין לכל איסורין שבתורה כו׳ ומאי ניהו חמץ בפסח ושור הנסקל כו׳ דכתיב כל חטאת כו׳ פשט השמועה מורה דלא ניחא להנהו אמוראי בכולהו קושיין דאיכא בסוגיא זו לכן חתרו ללמודים דמפרקי כולהו קושי׳. ולו יהא דכוונו כל מקום דכתיב לא יאכל לא תאכל בנפעל כמו דאיתא בירושלמי זה אבל קושי׳ דערלה דל״ל קרא דוערלתם וכן משרצים דכתיב לא יאכלו לא מיפרקא לכן נראה דפי׳ דמזה לא ידענא רק דוגמא דקראי כמו מביא דם חטאת החיצונה לפנים שאיסור הוא להביא דפוסל את קדשיו ואמרו השוחט להכניס דמה לפנים כו׳ עובר משום לא תזבח כו׳ דבר רע וכן בנותר הלא עובר בלא תותירו וכן מוהבשר כו׳ בכל טמא דהמטמא קודש לוקה דומי׳ דכה״ג בכל האיסורים כמו שור הנסקל שלא שמרו בעליו עד דחייב מיתה בידי שמים וחמץ שלא השביתו מן העולם דנעבד בהן עבירה וכתיב לא יאכל אז אסורים בהנאה אבל שקצים ורמשים וערלה אינם בגדר זה שלא נעבדה בהן עבירה מותרים בהנאה ונכון. כיון שכן נתגלה טעמו דר׳ ירמי׳ דסבר בירושלמי דחמצו של גוי מותר תוך הפסח בהניי׳ משום שאין אדם מצווה לבערו והוי ככל האיסורים דרק באכילה ולא נוכל למילף מהנך קראי זמן רב אחר כתבי זאת מצאתי להראב״ד בפי׳ לתו״כ ושמחתי שהעיר קצת בזה.
ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.
ובהשגות ולענין אכילה יש הפרש ביניהם, שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער, והשאור אעפ״י שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות כו׳.
והנה המגיד פירש דהך דהפת שעפשה חייב לבער מפני שראויה לשוחקה ולחמע בה עיסות אחרות מיירי בראוי׳ לכלב עדיין ובאמת בתוספתא מפורש ריש ביצה מאימתי קרוי שאור משיפסול מלאכול לכלב ולא אדע איך פליג על הראב״ד ונראה ברור דדוקא אם נפסלה מאכילת כלב מפני שחימוצה קשה שמחמצת אחרים אז חייב לבער אבל אם בלא החימוץ היתה נפסלת מאכילת כלב שעיפשה או שהסריחה בטלה מתורת אוכל ואינו חייב לבער ולפ״ז לא שייך לחלק בין חמץ לשאור דכל שהחמוץ גורם לו חייב לבער ואם שהחמוץ קשה שנפסל מאכילת כלב בשביל החימוץ אין זה חמץ רק שאור ואין נפ״מ רק לבית שמאי דזה בכזית וזה בכותבת דבמה שחימוצה קשה לא בטלה מתורת אוכל שכן ראוי׳ לחמע בה כו׳ אבל אם בלא החימוץ אינה ראוי׳ לכלב בטלה מתורת אוכל לפיכך השמיט רבינו דאין חילוק לפ״ז מאומה בין חמץ לשאור. דגדר שם השאור הוא שחימוצו קשה כ״כ שמפני החימוץ לבד הוא פסול מאכילת כלב וזה נקרא שאור והיכא שבלא החימוץ נפסל מלאכול לכלב אז פקע איסור דחמץ ושאור ג״כ.
ובזה נתבאר לן הא דתניא בבלי דף כ״ח ומ״ב מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת דבר אחר מניין ת״ל מחמצת. וזה אינו מדוייק כלל בלשון הכתוב, גם במכילתא דריש דלעיל כתיב כרת בחמץ ולאו בחמץ ולא כתב בשאור לכן כתיב מחמצת שזהו שאור שמחמץ אחרים בין בכרת בין בלאו ועיי״ש במכילתא דמצריך דאי כתב בחמץ הו״א משום דחזי לאכילה מה שאין כן בשאור דלא חזי לאכילה לכן נראה דכיון דהתוספתא פירשה מאימת קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב א״כ כל עיקר מה דאסור באכילה וחייבין עליו כרת אף שאינו ראוי לאכילת כלב ע״כ משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות וזה דוקא אם הנתחמץ מחמת דבר אחר [זהו מן השאור, לא כמו שפירשו בתוספ׳ דבשמרי יין דזה אינו כמובן וקושייתן אינו דאע״ג דחימוצו קשה מ״מ סד״א דזה לא אסרה התורה ואינו בכלל חמץ רק השתא דגלי קרא דזה בכלל חמץ א״כ נתחמץ מן השאור קשה טפי ועדיף ודו״ק היטב] הוי חמץ בפסח אבל אם הנתחמץ מחמת דבר אחר לא הוי חמץ איך שייך לומר שמפני שמחמצת את אחרים אפילו נפסלה מאכילת כלב לא פקע איסור חמץ מינה, דכי מחמצת את אחרים בציקות אחריני שנתחמצו מחמתו לא הוי רק כמצה ומאי עדיפותא לשאור שמחמץ אחרים ובמאי עדיף מה שנפסל מאכילת כלב מחמת החימוץ ממה שנפסל מאכילת כלב מסיבה אחרת זולתי החמוץ וע״כ דעיסות שנתחמצו הוי חמץ לכן יש מעלה לשאור שמחמץ את אחרים זהו עומק הבנת הברייתא הסתומה ומה שאמר ר״ז בביצה פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ הוא קרא דתשביתו שאור כי כלו כו׳ ודלא כפירש״י יעו״ש.
ואיסור החמץ כו׳. עי׳ בהשגות מה דמחלק בין שאור לחמץ, ועי׳ בתוספתא פ״א דביצה מבואר כן יעו״ש דהשאור הוה עצם החימוץ ועי׳ בע״ז ד׳ ס״ח ע״א שאני עיסה הואיל וראויה לחמע לכך לא שייך בהו נותן טעם לפגם. ועי׳ מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ מאכלות אסורות פ״ב הכ״א דבדבר שהאיסור הוא מחמת עצמו אם אכלו כולה אף דנסרחה לוקה והוא מהך דנדה ד׳ נ״ו ע״א ע״ש ושם ד׳ כ״ח ע״א גבי נשרף ע״ש ועי׳ מש״כ לקמן פ״ד ע״ש ועי׳ בחולין ד׳ צ״ט ע״ב:
החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע״פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך, ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.
השגת הראב״ד ואיסור החמץ וכו׳ כתב הראב״ד ז״ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער והשאור אע״פ שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א״כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו׳ בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ״ל.
לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, הנה מה דפסק הרמב״ם כדחזקיה אף דבפ״ח ממאכלות אסורות ובפ״ב משחיטה פסק כר׳ אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ביארנו לקמן בהלכה ז׳ עיי״ש.
ומש״כ הרמב״ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא, חולק הראב״ד וסובר דבשאור דוקא אמרינן ביה סברא דהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות ולהכי חייב לבער אפי׳ נפסל מאכילת כלב, והביאו לזה ראיה מדברי התוספתא שהביא הסמ״ג מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב, אכן הר״ן בהלכות פ׳ אלו עוברין כתב דטעמא דפת דאם ראוי לאכילת כלב חייב לבער אף שנפסל מאכילת אדם ובנבילה כל שאינה ראויה לאדם אינה קרויה נבילה דהוא משום שהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ״ה אסריה רחמנא מהאי טעמא, דלא כהראב״ד אלא דאף בפת שייך סברא דראוי לחמע בו, ובאמת יקשה על הראב״ד קושיית הר״ן דמ״ש חמץ מנבלה, והיה אפשר דזה אינו אלא דין דחייב לבער דכיון דעכ״פ שם אוכל עליו לענין ביעור, אבל לענין דין אכילה באמת אינו חייב משיפסל מאכילת אדם.
אמנם מה דכתב הראב״ד דדין דמהני הואיל וראוי לחמע בו הוא לענין שאור ובנפסל מאכילת כלב לכאורה מקורו הוא מדברי התוספתא דשאור הוא משיפסל מלאכול לכלב, ולפי״ז יהיה מוכח משם דגם אם אוכל שאור שעפשה חייב אפילו אם נפסל מאכילת כלב, אכן הכ״מ כתב דגם הראב״ד מודה לענין אכילה דאינו חייב על שאור ולא חלוק שאור מחמץ אלא לענין ביעור, וא״כ אם מקורו הוא מדברי התוספתא א״כ ע״כ גם לענין אכילה חייב על השאור דהא חייבין על אכילת שאור כדמוכח בביצה דף ז׳ ע״ב ולכן ע״כ צריך לומר דחריפותו של שאור אינו פוטר כיון דאם יערבו השאור בעיסה שלא נתחמצה יהי׳ אפשר לאוכלה לא פקע שם אוכל מינה וכמו כותח הבבלי ורק דאם לא יהי׳ כזית בכדי אכילת פרס היה פטור אבל אם יהי׳ בכא״פ שפיר חייב, ועל כן צריך לומר דמה דמחלק הראב״ד משאור לחמץ לענין הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות הוא ממה שדחקו הברייתות דפרק אלו עוברין (דף מ״ה ע״ב) דבחדא תניא זקוק לבער הואיל וראוי לחמע בו ובחדא משמע דבנפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ומפרש דברייתא קמייתא נמי בנפסל מלאכול לכלב משום דאם לא נפסל מאכילת כלב סובר פשוט דלא היה צריך לזה הטעם והיינו דבלא טעמא דראוי לחמע בו כמה עיסות צריך לבער כיון דאיכא עלה שם אוכל ולכן מוכיח מזה דע״כ הואיל וראוי לחמע בו כמה עיסות מהני אפילו בהיכי דנפסל מאכילת כלב, אלא דצריך ליישב דמנ״ל לחלק בין דין ביעור לאכילה דלענין ביעור יהיה מהני הא דראוי לחמע בה ולענין אכילה לא יהיה מהני.
ונראה דכיון דעיקר שאור הוא לענין ראוי לחמע בה, ולכן אף דלענין אכילה אם פקע שם אוכל מינה מסתבר דלא מהני ראוי לחמע בה דהא אין זה דבר אכילה ובשלמא אם אינו ראוי לאכילה מצד חריפותו לא פקע בשביל זה שם אוכל מינה וכמש״כ למעלה אבל בעפשה א״כ אינו אוכל מצד עצמו ומה דאפשר לערבו ולבטל העיפוש בזה לא יתוסף עליה שם אוכל, אבל לענין דין ביעור כיון דעיקר שם שאור לענין ראוי לחמע בה א״כ לא איכפת לן אם פקע שם אוכל מינה עכ״פ נמצא דהראב״ד סובר דהא דראוי לחמע בה מהני גם לענין נפסל מאכילת כלב, וע״כ דפת אינו ראוי לחמע בה ולענין נפסל מאכילת אדם לא היה צריך להך טעמא וכנ״ל.
והנה לקמן בפ״ד הל׳ י״א כתב הרמב״ם הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער והשיג הראב״ד בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה וכתב המ״מ ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב ולכן סתם הרמב״ם, אבל באמת אינו מוכרח דהרמב״ם לא התנה בזה שיהא נפסל מאכילת כלב, אכן לפמש״כ אפשר לומר דאם הרמב״ם סובר כהר״ן דהא דצריך לבער חמץ בנפסלה מאכילת אדם הוא משום דראוי לחמע בה א״כ שפיר יש לומר דמלוגמא אינו ראוי לחמע ולכן גם בנפסלה מלאכול לאדם גם כן אינו צריך לבער ודלא כהמ״מ שהעמיד בנפסל מלאכול לכלב, אכן הראב״ד לשיטתו דסובר דבנפסל מאכילת אדם אינו צריך להאי טעמא דמשום דראוי לחמע בה שפיר השיג דזהו ע״כ בנסרחה ולבסוף נתחמצה.
ב) ומש״כ הרמב״ם המניח חמץ ברשותו עובר בשני לאוין משום לא יראה ולא ימצא, הקשה הכ״מ דהא הרמב״ם כתב בספר המצות שורש ט׳ דשני לאוין מענין אחד אינם נמנים אלא אחד וכן אין לוקין אלא על אחד, וכתב ע״ז הכ״מ דלא יראה משמע אלא בנראה לעיניים אבל על טמון אינו עובר בבל יראה ומש״כ הרמב״ם עובר לא יראה ולא ימצא היינו דבאינו טמון עובר על שניהם אבל בטמון אינו עובר אלא על לא ימצא, אכן באמת מלשון הרמב״ם בפ״ד שם מוכח להדיא דגם על טמון עובר על שניהם ועוד דהרמב״ם במצות ל״ת ר׳ ור״א שהביא הכ״מ שכן משמע שם כתב להדיא להיפוך דמתחלה כתב על טמון עובר בלא ימצא ואח״כ כתב דבפסחים מבואר שעוברים על האמור של זה בזה.
ע״כ נראה דבאמת עובר על שניהם ומ״מ לא קשה דכיון דהרמב״ם כתב להדיא בשורש ט׳ שם דהיכי דבלאו השני יש תוספת ענין חשיבי שני לאווין וה״נ יש תוספת ענין בלאו דלא ימצא ואף דאח״כ למדין לא יראה מלא ימצא אבל עכ״פ לאו דלא ימצא הוא לאו של מלקות ולא לתוספת אזהרה כמש״כ הרמב״ם, ומזה אני תמה על הרמב״ן שהשיג שם על הרמב״ם מהא דגבי רחיים ורכב סבר אביי דלוקה שלש אף דהוא ענין אחד אבל באמת לא קשה כלל דהא שם איכא תוספת ענין דהא לוקה מכי נפש הוא חובל על שאר כלים, אלא דיש להקשות מהא דנא ומבושל דמשמע בגמ׳ בב״מ דף קט״ו ע״ב דליכא שאר דברים וכן כתבו שם בתוס׳ והשיגו על רש״י דכתב דלוקין על חמי טבריה אכן הרא״ש בשיטה מקובצת ביאר שם דברי הגמ׳ ומיושב כדברי רש״י עיי״ש, אמנם הרמב״ם בפ׳ י״ט מה׳ סנהדרין הל״ד מנה רק לאו אחד למקיים חמץ בפסח, וצ״ע.
החמץ בפסח אסור בהניה שנאמר וכו׳ – פסחים כא,ב: אמר חזקיה, מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? שנאמר ׳לא יֵאָכֵל חמץ׳ (שמות יג,ג) – לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא ׳לא יֵאָכֵל חמץ׳, הא לא כתב ׳לא יֵאָכֵל׳ הוה אמינא איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע. ופליגא דר׳ אבהו דאמר ר׳ אבהו, כל מקום שנאמר: לא יֹאכַל, לא תֹאכַל, לא תֹאכְלוּ – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [במשמע] עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה... מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה, הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה.
רבינו העתיק כאן את דברי חזקיה; ותמהו עליו שהרי בהלכות מאכלות אסורות ח,טו העתיק את דברי ר׳ אבהו: ״כל מקום שנאמר בתורה: לא תֹאכַל, לא תֹאכְלוּ, לא יֹאכְלוּ, לא יֵאָכֵל – אחד אסור אכילה ואחד אסור הנייה במשמע עד שיפרט לך הכתוב וכו׳⁠ ⁠⁠״. איך ניתן לאחוז את החבל בשני ראשים? ועוד, כבר הבאתי כמה פעמים את הכלל של הגאונים ״כל היכא דאמרינן ופליגא דפלוני, בין בתנאים בין באמוראים, על הרוב יצא הנאמר עליו זה, ר״ל הנפלג עליו, מהיותו כהלכה״ (ראה הלכות תשובה ז,ד [ד״ה אמרו חכמים] הבאתי מקורות כלל זה). לפיכך, צריך לפסוק כר׳ אבהו בעניננו, ובודאי שלא ניתן לפסוק כשתי הדעות החלוקות.
אמנם גם הגאונים והרי״ף הביאו את דברי חזקיה להלכה. כתב בשאילתות (פרשת צו סי׳ פ; מהדורת מירסקי סי׳ פט): ״וכי היכי דאסיר באכילה הכי נמי אסיר בהנאה, דאמר חזקיה, מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה – שנאמר לא יֵאָכֵל חמץ, לא יהיה בו היתר אכילה״. כך גם בה״ג הלכות חמץ (ד״י עמ׳ 278) והרי״ף (רמז תשט).
ברם גם דברי חזקיה עצמו טעונים ביאור. אם נדרוש ״לא יהא בו היתר אכילה״, לכאורה משמע: היתר אכילה לא יהא בו, אבל היתר שאר הנאות יהיה בו! ואיך נלמד מכאן איסור הנאה? כנראה, רש״י הרגיש בכך ולפיכך האריך לפרש: ״לא יֵאָכֵל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל״. והדברים סתומים.
ונראה שרבינו דבר גדול בא להשמיענו בהבנת הסוגיא. תחלה יש לעמוד על ביאור פשוטו של מקרא בבנין נפעל. את הביטוי יֵאָכֵל ניתן לפרש בשני אופנים:
א) מעין צווי על האדם לאכול אותו דבר, כמו שכתוב (שמות יב,מו): ׳בבית אחד יאכל׳. בהוספת לא יש להפוך את הצווי לאיסור. ברם יותר פשוט הוא לבטא איסור גברא על בני אדם בבנין הקל: לא יֹאכַל (אל״ף חולם).
ב) כל הדברים שבעולם יש לחלקם לשני סוגים. יש דברים הראויים לאכילה, כגון לחם ופירות וכיו״ב, ויש דברים שאינם נאכלים, כגון אבנים ועשבים וכיו״ב. מקרא מלא דבר הכתוב (ירמיהו כד,ח): ׳וכתאנים הרעות אשר לא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ׳. אמנם מדובר בדבר שהיינו מצפים שיהא ראוי לאכלו, שהרי תאנים הם פירות, אבל כמה מפתיע לגלות שהתאנים הללו אינן ראויות לאכילה, וממילא יצאו מכלל מאכל ועליהם נאמר לא תֵאָכַלְנָה. אין כאן צווי ולא איסור אלא פשוט קביעה שאינם ראויים להחשב מאכל.
והנה שונה איסור חמץ מכל שאר איסורים שבתורה, אף האסורים בהנאה. בשאר איסורים לא ניתן להתירם לשום שימוש על ידי שיבטלם בלבו ויחשיבם כדבר אחר או כעפר, ואפילו דעתו על כך בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל חמץ אינו כך. יתבאר לפנינו (ב,ב) שהחמץ ניתן לבטלו בלבו ולהפקיעו מכלל דבר הנאכל, ואינו עוד אסור בשימוש אחר, כגון אם ייחד כופת שאור לישיבה פקע ממנו שם מאכל (שם,טו). כלומר, התורה אסרה את החמץ רק בהיותו דבר הנאכל, ועצם האיסור הוא לשוות לחמץ מעמד של דבר הנאכל. אם הופכים אותו לדבר אשר לא יֵאָכֵל, פקע איסורו.
מעתה מובנים דבריו של חזקיה. ״לא יהא בו היתר אכילה״ – פירוש: לא יהא בו היתר כל שהוא מסוג דבר של אכילה. כלומר, אין להתירו בשום שימוש הנובע מהיותו דבר הנאכל. כל עוד שמעמדו הוא דבר הנאכל, אין בו שום היתר, גם לא למכרו, שהרי נמכר מכח היותו דבר הנאכל.
אם כנים אנו בזה, נמצא שגם לרבי אבהו לא יתכן לכתוב גבי חמץ לא יֹאכַל או לא תֹאכַל (בבנין קל) שהרי אין זה מהות האיסור. אילו נכתב בלשון צווי, כי אז לא היה מקום לביטול חמץ בלב כמו שאין דבר כזה בשאר איסורים. מעתה לא נחלקו חזקיה ורבי אבהו מעולם במהות איסור הנאה של חמץ, שהוא מיוחד במינו, ונלמד דוקא מכך שכתוב ׳לא יאָכל׳ (בבנין נפעל). מחלוקתם היא בענין אחר, והוא האם במקום שנאמר ׳לא תאכל׳ וכו׳ (בבנין קל), האם גם איסור הנאה במשמע אם לא. לדעת חזקיה סתם צווי שלא לאכול אינו כולל איסור הנאה, ורבי אבהו חולק, ובזה באמת הלכה כרבי אבהו (ענין זה יבואר בע״ה בהלכות מאכלות אסורות הנ״ל). אבל גבי חמץ צריך לכתוב דוקא בבנין נפעל לכולא עלמא (ומיושבת בזה קושיית התוספות כג,א ד״ה שאני).
מעתה למדנו עוד הלכה מן הפסוק הזה המודיע לנו שמהות האיסור הוא על כל שימוש הנובע מהיות החמץ דבר הנאכל. אם דנים אנו על מעשה אכילה, ברור הוא שאין אכילה פחות מכזית, כי פחות משיעור זה לא נקרא מעשה אכילה. אבל אם דנים אנו על מין הנאכל, אפילו כל שהוא ממנו הרי הוא מין הנאכל. וזאת אמרה תורה, שלא יהא בחמץ היתר אכילה, כלומר שלא יהא נחשב מין הנאכל. ממילא האיסור הוא אפילו בכל שהוא. ומכאן פסק רבינו לקמן (הלכה ז): האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר ׳לא יֵאָכֵל׳. ראה מה שביארתי שם והשלם לכאן.
והמניח חמץ... עובר בשני לאוין וכו׳ – ביארתי את שיטת רבינו לקמן ד,א-ב. ראה שם והשלם לכאן.
החמץ... השְאוֹר – תוספתא יום טוב א,ה: אי זהו שְאֹר? המחמץ את אחרים; חמץ – שנתחמץ מידי אחרים. מאימתי קרוי שְאֹר? משיפסל מלאכל הכלב.
ואיסור החמץ ואיסור השְאוֹר... אחד הוא – ביצה ז,ב: דאמר רבי זירא, פתח הכתוב בשְאוֹר וסיים בחמץ – לומר לך, זהו שְאוֹר זהו חמץ.
הכתוב אומר (שמות יג,ז): ׳ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך׳. האם יש כאן שתי מצוות שונות, האחת אוסרת ראיית חמץ, והשניה אוסרת ראיית שאור? או שמא ישנה כאן מצוה אחת בל יראה, ותחולתה של מצוה זו היא על עיסה שהחל בה תהליך של חימוץ; יש שגמר מלאכתה היא באפייה המפסיקה את תהליך החימוץ, וגם התוצר הסופי נקרא חמץ, ויש שאין מפסיקים את חימוצה אלא משתמשים בה לחמץ עיסות אחרות, והיא הנקראת שאור. יש להכריע את הספק מכתוב אחר (שמות יב,יט): ׳שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל׳.
כהשגת הראב״ד ז״ל מפורש בתוספתא הנ״ל. אבל רבינו לא הוזקק לפרש שהרי כלול כל זה בדבריו בעצם הגדרת המושגים חמץ ושאור. ברור הוא שגם חמץ וגם שאור, אם נפסלו מאכילת כלב בגלל רקבון או קלקול אחר, בטלו מתורת אוכל, ואינו חייב לבער. מה שאמרו בתוספתא שהשאור קרוי כך ״משיפסל מלאכל הכלב״, אין הכוונה שנרקב או נתקלקל. זהו דרכו של תהליך החימוץ: כל עוד אין חימוצו קשה, ניתן לאפות את העיסה ותהיה לחם. לפיכך, גם העיסה טרם אפייתה נחשבת אוכל. אבל כאשר תהליך החימוץ מתקדם עד שמגיע לשלב כזה שגם כלב לא יאכל עיסה זו, רק אז ניתן להשתמש בעיסה זו לחמץ עיסות אחרות, וזו היא הקרויה שאור. אבל כל עוד לא הגיע חימוצו לדרגה זו, עדיין אינו ראוי לחמץ עיסות אחרות ואין לו שם שאור. את השאור אין אופין, כי הוא מיוחד לחמץ בו עיסות אחרות. השאור אינו מופקע מתורת מאכל כיון שראוי הוא לחמץ בו עיסות אחרות, ולשם כך עושים אותו. מעתה עיסה שנפסלה מאכילת כלב בגלל חימוצה הקשה, זו היא שאור וחייבין עליה. אבל גם שאור אם נרקב ונתקלקל בגלל סיבות אחרות עד אשר סתם מאכל ששלט בו רקבון עד שיעור זה נפסל מאכילת כלב, כי אז גם על שאור כזה אין חיוב.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחצפנת פענחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ג) אינו לוקה משום לא ייראה ולא יימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו, כדי שיעשהא מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו, אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה, ומכין אותו מכת מרדות:
[A violator] is not lashed1 for [transgressing the prohibitions] not to have [chametz] seen [in his possession] and not to have [chametz] found [in his possession] unless he purchased chametz on Pesach2 or [caused flour] to become leavened, and thus committed a deed.⁠3
However, if he possessed chametz before Pesach, and when Pesach came he did not destroy it and left it in his possession,⁠4 even though he transgresses two prohibitions, according to the Torah, he is not lashed, for he did not perform a deed.⁠5 [Nevertheless,] he is given "stripes for being rebellious.⁠"6
1. this is the punishment given for the active violation of any of the Torah's prohibitions that are not punishable by death.
2. The Tzafnat Paneach emphasizes that this law applies only to chametz purchased from a gentile. However, once chametz belonging to a Jew becomes prohibited, that Jew no longer has the authority to sell it. Thus, the purchaser will never really become the legal owner of the chametz (See Rashi, Sukkah 35a; Tosefot, Chullin 4b).
The Or Sameach questions how a person can become liable even for chametz purchased from a gentile, but resolves the issue based on the commentary of Rabbenu Nissim (Avodah Zarah, Chapter 3).
3. The Mishneh LaMelech raises a significant question: A person is not liable for lashes for violating any prohibition which he can correct by fulfilling a positive commandment (לאו הניתק לעשה): For example, if a person violates the prohibition against taking both a mother bird and her eggs, he can free himself from the punishment of lashes by sending away the mother bird.
Tosefot (Pesachim 29b) states that the prohibition against chametz being seen in one's property falls into the above category, because one can correct the violation of this prohibition by fulfilling the positive commandment to destroy chametz. Thus, it appears that a person can never be held liable for lashes for this transgression.
Among the resolutions offered to this difficulty is that of Rav Chayim Soloveitchik, who explains that Tosefot's statements apply only according to the opinion of Rabbi Yehudah, who maintains that chametz must be destroyed by burning. However, according to the Sages (whose opinion is accepted by the Rambam, Halachah 3:11), who maintain that chametz can be destroyed by any means, not necessarily burning, the prohibition against possessing chametz is not considered a לאו הניתק לעשה.
What is the essential difference between these opinions: Rabbi Yehudah maintains that the fundamental aspect of the mitzvah to destroy chametz revolves upon the article itself (חפצה); it is a mitzvah to destroy chametz. In contrast, the Sages maintain that the mitzvah centers on the person (גברה); he is commanded to remove all chametz from his possession.
According to Rabbi Yehudah, since the commandment revolves around the chametz itself, its destruction directly "corrects" the sin of its possession. In contrast, according to the Sages, the positive commandment of ridding one's house of chametz is merely a reinforcement of the prohibition against its possession, and the fulfillment of the positive commandment does not have the power to "correct" the violation of the prohibition.
4. However, should he remove it from his possession (by giving it to another person or declaring it ownerless), he is not liable even if he does not actually destroy the object.
5. Sh'vuot 21b states: "The transgression of any prohibition which does not involve a deed is not punishable by lashing.⁠"
6. "Stripes for being rebellious (מכות מרדות)" is a punishment instituted by the Sages for violation of a Rabbinic prohibition. A person liable for lashing according to Torah law receives a uniform number of 39 lashes unless he is physically incapable of bearing that number. In contrast, the number of lashes given to a person liable for "stripes for being rebellious" is left to the discretion of the court.
Chullin 14b states that this punishment is also inflicted upon those who violate a Torah prohibition that is not punishable by lashing.
א. בד׳ (גם פ) נוסף: בו. וכן לקמן. תוספת מיותרת.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחחדושי ר' חיים הלויצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם ׳לֹא יֵרָאֶה׳ וְ׳לֹא יִמָּצֵא׳ אֶלָּא אִם כֵּן קָנָה חָמֵץ בַּפֶּסַח אוֹ חִמְּצוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, וּבָא הַפֶּסַח וְלֹא בִּעֲרוֹ אֶלָּא הִנִּיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין, אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה; וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא (שמות י״ב:י״ט) אֶלָּא אִם כֵּן קָנָה חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ חִמְצוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח וּבָא הַפֶּסַח וְלֹא בִּעֲרוֹ אֶלָּא הִנִּיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
כתב הרב: אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א״כ קנה חמץ או חמצו – אמר המפרש לאו למימר׳ שלא ילקה אלא אם כן עירב השאור תוך העיסה ולש אותה בידים אלא אפי׳ לא עשה מעשה עיסה בידים ממש אלא שהניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה (דוקה) [לוקה] שהנחת השאור מעשה הוא והכי איתא במנחות. מפני שלא עשה מעשה. וקיימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. פ״ד דעדיות ופ״ק דביצה:
כתב הראב״ד ז״ל דוקא לשיעוריה וכו׳:
ואני אומר כמה פעמים כתבתי בחבור הזה שלכך קרא ר״מ ז״ל חבורו זה משנה תורה שהוא ככתב הנשתוון מדרך ארוכה לקצרה ומה שיחדש אדם או ידקדק או ישאל על התלמוד כן יעשה על דבריו ולא כיון בו לגלות דעתו עתה בדקדוקין המובאים והיוצאים דבר מתוך דבר, וכן בדבר זה שהוסיף עתה הראב״ד ז״ל כבר כתב דין כיפת שאור אם טח פניה בטיט פ״ב של אלו ההלכות ודין הפת שעיפשה פרק ד׳ כדאיתא פ׳ אלו עוברין גמרא מתניתין דבצק שבסדקי עריבה. והחלוק שחילק הראב״ד ז״ל צריך לי תלמוד שהרי פת שעיפשה וכיפת שאור שיחדו לישיבה ואסיקנא נמי בטח פניה בטיט דפליגי בה ת״ק ור״ש בן אלעזר אמר חייב לבערה מפני שראויה לשחקה ולחמץ בה כמה עיסות אחרות ולישני נמי (חסר מכאן ועד סוף הפ׳):
אינו לוקה – זה מבואר במכות ובהרבה מקומות שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ובתוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה:
אינו לוקה וכו׳ – כתב רא״ם ויש לתמוה דהא בשורש ט׳ נראה שאין לוקין וכו׳. ובאמת כי ליישב זה היה אפשר לפרש דאינו לוקה אלא אחת אע״פ שהזכיר שני הלאוין וכן היה אפשר לפרש הסמ״ג כי אע״פ שהוסיף ללקות עליהם היינו לפי שהתחיל אינו עובר ולא התחיל אינו לוקה אבל מ״מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין. והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר׳ ומצוה ר״א. ומ״ש בפ״ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע״ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ״ק דפסחים (דף ה׳:) שממנה למד הרמב״ם דינים הללו הנזכרים בפ״ד:
אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא״כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע״פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ״ש הרב המגיד ז״ל. ודע שראיתי להתוס׳ פרק כל שעה (דף כ״ט ד״ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר״י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר׳ יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע״כ. ומ״ש התוס׳ ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ״מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ״ש התוס׳ (דף כ״ח) ד״ה וחמץ ודוק:
והנה עיקר דברי ר״י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר״י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ״ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו״ל לאו הניתק לעשה ע״כ. וכ״כ התוס׳ שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר״י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש״י שם דה״ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע״כ. (א״ה ע״כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ״ש רש״י גופיה בריש פ״ק דפסחים (דף ד׳) דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי׳ תל״א וזה הוא דעת הרמב״ם פ״ב כמ״ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא״כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז״ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי״ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א״ה ובתשו׳ הריב״ש סי׳ ת״א מבואר כדברי הרמב״ם יע״ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש״י והתוס׳ דל״ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס׳ דבר שמואל סי׳ ל״ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע״כ. ומהר״ר צבי אשכנזי בתשובה סי׳ מ״ב תמה עליו שהרי הר״ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא״כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע״כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה״ה בפ״ג דהמוצא חמץ ביו״ט אע״פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו״ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע״ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו״ט אע״ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ״מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע״ג דלדעת רשב״ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ״ש הר״ן בפ׳ כלל גדול וכן פסק מור״ם בספר המפה סימן שכ״א מ״מ לדעת הרמב״ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ״ש בתשובת הרשב״א שהביא מרן בכ״מ פכ״א מהלכות שבת דין י״ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה״ד שהביא מרן סי׳ שכ״א וע״ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ״ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי״ד:) יע״ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב״ש לאוקמה בשבת דוקא):
אינו לוקה משום וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל שהוציאו מהתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ע״כ. והקשה מה״ר חיים אבואלעפיא נר״ו על דברי רבינו דבפרק מי שהיה דף צ״ה מוכח להדיא דלאו דלא יראה ולא ימצא הוי ניתק לעשה דתשביתו ולא לקי ותירץ דרבינו ס״ל כמ״ד קיימו ולא קיימו ומשכחת לה כשהשהה החמץ עד אחר הפסח דשוב אין בידו לקיים העשה ולוקה א״נ עמ״ש פ״א דתמורה דלוקה על התמורה היינו טעמא דיש שני לאוין אהני אעשה לעקור לאו אחד ולוקה על השני ועוד שאין העשה שוה ללאו שהצבור אין עושים תמורה ומוזהרים שלא להמיר עיי״ש ה״נ שייכי הני תרי טעמי איכא ב׳ לאוין וחד עשה גם העשה אינו שוה ללאו דמחצות י״ד חל העשה דתשביתו והלאוין לא חלו רק ז׳ ימים כמ״ש הרב המגיד פ״ג וכו׳ ע״כ. ולתירוץ ראשון קשיא לי שהרי רבינו סתם הדברים ומשמע דתכף כשעבר לקי ולתירוץ שני קשה גם כן דהכא לקי תרתי כמ״ש מרן ז״ל ולפחות תרי לאוי איכא עכ״פ כנראה בספר המצות לאוין ר׳ ור״א דסבירא ליה דהוו לאוין חלוקין ואילו בל״ת ק״ו מנה הממיר בקדשים ללאו אחד ותו דאי אפשר לומר כן דרבינו בכל מקום דהוי לאו הניתק לעשה הוא מפרש למה הוא לוקה עיין בפי״ג דשבת ופ״א דתמורה ופ״ג דמלוה ולוה גבי השבת העבוט ופ״א גבי אונס ופ״ג גבי מוציא שם רע ופ״ג דנערה בתולה וכן בי״ט דסנהדרין כשמנה ילקו זרים בכולם פירש אם לא תיקן הלאו בעשה וכאן גבי המחמץ בפסח כתב בסתם המקיים חמץ ברשותו כגון שחמץ עיסתו ואם איתא הוה ליה לומר אם לא ביערו.
ולעניות דעתי דרבינו לא פסק כההיא סוגיא וסבירא ליה דלאו הלכתא היא [דאתיא כרבי יוסי הגלילי דס״ל דהחמץ בפסח מותר בהנאה כדמשמע מהתוס׳ דף כ״ט ד״ה רב וכו׳] והתוספתא סבירא לה דלקי ופסק כהתוספתא תדע עוד דמההיא סוגיא משמע דהמוציא מן הפסח חוץ לחבורה הוי לאו הניתק לעשה ולא לקי ורבינו פסק פי״ט דסנהדרין דלקי ולא כתב התיקון להחזירו כמ״ש באחרים עיי״ש וכן הסמ״ג ז״ל הסכים דלקי כסברת רבינו כמ״ש מרן ז״ל ונראה דסמכו על התוספתא כאמור וכן ראיתי למוהר״י רוזאניס ז״ל יעו״ש ושם נאמר דהרב דבר שמואל תירץ דרבינו מיירי בחל שביעי של פסח בשבת דאי אפשר לשורפו. והרב צבי אשכנזי ז״ל תמה עליו דיכול לפוררו לרוח אי נמי להטילו לים [דמדאורייתא שפיר מצי לבער] והוא ז״ל תירץ דבאם לא קיים העשה מיירי וכו׳ ע״כ. ואין נראה לענ״ד כמ״ש והעשה דתשביתו אפשר דרבינו ס״ל דלא הוי תיקון ללאו כלל כיון שהלאוין לא חלו אלא תוך הפסח והעשה דהשבתה חל בי״ד מחצות ואילך האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ונמצאו פשטן של דברים דשפיר לקי אלא יראה ולא ימצא כאמור. ואין לומר דרבינו ס״ל דכיון שקדמו עשה לקי דרבינו ס״ל כמאן דאמר דאף בקדמו עשה מקרי לאו הניתק לעשה כמ״ש בפ״א דנערה בתולה עיי״ש.
ומעתה אפנה על ימין לקושית הרא״ם שהביא מרן ז״ל דהא בשורש ט׳ וכו׳ ומרן ז״ל תירץ דלא יראה משמע שיראה לעינים דוקא ומ״ש בפ״ד [שהיא קושיית הרא״ם] לאו למימרא דאכולהו קאי דעבר בל יראה ובל ימצא אלא היכא דשייכי תרווייהו עובר בשניהם אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא וכו׳ ע״כ. לכאורה משמע דרוצה לומר דכי עבר על בל יראה ובל ימצא כגון שהוא נראה לקי תרתי והדבר תמוה שילקה תרתי עד שמכח זה יש מי שרצה לפרש דכוונת מרן לפרש לנו איך יתכן שני מלקיות מדמנאן לשני לאוין ולזה תירץ דלכך מנאן לשנים משום שיתכן לעבור על בל ימצא ולא על בל יראה כגון טמון אבל לעולם דאף כי עבר גם כן על לא יראה לא מחייב אלא חדא דומה למ״ש רבינו בספר המצות לאוין צ״ח דמקריב שאור לבדו לוקה אחת וכן המקריב דבש לבדו לוקה אחת ואף אם הקריב שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת עיי״ש ותו דבפי״ט דסנהדרין מנה המקיים חמץ ברשותו במלקות אחד שנתן סימן ילקו זרים עיי״ש כי ברור הוא שלא מנאו אלא למלקות אחד ותו דאיך יתכן דבאכילה במלקות אחד מפטר ואף דחייב כרת משלקה נפטר כידוע ועל השהיה בעלמא ילקה שתים רחוק מן השכל הוא זה.
והאמת יורה דרכו דכוונת מרן ודאי דחייב שני מלקיות דזה הוא עיקר תירוצו לקושית הרא״ם תדע דהכרח הרא״ם אינו אלא ממ״ש רבינו פ״ד דשם מורה דשניהם משם אחד הוא וכשבא מרן ז״ל לכתוב דמוחלקים הם מעתה אין כאן קושיא דשפיר לקו תרתי וכן מבואר בדבריו שכתב היכא דשייכי תרוויהו עובר בשניהם וכו׳ וההיא דשאור ודבש שאני דאין כאן אלא לאו אחד גם ההיא דפי״ט דסנהדרין לא נחית הרב אלא לעיקר דין המלקות רוצה לומר באיסורין שיש בהם מלקות ולא נחית למנות באותו איסור כמה מלקיות יש. צא ולמד מתרומה חדשה שכתב שם האוכל מתרומה חדשה קודם הבאת העומר ובספר המצות מנה מלקות אחד בלחם ומלקות אחד בקלי ומלקות אחד בכרמל לאוין קפ״ט ק״צ קצ״א וכן בבעל מום ששמש ושם לאוין ע׳ וע״א מנאם שנים והם שני לאוין מפורשים וכן השובר עצם בפסח ראשון ושני ומנאן לשנים לאוין קכ״א וקכ״ב וכן נזיר שאכל מגפן היין ובלאוין ר״ה ור״ו מנאן לשנים. ונדון דידן נראה שהוא דומה בדומה לדין חילול כהונה באשה זונה וחללה וגרושה שהם לאוין מוחלקין ומנאן ג״כ בלאוין קנ״ח קנ״ט ק״ס לשלשה דומה ללא יראה ולא ימצא ואפילו הכי אם יארע כלם באשה אחת חייב ג׳ מלקיות כמ״ש להדיא סוף שורש ט׳ והוא דומה ללא יראה ולא ימצא היכא דשייכי תרוייהו דהתם שם חילול אחד והכא שם חמץ אחד התם לאוין מוחלקין זונה חללה וגרושה והכא ראיה והמצאה ולפי זה אין לתמוה עוד איך ילקה שתים במעשה אחד דכי היכי דהתם אם יתכנו כולם בגוף אחד לוקה שלש הכי נמי הכא אם יתכן המצאה וראיה בעת אחד חייב שתים. ולקושיא שלישית דאיך יהיה יותר חמור מקיים מאוכל הא לא קשיא כלל כיון דהתורה חייבה עליו כרת ואם לא לקה קאי בכרת ותו יש לומר דבאוכל אית ליה שיעורא בכזית ואכל כזית מחייב כדינו מה שאין כן במקיים דלא נאמר דאם קיים כמה זתים חייב אכל חד. והעיקר אצלי דאין לתמוה על זה דהרי מצינו במרכיב האילן שלוקה ואכילת הפרי עצמו שרי כמ״ש רבינו פרק א׳ דכלאים הלכה ז׳. אחר שכתבתי כל זה ראיתי להפר״ח סי׳ תמ״ג שהקשה לעיקר דברי מרן ז״ל בעצם עיין עליו. ומ״מ יש ליישב על נכון ודו״ק.
אינו לוקה משום לא יראה אא״כ חמצו בידים כו׳ – הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז״ל דאפי׳ בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי׳ בפסחים דצ״ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס׳ שם ומורינו הרב בס׳ מ״ק תירץ דס״ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ״ש התוס׳ במכות דט״ו ד״ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה״נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ״ש רבינו יע״ש וצ״ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א״נ דלא הוה גריס רבינו בגמ׳ בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ״ש הרב חד״ה שם שכן נראה מדברי רש״י והתוספו׳ וסובר רבי׳ דמאי דקאמר בגמ׳ דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו׳ ז״ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר״י דלא יראה הוי ניתק לעשה:
ומצאתי להתוס׳ בחולין דפ״א ד״ה הנח שכתבו וז״ל והר״ש מורדון אומר כו׳ לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו׳ ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו׳ ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע״ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב׳ לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו׳ ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו׳ יע״ש וא״כ אית למימר דר״י ס״ל דתי׳ זה שתי׳ בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי:
איברא שדברי התוס׳ דחולין הם תמוהים במ״ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב׳ לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו׳ והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י״ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי״ד ע״א ד״ה אלמא שכתבו וז״ל וכ״ת כו׳ לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ״מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו׳ דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו׳ הילכך צריך לחלק כדפיר׳ דלכך סמך ב׳ הלאוין אצל העשה לו׳ שאין העשה מנתקן כו׳ יע״ש וא״כ לאו דגזילה אע״ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה:
אמנם מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ״ו הביא מדברי התוס׳ דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי״ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב׳ כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ״ע וע״פ האמור אין מקום למה שתי׳ הר״ב פר״ח בליקוטיו בס׳ מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך׳ דברי התוספ׳ דפ׳ אז״נ דס״א ד״ה לעבור שהק׳ וז״ל וא״ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי׳ משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש״ש לקי שפיר וכתבו הם ז״ל דכוונתם דאע״ג דכובש ש״ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ״מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש״ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא״כ אי מוקמי׳ ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי׳ ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע״ש:
וכפי האמור הא ליתא דע״כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא״נ משום דלא הוי ע״י מעשה כמו שהכריחו התו׳ בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ״ש התוס׳ שם בא״נ בדף שאח״ז ד״ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר״א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ״כ רש״י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע״ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז״נ דעובר בב׳ לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ״כ רבינו בפ״ד מה׳ מו״ל ד״ב אלא ודאי דסבי׳ ליה כדכתיבנא ודוק:
ומ״מ לדברי רבינו ז״ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק״ל דאיכא למימר דרבינו ז״ל חולק אדברי התוס׳ הללו וס״ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע״פ שאי׳ סמוכים אצל העשה ואע״ג דהעשה בא ע״י מעשה ומה שהקשו התוס׳ מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע״ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו׳ לא קשיא ליה לרבינו ז״ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה׳ שמות וגבי כובש ש״ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי׳ וה״ה בפ״א מהלכות גזילה יע״ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי:
ומיהו אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ״ג שחולק אדברי רבינו ז״ל שבה׳ גזילה וזה ממ״ש בלאוין קנ״ז וז״ל איזהו גזל זה הלוקח כו׳ איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו׳ אף על פי שפשוטו כך הוא מ״מ אמר רבא זהו עשק כו׳ להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו׳ יע״ש וכ״כ שם ברמזים סי׳ הנז׳ הנה בבירור שהסמ״ג חולק לדעת רבינו ואפי״ה כתב שם דהגוזל או עושק שו״פ עובר בל״ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו׳ הרי אף ע״ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא״כ ע״כ דס״ל כמ״ש התוס׳ או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור׳ שהעשה אינו בא ע״י מעשה ואפי״ה כתב בלאוין ע״ח כלשון רבינו ז״ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא״כ קנה חמץ או חמצו בידים יע״ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי׳ דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע״י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה״נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע״י מעשה:
גם מה שתירץ עוד מורינו הרב בס׳ מ״ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ״ש מרן כ״מ בפ״א מה׳ נערה דין ו׳ דדעת רבינו ז״ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע״צ הדוחק יע״ש ויש לדקדק על דברי התוס׳ דפסחים דנראה דר״י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד״ה לא דחו פירוש רש״י ז״ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז״ל וק׳ לר״י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא״כ איך כתבו בדיבור שאח״ז משם ר״י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י״ד ולמעלה אע״ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ״ע כעת: ודע שמ״ש הרב מוצל מאש סימן הנז׳ ליישב דברי התו׳ דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ״ש במכות דט״ו וס״ל להתוספות דהלכה כר״י כמ״ש בפסחים ד״ה לא יע״ש והם דברים תמוהים לע״ד דאע״ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ״מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה״ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע״ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש״ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע״ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש״ר דהיינו לפניו אפ״ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ״מ לאו מה״ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט:
והרב דבר שמואל סי׳ ל״ח תירץ לקו׳ זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע״כ ומוהר״ץ אשכנזי בתשובה סי׳ מ״ב תמה עליו שהרי רבי׳ פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע״ש:
וראיתי למוהר״י כולי ז״ל בהגהתו לס׳ מש״ל שתמה עליו שהרי כתב ה״ה בפ״ג דהמוצא חמץ בי״ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע״ש ולק״מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א״ל דס״ל דמותר וכ״כ הפר״ח ז״ל סימן תמ״ד ואם כן היינו דק״ל שפיר דכיון דמן התור׳ שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ״ש עוד דאע״ג דלדעת רשב״ם ז״ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ״ש הר״ן ז״ל בפרק כלל גדול ופסקו מור״ם סימן שכ״א מ״מ לדעת הרמב״ם ז״ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב״א ז״ל בתשובה הביאה מרן כ״מ ז״ל פכ״א מה׳ שבת יע״ש:
והנה המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס״ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב״א ז״ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק׳ לדעת הסמ״ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז״ל ס״ל דמותר לפרר הלח׳ בשבת כדעת רשב״ם ז״ל כמ״ש מרן הב״י ז״ל משמו גם מ״ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ״ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע״כ יע״ש אשתמיט מיניה מ״ש המאור בפ׳ אלו עוברי׳ אמתני׳ די״ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס״ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי״ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע״ש וכ״כ הב״ח סימן תמ״ד והסכים עמו הפר״ח ז״ל גם הרב מג״א שם סק״ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע״ש ואשתמיטיה ל׳ המאור ז״ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי׳ הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע״י גוי ונמצא אם כן הו״ל לאו הניתק לעשה:
ולכן אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ״ג ז״ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז״ל סובר שהמשה׳ חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ״מ באות׳ שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע״פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ״ג מה׳ אלו ד״ח וד״י וכ״כ הפר״ח סי׳ תל״א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס׳ בפרק כ״ש דכ״ט שכתבו בשם ר״י דהמשה׳ חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ״כ הרב מג״א בסימן תמ״ו סק״ב דה״ט דמ״ש בגמר׳ בפ״ק המוצא חמץ בי״ט כופה עליו כלי ואע״ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי״ט ואיכא בל יראה כמ״ש התוספ׳ דהמשהה חמץ אינו עובר וה״נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב״י ומש״ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ׳ יע״ש:
ולע״ד יש לתמוה על סברת ר״י ז״ל ממ״ש בפ׳ א״ע דמ״ו כיצד מפרישין חלה בי״ט ר״א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש״י דלשהותה ולשורפה לערב א״א שלא תחמיץ רי״א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר״א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש״י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר״י ז״ל אעפ״י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי״ט שכתב הרב מ״א וליכא למימר דאע״ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא״כ הדרא להו קו׳ לדוכתא דאמאי מעל לר״י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי׳ דאע״ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ״מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע״ג דאמרינן המוצא חמץ ביו״ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש״ה אמר ר״א לא תקרא לה שם כו׳ דאם כן היכי קאמר ר״י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר״א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר״א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית׳ קתני בהדיא א״ל ר״א לר״י לדבריך הרי הוא עובר משום ב״י ועיין שם בדף מ״ח ולכן נראה לי דאף ר״י ז״ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז״ל דלדבריו תקשי מתני׳ דא״ע ומ״מ דעת רבינו ז״ל הפך סברת ר״י ז״ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה:
ומעתה נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב״ן ז״ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז״ל ומפרקי׳ מידי הוא טעמא אלא לר״י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר״ל לאו שקד׳ עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר״פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע״ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד״א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי׳ משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש׳ ליה כו׳ א״ה כו׳ א״ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש״מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ״מ בין מר ובין מר ס״ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע״ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו״ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס״ד דהא דכפר רבה בב״ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר״פ טעמא אחרינא הוא (משום דלא דמי ללאו דחסימה) ופנים חדשות באו לכאן עכ״ד:
ומעתה כפי דברי הרמב״ן ז״ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי׳ בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח׳ היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א״כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי׳ ז״ל שסובר שאפי׳ שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה״ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י״ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא״כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח״כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע״ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע״מ לשל׳ שאני התם דבשע׳ העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי׳ ז״ל סוגיא דפסחים משום דס״ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס״ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ״ש הרמב״ן אבל אנן קי״ל כר״פ דמסתבר טעמיה ולר״פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ״ל:
ועל פי דברי הרמב״ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ״ה וז״ל ובדברי הרמב״ם יש ס׳ שהרי בפח״י מה׳ סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי״ט מה׳ הנז׳ כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ״ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב״ם מיירי בשהזהירוהו ב״ד לקיים העשה ולא קיים עכ״ד:
והנה מ״ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח״מ ז״ל מדברי רבינו דאפי׳ למ״ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע״ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע״ש לא ניתן ליאמר תי׳ זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו:
אמנם לפי האמור לא ק״מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ״ש הרמב״ן ופסק כר״פכדכתיבנא ואף ע״ג דרבינו פסק כר״י לפי גירסתו דגריס בר״י קיימו ולא קיימו ולר״י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ״ש שם מידי הוא טעמא אלא לר״י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ״ש הלח״מ בפח״י מהל׳ סנהדרין דח״י הא נמי ל״ק כפי מ״ש משם הרמב״ן ז״ל משום דמאי דאמר בגמ׳ מידי הוא טעמא כו׳ היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב׳ ותנינא ואהא קאמר דלר״י דס״ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר״פ דקאמר והא לא דמי לאוי׳ ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד״א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ״ש הרמב״ן ז״ל מעתה מנ״ל לו׳ דלר״י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני׳ דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר״י לר״ל ופסק רבינו כר״פ משום דמסתבר טעמיה דר״פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס״ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז״ל שסובר כדעת רבינו ז״ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק:
ואגב עיוני ראיתי למוהר״ר איזק שטיין ז״ל בביאורו על הסמ״ג בדף רפ״ז דברים תמוהים לע״ד שכתב וז״ל ונ״ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז״ל לאו דוקא אלא ר״ל שביטלו שא״א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר״י ור״ל כו׳ ושם בברייתא גריס בגמ׳ ר״י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר״י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא״א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו׳ וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו׳ הרי שכתב בהדיא כר״י ע״כ:
והנה הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ״ש דלר״י כ״ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר״י וכמ״ש אח״כ ותדע כו׳ ליתא דלר״י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ׳ שם דלא אשכח לר״י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ״ש התוס׳ שם יע״ש ואדרבא מדברי הסמ״ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס״ל כמ״ד קיימו ולא קיימו וכמ״ש מרן כ״מ בפי״ו מה׳ סנהדרין דין ד׳ לדעת רבינו ז״ל גם מ״ש ומסתמא הלכה כר״י לא ידעתי איך אשתמיט מיני׳ גירסת הרי״ף ז״ל דגריס איפכא בדר״י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ״ג ז״ל ופשוט:
ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להר״ב יבין שמועה סימן קפ״ד דברים תמוהים לע״ד שכתב על מ״ש התוס׳ ברכות ד״ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ״ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז׳ וז״ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע״ג שקדמו עשה מ״מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י״ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די״ו אהא דאמר ר״י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי׳ דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר״י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש״מ כמ״ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת״ד:
והנה מה שפי׳ בכונת קושית התוס׳ דעיקר קו׳ היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז״ל למ״ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי׳ הר״ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע״ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו׳ והשתא תקשי דמאי ק״ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש״ה אין לוקין אע״ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו׳ היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס״ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק״ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו׳ כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס״ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו׳ נמי לק״מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ׳ ולכן הדבר פשוט לע״ד שכונתם כפי מ״ש שם בד״ה התם וז״ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי׳ מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר״י מילק׳ לקי ממונא לא משלם עכ״ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי׳ בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר״י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק״ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי׳ נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר״י ואהא תי׳ כו׳ וזה פשוט:
ומהתימה על הרב ז״ל שהוא הביא דברי התוס׳ הללו בכלל ר״ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל׳ גזילה כל הגוזל שו״פכו׳ ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי׳ שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז״ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי״ח מהלכות סנהדרין ד״ב וז״ל כל לאו שניתן לתשלומין כו׳ במכות דף י״ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק״ל דהא בפרק א״נ קאמר ר״י כו׳ דאיך אשתמיט מיני׳ דברי התוס׳ שם שהקשו הך קושיא ותי׳ ועוד דאמאי הוצרך להק׳ להרמב״ם מדברי ר״י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ׳ בהדיא בה׳ גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה׳ סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א׳ כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי׳ דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ״ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ״ד:
ולע״ד גם בזה לא נראו לי דבריו (שמ״ש דרבינו ז״ל כוון למ״ש התוס׳ ומש״ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ״ש דמ״ש רבינו בה׳ סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ״ז ישב קו׳ מרן ליתא לע״ד) שהרי בפ׳ י״ב מהלכות שכירות ד״ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר״ז עובר בל״ת וכן פועל כו׳ ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו׳ הרי לך בהדיא דס״ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע״ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי׳ מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי״א מה׳ הנז׳ דין א׳ כתב וז״ל מ״ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל״ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע״ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש״ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ״ש רבינו ואפי״ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין:
ודרך אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז״ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת״ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור״י נר״ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר״י בי רב ז״ל ליישב זה דמשו״ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע״ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ״ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו:
וק״ל עלה לדעתו ז״ל ממ״ש רבינו בה׳ מלוה ולוה פרק ג׳ דין ה׳ אחד הממשכן כו׳ או שמשכנו בזרוע כו׳ עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל״ת שנאמר לא תשכב כו׳ וכתב ה״ה ז״ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל״ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י״ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז״ל קשה דה״נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע״ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל׳ והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש״ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו״ל לאו שיש בו מעשה כנ״ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי״א כן שלח אלי ידיד נפש החה״ש יצחק מאייו הי״ו זה כתב ידו וז״ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי״ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי״א מה׳ שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ״ש הרא״ה ז״ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע״פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי׳ שמ״ה וסימן שמ״ו וסימן שמ״ז וכ״כ עוד בס״פ שלח לך סי׳ שפ״ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס״פ קרח סי׳ שצ״ז ובפרשת שופטים סי׳ תקי״ד ובס״פכי תצא סי׳ תקע״ג ושם בסימן תקפ״ג ובפ׳ משפטים סי׳ צ״ד ופ׳ כי תשא סי׳ קי״ג יע״ש והר״ב יבין שמועה יחס שיטת הרא״ה ז״ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה׳ סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע״ש בדמ״ח ע״ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן:
איברא שעיקר דברי הר״ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא״ה ז״ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה׳ חו״מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א״כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי׳ שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח״א דקמ״א ע״ב שדחה דברי הר״ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב״ם ז״ל הנזכר אלא דלפע״ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא״ה ז״ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא״כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע״כ למשכוני נפשין בעד הרב ז״ל כדי שלא יהא נסת״ר מחמת״ו ולומר דע״כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א״כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע״ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא״ה ז״ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ״ג דשבועות דכ״א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע״פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע״י מעשה לוקה אלא ע״כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא״ה ז״ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע״ה באופן ששיטת הרא״ה ז״ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ״ש הר״ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ״ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ״ד מה׳ מלוה ולוה דין ו׳ שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי״ג אזיל לאידך גיסא ממ״ש הרא״ה וס״ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן:
הדרן לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי״א מה׳ שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי׳ הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ״ד מה׳ מו״ל דין ג׳ כתב וז״ל אע״פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו׳ דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ״ש בה״ג משום דס״ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע״ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס״ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו׳ א״א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ״ש בגמר׳ התם כיון שחייב בתשלומין כו׳ ליכא לפרושי שכתבו התוס׳ ואהא כתב וק״ל ממ״ש בפ׳ א״נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר״י היה לו להקשות מדברי עצמו לע״ד לק״מ משום דקו׳ מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז״ל אלא קו׳ מרן היא על הגמ׳ דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא (וכמ״ש ה״ה ז״ל בה׳ שכירות) תקשי דר״י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר״י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א״נ אר״י כו׳ ומש״ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר״י מדידיה אדידי׳ נתרץ לרבינו ז״ל ודוק:
אמנם אחר העיון נראה דלק״מ מכל הני דוכת׳ דכתיבנא דנראה ודאי דע״כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז״ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש״ה הוא דהוצרכו התוספות ז״ל לומר דה״ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו׳ דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר״י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי׳ רבתה תורה לתשלומין והו״ל כההיא דחובל בחבירו בי״ה דאמרינן בפרק א״נ דאפילו ר״י מודה משום דבפי׳ רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי׳ י׳:
שוב ראיתי להרפ״ח ז״ל בס׳ מים חיים דף ל״ז ע״ד שכתב ליישב קושית מרן ז״ל וז״ל אבל קו׳ ליתא דמ״ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי״ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ״ד ומ״מ דעת התוס׳ נראה כדכתיבנא:
אך ק׳ טובא בין לתי׳ הרפ״ח ז״ל בין לתי׳ הר״ב יבין שמועה ממ״ש רבינו בפ״א מהל׳ גזילה ד״ט וז״ל כל החומד עבדו כו׳ ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב״ד ז״ל וז״ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול״ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ״ל ולפי מ״ש ז״ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו׳ דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי״ל כר״י וכמו שפסק רבינו בה׳ חובל והראב״ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס״ל וכן קשה למ״ש ה״ה ז״ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ״ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג״כ צריכין לה״ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל״כ הו״ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ״ע כעת:
ודע שכפי דברי התוס׳ ז״ל שכתבנו דס״ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר״ב גופי הלכות סי׳ ח׳ מהא דאמרינן בפ״ק די״ט דב״ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי׳ דטעמייהו דב״ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו׳ ומאי קושיא הא קיי״ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס׳ בפ׳ אז״נ ד״ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז״ל דס״ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק״ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק״ו אין מזהירין וצ״ל כמ״ש הרב ז״ל יע״ש שבתי וראה דגם לדברי התוס׳ קשיא משום דאף דקי״ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ״מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי׳ לוקין עליו ואם כן לימא דמש״ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק״ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין:
הן אמת דקו׳ זו ג״כ היא לדברי התוס׳ שכתבנו באז״נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי׳ התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ״ל במה הצד יע״ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ״ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ״ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס׳ דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש״א שהביא בספ׳ גו״ה סי׳ ו׳ כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס׳ ולע״ד נראה כדכתיבנא:
אינו לוקה וכו׳. עי׳ מל״מ בשם דבר שמואל שהקשה דבפסחים דף צ״ה מוכח דבל יראה חשיב ניתק לעשה ואפילו עשה מעשה אינו לוקה ותירץ הדבר שמואל דאיירי רבנו בחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מנכרי שא״א לקיים מצות שרפה. והקשה החכם צבי דהא רבנו פסק דהשבתתו בכל דבר ויטילנו לים ותירץ החכם צבי דאיירי המיי׳ שהשהה החמץ עד אחר הפסח דכה״ג חשיב לא קיימו דהשבתה אחר הפסח לא חשיב עשה עי׳ מל״מ ור׳ יעקב כולי. מיהו גם תירוץ החכ״צ אינו מספיק עיין פי״ט מהל׳ סנהדרין במנין הלוקין שניתקו לעשה שכתב רבינו בכלן והא שלא קיים העשה המעולל כרמו ולא נתן לעני וכן בלקט ושכחה ולא נתן לעני ובשילוח הקן כתב ולא שילח האם ואולם בחמץ כתב המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו והו״ל לרבנו לסיים ולא השביתו דהיינו ולא קיימו דומיא שביאר באינך ואולי סובר החכ״צ דלשון המקיים משמע כל הפסח. אמנם הנכון לענ״ד דבפרשת דרכים דרך מצותיך הקשה דבמנין ר״ז לוקין מנה רבנו המקיים חמץ בחדא ובמנין המצות נמנו לשתים לא יראה ולא ימצא. ולפ״ז י״ל דקושיית הדבר שמואל וקושיית הפרשת דרכים חדא מתרצא לחברתה יעויין בתוס׳ ריש מס׳ חולין וריש מס׳ תמורה שהקשו אהא דתנן שאם המיר מומר וסופג ארבעים וא״ת הו״ל לומר וסופג שמנים דהאיכא תרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר והמהרש״א הניח בצ״ע דבתמורה דף ד׳ פריך אביי וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והרי מימר דניתק לעשה ותנן וסופג ארבעים ומשני רב דימי לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וא״כ מיושב קושית התוס׳ דאינו לוקה שמונים דחד לאו ניתק לעשה עיי״ש. וא״כ ה״ה בנדון דידן תרי לאוי בל יראה ובל ימצא חד ניתק לעשה ומשו״ה כשעשה מעשה לוקה אחת ולא שתים ומתורץ קושית דבר שמואל וקושיית פ״ד. ושפיר התוספתא עיקר כמ״ש המל״מ וסוגיא דפסחים דף צ״ה כלשון שני שבמס׳ תמורה דחד עשה מנתק תרי לאוין ואנן קיי״ל כשינוייא דרב דימי הנ״ל והתוספתא ונתיישבו דברי רבנו ובחי׳ הו״ת הארכתי.
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א״כ קנה חמץ בפסח.
כבר עמדו המחברים, הא אין זכיה באיסורי הנאה ולא הוי שלו כלל ותו אינו עובר [וכן דעת הרמב״ן ז״ל בספר הלקוטות דרק בחמץ שביטלו שלאחר הפסח הוי שלו ממילא בלא שום קנין עבר כי דעתי׳ עלי׳ הא בזכי׳ לא. יעו״ש דברים עמוקים] ורבינו נסים בפרק כל הצלמים ביאר, דעבו״ז טרם שזוכה בה ישראל היא נחשבת ממון כיון דמהני ביטולו של עו״ג ה״נ חמץ בפסח הרי כשהוא עדיין ברשות גוי הוא מותר לישראל אחר הפסח והרי הוא ממון להכי יש בו זכי׳. מאי תאמר דכשזכה בהו ישראל תו הוו אסורים בהנאה לעולם ואינו ממון הרי דין שלהם ליאסר בהנאה לעולם בא מחמת חלות זכיית ישראל בהם א״כ צריכה להיות הזכייה ואח״כ יחול איסור ההנאה, ואין להקדים איסור הנאה לעולם שבא מתולדת זכיית הישראל למנוע בזה את עצם הזכי׳, דאיך יוקדם המסובב למנוע את הסיבה אשר תסובב ממנו. זהו באור סברתו הבהירה.
אולם קשה לי מירושלמי פ״ק דפסחים הלכה ד׳ חמישית כר׳ יהודא כו׳ אמר לון ר׳ יוסי כו׳ הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פירוש כיון שאין בו דמים להקדש תו לא חל עליו הקדש. אע״ג דבמקדיש פחות משוה פרוטה נסתפקו רבוותא ועיין תו׳ גיטין י״ב: ד״ה פחות משו״פ שאני תמן דחזי לאצטרופי, לא כן הכא שלא חזי לאצטרופי ובמאי יזכה ההקדש ועיין גיטין דף כ׳ שאני עלה של זית כו׳ וקשה טובא, דרבינו פסק בפ״ה מהלכות ערכין דמקדיש נבילה לבה״ב הר״ז תפדה כשאר מטלטלין וכבר פירשתי דבריו בחידושי לתמורה דלא שייך כאן אין פודין את הקדשים לכלבים כיון שמתחלת הקדשה ראויה היא לפדיה ואינה עומדת מתחלת הקדשה רק לכלבים לכן פודין אותה ומיושב מה דפריך בתמורה י״ז במקדיש טריפה דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים אע״ג דמתחלת הקדשה אינו ראויה רק לכלבים דשאני תמן דלשמואל קיימינן דמצריך מום קבוע א״כ בתחילת הקדשה אינה ראויה לפדייה כלל ונחית בה קדוה״ג משא״כ היכא שמתחילה ראויה לפדי׳ ולכלבים וזה נכון ובחדושי לב״מ תמכתי יתדותיו מירושלמי דמעשר שני ותורת כהנים. וא״כ קשה. הא כאן בתחלת הקדשה אינה ראויה רק לכלבים ולפדי׳ עומדת א״כ תו פודין אותה לכלבים ואמאי לא חל הקדשו. וצ״ל דהכא אם יחול ההקדש הלא תהי׳ מן התורה ראויה לאכילת אדם ותו אין פודין אותה לכלבים ותו כיון שלא יפדו אותה הרי אין להקדש בה שום דמים ועל מה יחול הקדשו להכי לא קדשה כלל. וא״ת אמאי לא קדשה הא מה״ת ראויה היא לאכילת אדם. זה אינו דלא גרע תקנת רז״ל לאוסרה באכילה בחמישית יותר מהסכמת המדינה על איזה דבר למנוע ממנו שווי הדמים. וכיון שאנן ידעינן שלא יפדוה לאכילת אדם ששום אדם לא יאכל אותה הרי פקע ממנה השווי לגמרי משא״כ אם תאמר שיפדוה לכלבים הואיל ואינה עומדת רק לכלבים זהו דינא ע״ז קאמינא שפיר שמה״ת ראויה היא לאכילת אדם ואין פודין אותה להאכילה לכלבים. וזה נכון.
אולם קשה הא התוספות הוכיחו דקדשי בה״ב מן התורה נפדים הן לכלבים דקרא דואכלת ולא לכלביך בקדשי מזבח כתיבא אלא מדרבנן אינם נפדין כמוש״פ בפסחים דף כ״ט ד״ה אין פודין וא״כ תו קשה ממנ״פ יפדה אותה לכלבים אי מה״ת הא פודין אותה לכלבים ואי מדרבנן הלא מדרבנן מעיקרא אינה ראויה רק לכלבים מתחילת הקדשה ועומדת לפדיית כלבים והוי כמקדיש נבלה דפודין אותה לכלבים וצ״ע אך הירושלמי אזיל לטעמיה דמוקי בפרק כל שעה משנתינו דחמצו של עו״ג שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר׳ יהודא דאוסר חמץ לאחר זמנו מה״ת וזהו כרב אחא בר יעקב בגמרא דילן ואע״ג דלא מזכיר גז״ש דשאור שאור נראה דסבר דקרא דלא יאכל חמץ דמיני׳ דרש לאחר הפסח דכתיב בציר״י ואם ישאר בביתך תדע שלא יהיה לך ממנו שום תועלת שלא יאכל חמץ לא לכלבים ולא לאחר זמן והוא כהרחקה מן החמץ תוך זמנו שבכרת וחששה התורה שמא ישאירו ממנו לכן אמר שלא יאכל לאחר זמנו כלל וא״כ ישביתוהו ויבערו בכל מקום שהוא מה שאינו שייך לחמצו של גוי וזה נכון. וא״כ אם יהא חל ההקדש בשעה חמישית תו הוי חמץ של הקדש והוי כחמצו של גוי אף לרבי יהוד׳ ויהא מותר באכילה לאחר הפסח וכיון שתהא ראויה לאכילת אדם אחר הפסח נמצא דבשעת ההקדש היא ראויה לאכילת אדם תו אסור להאכילה לכלב אחר הפדיה דאם יפדה בשעה חמישית יהי׳ אסור להאכיל לאדם לעולם רק לכלב ותו אין פודין אותה לכלבים ולא דמי לנבילה שלעולם אינה רק לכלבים וזה נכון אבל א״כ אמאי לא חל ההקדש הא ראוי לפדי׳ אחר הפסח וצ״ל דכאן לר׳ יהודא קיימינן דסבר גורם לממון לאו כממון דמי וחמץ של הקדש במועד אינה רק גורם לממון כמפורש בבלי כ״ט וליכא זכי׳ בגורם לממון כלל דהוי כמו דבר שאינו ברשותו ולאו מידי חשיבה שיזכה בהן הקדש ולהכי לא חל ההקדש כלל ודו״ק.
אך לפ״ז קשה עוד, הן דזה לא קשה דכאן אמרינן דהקדש לא זכה בהחמץ בשעה חמישית אע״ג דאצל הבעלים המקדיש הוי ממון גמור דכ״ז הוא משום שיכול למוכרו לגוי, אבל ההקדש אין לו בגדר הזה שום ממון שאינו יכול לפדותו לגוי דאין פודין להאכיל לגוי או לכלבים, אמנם בחמץ בפסח טרם דזכי בהן הישראל הרי שוה הוא ממון אצל הישראל הזוכה בשביל שווי שלהם אחר הפסח אכן דא קשה, כיון שפירשנו שיטת הירושלמי דשווי שלאחר הפסח הוי רק גורם לממון ולאו כממון דמי ולא מצי זכי בי׳ הקדש כלום ה״נ איך זכי הישראל בהחמץ הלא גם טרם זכותו בה הוא רק גורם לממון ולא הוי ממון לדידן דקיי״ל דלא כר״ש בגורם לממון ולא מהני בי׳ זכי׳ והוי כדבר שאין בו ממש דלא מצי זכי בי׳ ישראל וא״כ איך זכי ולקי משום בל יראה ובל ימצא והדרא קושיא לדוכתי׳ על פסק רבינו שקנה חמץ לוקה וצ״ע לכאורה. ויהיה מכאן סעד למה שהעליתי מכבר דזה לא הוי גורם לממון כיון שיהא ראוי אחר הפסח הוי ממון ממש, ודוקא בהקדש דהך חמץ לא חזי להקדש למידי אלא שעומד לפדיה לכן כיון שעכשיו לא יפדנו אדם רק לאחר הפסח הוי גורם לממון ובפרט לפי מה שהעלו האחרונים דבהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו כדאמר הגמרא בערכין א״ש טובא, דכאן טרם שזוכה הישראל בהחמץ והוי אצל גוי הרי חזי לישראל אחר הפסח והוי ממון גמור, משא״כ אם יקנה הקדש את החמץ הרי לא חזי רק לאחר הפסח ולאחר הפסח ג״כ לא חזי להקדש אלא לפדיה והוי גורם לממון ולאו כממון דמי וליכא בי׳ זכיה כלל ולכך לא חל ההקדש, ובחמץ שפיר זכה הישראל ולוקה משום בל יראה. ודו״ק ואם כה נאמר אתי שפיר מה דמייתי מהך דרב דמקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לשעות דרבנן לפי ר״ת דחימוצן הוא בגדר נוקשה אף אם נאמר דנוקשה הוי דבר תורה מ״מ פי׳ ר״ת דאין עוברין עליו בבל יראה ומן התורה חזי לאכול אחר הפסח אף לר׳ יהודא ולהשהותו וא״כ ממון גמור הוא להאשה אלא דרבנן אצרכו לבערו כמו דהעלו בתוס׳ ריש מסכת׳ ולכן לא הוי ממון כלל ולפיכך אם קידש בו האשה אין חוששין לקדושיו א״כ הוה״ד בשעה ששית דהוי דדבריהם אין חוששין לקדושין ואינו ברשותו ולא מצי לבטל ודו״ק.
אינו לוקה כו׳ או חימצו כדי שיעשה בו מעשה.
הנה גירסא שלפנינו בסוגיא דף צ״ה דבל יראה הוי ניתק לעשה דתשביתו וכן כתבו התוס׳ בשם ר״י דף כ״ט וראה בפירוש רבינו חננאל דמפורש דגירסתו היתה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועיין מהרש״א שם שהרגיש שלהתו׳ לא היתה זו הגירסא אמנם באמת מ״ט אינו ניתק לעשה דתשביתו ראיתי לאחרונים דברים רבים מהם מי שרצה לדון שעשה דתשביתו אינו נוהג בנשים משום דהוי מ״ע שהז״ג ותו הוי לאו דבל יראה נוהג בכל ועשה דתשביתו אינו נוהג בכל ולא יכול העשה לנתק הלאו וכמו שכתב רבינו בריש הלכות תמורה דלאו נוהג בשותפין ובשל ציבור והעשה דאם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו כו׳ אינו נוהג בהו ומשום זה הוי לאו דתמורה לאו דלוקין עליו וראיתי למי שטען ע״ז דא״כ אונס שגירש אמאי ישראל שיכול להחזיר אינו לוקה הא העשה אינו נוהג בכהנים ומזה למד דבמקום דעביד מעשה לתקן הלאו מינתיק הוא בכל מקום אלא דבתמורה שהעשה בא ממילא לוקה ודבר זה כתוב בתומים סימן צ״ז. וע״ז בנו להקת האחרונים יסודותיהם ובמחכתה״ג משגה הוא בידם, כי ברור שלרבינו היתה הגירסא בתמורה כלישנא אחרינא שברש״י דשאני מימר משום דהוי לאו ששוה בכל ופירש באופן נפלא דהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל דבשל שותפין לא ממירין לכן לא מצי העשה לנתק הל״ת לחלקים וע״ז פריך והרי אונס דלאו ששוה בכל [כן היתה גירסתו וכן היתה הגירסא ברש״י יעו״ש] ואתי עשה ועקר לאו. פירוש דאמאי העשה דולו תהיה לאשה עקר לאו דלא יוכל לשלחה הלא העשה אינו שוה בכהנים והלאו שוה בכל ואפ״ה גבי ישראל מנתיק הלאו ולא לקי א״כ הוה״ד גבי מימר צ״ל כן דבמקום דמתקיים והיה הוא ותמורתו יהי׳ קודש לא לקי על הלאו אע״ג דלא מינתק כולו, ומשני כהנים קאמרת כו׳ דרבי רחמנא קדושה יתירה ולכן אע״ג דלא מינתק לכהנים מינתק לישראל משא״כ בתמורה. וז״ב בפירוש גירסת רבינו, ופירוש רש״י לא יכולתי להבין מש״כ דהלאו אינו שוה בכל משום דלא אפשר לקיומי ללאו בכהן ואין פשר דבר לפירושו הרי נתברר דאף במקום דהעשה הוא מעשה לתקן הלאו ג״כ אין העשה שאינו שוה בכל עוקרת הלאו ולפ״ז יתכן דנשים לא מסתברא דיהיו חמורים מאנשים שילקו אבל יראה לכן גם לגברי לא מינתק הלאו אמנם זה זרות גדולה לא ישוער לומר דנשים אינן במ״ע דתשביתו ומה״ת מותרות לשהות חמץ עד הערב כל יום י״ד, ואם נאמר דבל יראה נוהג מתחילת שעה שביעית הלא רק דמשום דאיתקוש לעשה דהשבתה כ״ש שעשה דהשבתה גמרינן מלאו לחייב בה נשים לכן לא ניתן לאומרו כלל.
ונראה לי דבאמת צ״ב הא דתמורה חשיבא לאו הניתק לעשה כיון דהוא אינו מעשה ולא תיקון אלא שהוא ענין שבא מעצמו מחוק התורה. והנראה, דבפרק אלו הן הלוקין דף ט״ו אמר אי הכי לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתיר׳ מיגרע גרע א״ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא והענין יבואר דכוונת לאו ניתוק לעשה פירושו שהתורה לא הניחתו לגמור המכוון שלו היינו שכיון להפרד מאנוסתו ובאה ע״ז העשה עמוד והחזיר שלא יוגמר המכוון שלו, וכן לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלה באה העשה דעזוב תעזוב להפריש וכן לא תגזול ולא תבא אל ביתו כו׳ ואם גזל או בא אל ביתו כו׳ והשיב הנך מילי ולא נתקיים רצונו, וכן מורה לשונו של רש״י פרק ד׳ מיתות דף פ״ג דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותיר ישרפנו ויפטר וא״כ קנסתו תורה מה שלא הוציא רצונו לפעלו וכן לא תותירו ממנו עד בוקר ואם הותיר עד בוקר ישרף באש שכוונתו לא נגמרה שמצווה הוא לשרוף את הנותר באש ולפ״ז א״ש גבי תמורה עפ״י מה שכתב רבינו בסוף הלכות תמורה שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו כו׳ וכן אם הקדיש בהמה קדוה״ג שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו וכו׳ נמצא שעל מרכז הלאו שהזהירה התורה קנסתו רחמנא בעשה שלא יוגמר מכוון שלו ויהיו שניהם קדושים ואעפ״י שהשתא אע״ג שמכוין על שניהם ג״כ עובר בלאו מ״מ זהו התפשטות הלאו אבל המרכז של תמורה קנסתו רחמנא שלא יוגמר מכוין שלו ויהיו שניהן קדושים וזה ברור למבין דוגמא לזה מ״ע שמתן שכרה בצידה אין ב״ד מוזהרין עלי׳ שזה עונשו שאין לו מתן שכר כן הכא בלאו הניתק לעשה כיון שע״י העשה לא נתקיימה מחשבתו תו לא לקי שתגמולו בידו וכיון שעלה בידינו כן נראה עתה לפ״ז דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה דמאי תאמר שלא יראה חמץ ואם ראה מחויב להשביתו ולא נגמר מכוון שלו שהוא רוצה בקיום החמץ אטו ע״י העשה נפסד מכוון שלו יותר מן הל״ת הלא גם ע״י הלאו דבל יראה ג״כ לא נגמר מכוון שלו היינו שבכל שעה לקי אבל יראה ואימת דקאי החמץ ברשותו ואינו משביתו עובר בבל יראה בכל רגע וא״כ איפוא במה תפסד כונתו ע״י העשה דתשביתו יותר ממה שתפסד ע״י הלאו דב״י ואפ״ה על אופן שאינו משלים רצונו גם בהלאו הזהירתו התורה בלאו [ועיין בפרק כל שעה דף כ״ח בתוספות ד״ה וחמץ ה״ה בבל תותירו כו׳ אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה עיי״ש] ואימתי כלה הגבול שע״ז נאמר תשביתו כמו אם הותיר עד בוקר נאמר באש ישרף לכן לא הוי ניתק לעשה. בינה זאת.
אך יש להתבונן לפ״ז בהא דשקיל וטרי תלמודין בפרק אלו הן הלוקין בהא דלקי על בא במקדש טמא ולא הוי ניתק לעשה משום שקדמו עשה יעו״ש ולפי דברינו כיון דקאי משום לא יטמאו את מחניהם א״כ בכל רגע איכא לא יטמאו אמנם רש״י פירש בפרק שני דשבועות בהא דבעי טומאה בעזרה מניין וז״ל מי שנטמא בעזרה מנלן דמחייב הא לא קרינא בי׳ ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא עכ״ל ואע״ג דמיתור דקראי דאם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים מוקמינן קרא דולא יטמאו גם על נטמא בפנים דאל״ה אזהרה מנלן ועיין ריטב״א שם מ״מ כיון דקרא דלא יבוא אל המחנה אינתוק תו אינתוק גם לאו דלא יטמאו ובריש ספרי אזהרה לא שמענו ת״ל צו אב״י כו׳ ולא יטמאו את מחניהם [הגהת הגר״א] ה״ז אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה ועוד דאם גמרינן שהייה למלקות הלא בעשה דוישלחו מן המחנה לא גמירי שהייה ויתכן דהתרו בו בכניסתו למקדש ואחרי כניסתו התרו בו שנית צריך שהייה למלקות וצ״ע ואכמ״ל.
ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דלקי על בל יראה מהא דאמר בירושלמי פרק כל שעה ר׳ אבוה בשם ר׳ יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור כו׳ ותמוה דלמה אמר מחמץ שעבר עליו הפסח ולא אמר עדיפא מינה דבפסח ג״כ לא לקי ובפרט דאיהו לא דריש אף לא יאכל כמו דלא דריש בשור הנסקל וע״כ דאבל יראה מחוייב מלקות ולא הוי לאו הניתק לעשה ורק משום לאו שאין בו מעשה אתינן עלה ואם עשה אספלנית הרי עשה מעשה וגילה אדעתי׳ דניחא ליה בשהייתו את החמץ ולקי משום בל יראה אעפ״י שבלא המעשה ג״כ היה החמץ ברשותו ואין המעשה סיבה להבאת החמץ ברשותו כיוצא בזה מצאנו גבי הך דתניא ר׳ עקיבא אומר המקיים כלאים בכרם לוקה. וכתבו רבנן בתוספות פרק השוכר את הפועל פירש בקונ׳ שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כיון דהא רע״ק א״ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כן כי עשה איספלנית הלא לקי משום בל יראה ולכן נקט מחמץ שעבר עליו הפסח דליכא בל יראה ודו״ק.
אמנם אינו מוכרח דשם הלכה ב׳ אמר מ״ט דר״י לא יאכל חמץ היום מה אנן קיימין אם בתוך המועד כבר כתיב לא תאכל עליו כו׳ תנהו ענין לאחר המועד הרי דקרא דלא יאכל מוקי לאחר המועד והלא כבבלי דאמר תלתא קראי כתיבי א״כ להכי אמר רבי יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח דבשניהם כתיב לא יאכל בקמ״ץ ואפ״ה אינו לוקה מפני שאינו מחוור אינו מפורש ודו״ק.
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע״פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה עכ״ל. וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף צ״ה [ע״א] מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו, וקשה על הרמב״ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, וצ״ע.
ונראה בזה, דהנה הגרע״א הקשה על הטור שכתב דלר׳ יהודה דחמץ מצותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה על זה הגרע״א דלפי מה שכתבו התוס׳ דהא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן וע״כ הוי נעשית מצותן, משא״כ נקברין דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן, וא״כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצוה דתשביתו א״כ הא צריך להיות לכו״ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצות שריפה, דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ, משא״כ אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולענין היתר דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע״כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו בכל דבר ובין שריפה, דאם השבתתו בכל דבר רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ, וע״כ לא הותר האפר, משא״כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי נעשית מצותו ע״כ הותר האפר.
ולפ״ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב״ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ״ל דהוא משום דס״ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה דלא הוי ניתק לעשה, וא״כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו שנתבאר דלמ״ד השבתתו בכל דבר עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ, משא״כ אם נימא דמצותו בשריפה א״כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א״כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה. ולפ״ז הרי ניחא דעת הרמב״ם, דסוגית הגמ׳ בפסחים דף צ״ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר׳ יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר״י דס״ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא״כ הרמב״ם דפסק בפ״ג מהל׳ חמץ ומצה דהשבתתו בכל דבר, וא״כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע״כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.
אלא א״כ קנה חמץ כו׳. אך זה דוקא אם קנה מן העכו״ם דאיסורי הנאה יש בו שני דברים אחד דאינו יכול לקנותו וגם דאין המוכר יכול להקנותו, ועיין תוס׳ חולין ד׳ ד׳ ע״ב ורש״י סוכה ד׳ ל״ה ע״א דאיסורי הנאה לאו בר דמים הוא ותוס׳ גיטין ד׳ מ״ג ע״א ד״ה מי איכא דכל היכא דלית ביה דמים אינם יכולים למכרו ועי׳ תוס׳ סנהדרין ד׳ פ״א ע״א וכ״מ. ובזה א״ש הך דנדרים ד׳ מ״ז ע״א גבי קונה פירות כו׳ ע״ש בר״ן ובראשונים רק הכי פירושו שם דמיירי שהחליפו המדיר דלדידיה הותר ושפיר תפסי דמים והוי כמו הפירות עצמם וכמו דאמרינן בחולין ד׳ קל״א ע״א שאני התם דמשתרשי ליה והוה כמו הדבר בעצמו כיון דנשתייר לו על ידיהם ופשט שם מהך דהאומר לאשתו קונם כו׳ וסלקא דעתך דמיירי שהבעל לוה ונותן לה ולדידיה הותר וא״כ הוה חליפין ואסורה בהם ותירץ דמיירי דהיא לותה ואח״כ הקשה מערלה ולא הביא רק ערלה לבד ולא הביא כמו לשון המשנה בקדושין ערלה וכלאי הכרם ועי׳ ע״ז ד׳ ס״ב ע״ש בתוס׳ ד״ה בדמיהם לכן נ״ל דס״ד דמיירי אף בערלה בחו״ל דספיקא מותר עי׳ קדושין ד׳ ל״ט ושפיר י״ל דהוה בר דמים ותופס דמים ואמאי יכול לקדש בדמיהם ותירץ דדיעבד שרי ולא גרע מהך דקדושין ד׳ ל״ט ולכך בדיעבד מקודשת. ובזה א״ש מה שהקשה התוס׳ בע״ז שם ובפסחים ד׳ כ״ט ע״א דאמאי לא יקדש בגוף הערלה אך הטעם משום שאינו שלו ואינו יכול להקנות לה והוי כהך דקדושין דף נ״ב ע״ב גבי המקדש בחלקו דאינה מקודשת ע״ש בתוס׳ ותוס״י מה שכ׳ שם אך האמת דאינו יכול להקנות לה ובמה קידשה. ובזה א״ש מה דמבואר בקדושין ד׳ נ״ו ע״ב המקדש בציפורי מצורע והקשה התוס׳ למה בציפור המשתלחת לא הוי קדושין ע״ש. אך באמת הטעם דכיון דצריך לשלחה אינה שלו ואין יכול להקנות לה ובמה מקדשה ועי׳ מש״כ רבינו ז״ל בפיהמ״ש פ״ב דערלה דלכך בערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים משום דאינם ממין שום אדם ע״ש ועי׳ בירושלמי פ״ב דקדושין וע״כ כאן מיירי שעכו״ם מכר חמץ לישראל כמו שכ׳ הר״ן ז״ל בפ״ג דע״ז על הך דדף מ״ב ע״א מדאגבה קניה ועי׳ בירושלמי ב״ק פ״א ה״ב שאמר לו סוד את הבור הזה כו׳ ע״ש ר״ל דקנה להתחייב בו וזה ר״ל הך דפסחים ד׳ ו׳ ע״ב דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותן ר״ל דע״י שהכתוב אומר דהוא עובר והוא חייב ואחר לא עי״ז נחשב בעלים וכעין מה דאמרינן ב״ק ד׳ ס״ט ע״ב גבי מעשר שני ממון גבוה הוא ולענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותו מדמחייב חומש ר״ל כך דכיון דהתורה אמרה דהוא חייב חומש ולא אחר לזה גופא מקרי ברשותו ועי׳ בירושלמי פ״א דמעשרות ידי הבעלים לא יצא שאומרים לו פדה אתה ראשון ע״ש ועי׳ תוס׳ תמורה ד׳ ל״ב ע״א וכ״מ בזה. והנה גבי קנין מעכו״ם עי׳ בדברי רבינו ז״ל בפ״א מהל׳ זכיה ומתנה הארכתי שם דבעי רק שיסתלק רשות העכו״ם ממנו לא שיקנה לו דעכו״ם אין לו קנין גמור בהחפץ ובפרט למאן דאמר דגזל עכו״ם מה״ת ועי׳ תוס׳ פסחים ד׳ כ״ט ע״א ע״ש וא״כ למאי דקיי״ל דישראל מישראל מדרבנן אינו קונה בכסף ועי׳ תוס׳ ב״ב ד׳ נ״ד ע״ב ד״ה מישראל ע״ש דדעתיה לקנות כמו שיקנה מישראל חבירו והיינו במשיכה וזה לא בא מכח העכו״ם דעכו״ם אינו מקנה כמ״ש וכמבואר בב״ב שם מכי מטי זוזי לידיה לכך שוב לא משכחת לה מלקות בקנה חמץ ולכך רבינו ז״ל בפי״ט מהל׳ סנהדרין לא חשיב רק חימץ עיסה בפסח ובאמת לא ר״ל שם כגון שנתן שאור בעיסה דעשה בה מעשה להחמיץ דזה לא שייך רק במחמיץ מנחה דהעבירה הוא בהחימוץ כמבואר במנחות ד׳ נ״ו ע״ב משא״כ כאן העבירה הוא במה שמשהה החמץ ברשותו רק שצריך שיבא זה ע״י מעשה לכך אם לש עיסה ונתחמצה מאליה ועי׳ מש״כ בזה בפ״ז מה׳ גניבה ה״ב וה״ג דעשיית מדה חסירה הוי לאו שאין בו מעשה אף דחייב משעת עשייה ולא הוי כמו הך דב״מ ד׳ ס״ב ע״א גבי לאו דלא תשימון ועי׳ מש״כ הרי״ף ז״ל בפ״ז דסנהדרין על ד׳ ס״ה גבי עדות ועי׳ ריש נדרים דף ד׳ גבי בל תאחר ובתוספתא פ״ד דמכות דמבואר שם דמאחר הוי לאו שאין בו מעשה ועי׳ מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ מעשה הקרבנות פי״ד הי״ג ע״ש. אך באמת בנדרים שם ר״ל דכיון דטימא עצמו בטל ממנו העשה של קדוש יהיה כעין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ נזירות פ״ז הט״ו ע״ש ועי׳ מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ נזירות פ״ד ה׳ כ״א דלוקה ע״ש ומה שאמר שם בנדרים בל תאחר תגלחתו נ״ל דר״ל דהנה מבואר בירושלמי פ״ב דנזיר ותוספתא פ״ד דנזיר דמי שקיבל עליו שני נזירות אם השלים נזירות הא׳ ועדיין לא גילח עדיין לא חל עליו נזירות השני אפילו אם אין תגלחת מעכבת וזה ר״ל בל תאחר דע״י שמאחר תגלחתו הוא מאחר הנזירות אך נ״ל דזה רק בטומאה שהנזיר מגלח עליה אז אם טימא עצמו לוקה משום בל תאחר נזירותו דעי״ז מבטל העשה דקדוש יהיה אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו לוקה משום ב״ת. ובזה יש ליישב הך דמכות ד׳ כ״א ע״ב מה שהקשו שם אמאי לא חשיב לאו דב״ת. ובאמת נ״ל כך דהנה שם נקט יש חורש תלם ונ״ל דר״ל כגון שנגע בהמחרישה במת כעין הך דשבת ד׳ י״ז ולוקה משום טומאה בחיבורין עי׳ נזיר ד׳ מ״ב וד׳ נ״ד וכ״מ בזה וע״ז אין הנזיר מגלח רק מוזהר ולא שייך ב״ת:
אינו לוקה... מפני שלא עשה מעשה – השווה הלכות סנהדרין יח,א-ב: ״אלו הן הלוקין... וכן כל העובר על לאו שיש בו מעשה, כגון האוכל בשר בחלב או לובש שעטנז. אבל לאו שאין בו מעשה, כגון הולך רכיל, ונוקם ונוטר, ונושא שמע שוא – אינו לוקה. כל לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם״. וכן כתב בפיהמ״ש מכות ג,א וציין למקור בתוספתא: ״כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם, וכן מקלל עצמו... ואמרו בתוספת כרתות (א,ו): כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה לוקין עליה את הארבעים, ושאין בה מעשה אין לוקין עליה את הארבעים [ושאר כל לא תעשה שבתורה הרי אלו באזהרה העובר על גזרת המלך]״
השווה תוספתא מכות ה,י: ״המאחר במוקדשין... והמשייר חמץ בפסח... עובר בלא תעשה אבל אינו לוקה את הארבעים לפי שאין בהן מעשה; זה הכלל: כל שיש בו מעשה לוקה, וכל שאין בו מעשה אינו לוקה, חוץ מן המימר והמקלל את חבירו בשם״. כיון שהתנא בתוספתא שנה דוקא ״המשייר חמץ בפסח״ (= הניחו ברשותו), מוכח שיש מקרה שלוקה על מקיים חמץ. כדרכנו למדנו שאינו לוקה רק אם אינו עושה מעשה, והיינו משייר, אבל אם עושה מעשה – לוקה. מעתה הגדרת לאו שאין בו מעשה היא שאינו עושה מעשה, אבל ישנן לאווין שאפשר לעבור עליהן בלי מעשה, ובמקרים מסויימים עובר עליהן כשהוא עושה מעשה. לאו כזה יש ולוקים עליו ויש שלא, והכל תלוי באם עשה מעשה אם לאו.
קנה... או חמצו כדי שיעשה מעשה – כאן לא חש לפרש איזה מעשה הוא עושה לחמצו, וסמך על מה שביאר בסוף ההלכה הקודמת שהשאור הוא שבו מחמצין. והשווה הלכות מעשה הקרבנות יב,טז לענין הלאו ״שלא תאפה מנחת חמץ״: ״הניח שאור על גבי העיסה, והלך וישב לו ונתחמצה מאליה – לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה״.
משום לא יראה ולא ימצא וכו׳ – השווה הלכות סנהדרין יט,ד כתב רבינו: ״כל לא תעשה שבתורה, שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין, שלוקין עליהן מאה שמונה וששים״. ושם מנה במספר צט: ״המקיים חמץ בפסח ברשותו, כגון שחִמֵּץ עיסתו״. הרי מפורש שלוקה רק מלקות אחת, ועל כרחנו שכוונתו כאן היא שאמנם יש כאן שני לאוין אולם אם עבר אינו לוקה אלא אחת, כלומר לוקה על אחד משני הלאוין בלבד. לא יתכן כלל לומר שילקה שתים, שהרי דייק רבינו שם בהלכות סנהדרין למנות כל הלאוין שלוקין עליהם במספר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
ראה לקמן ד,א-ב בארתי באורך, וראה מה שפירשתי במנין המצוות בכותרת מצוה ב.
קנה חמץ בפסח – בפסח דוקא ולא בערב פסח, אע״פ שמשעה ששית כבר נאסר החמץ בהנאה מן התורה, כמו שיתבאר לקמן. השווה (ג,ח): ״אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה מצא חמץ, שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא... ואין הביטול עתה מועיל לו כלום״. אמנם עובר על בל יראה ובל ימצא משש שעות ומעלה, אבל אינו לוקה אלא אם עשה מעשה בפסח עצמו. הטעם לכך הוא כמו שנתבאר בהלכות עבודה זרה ג,ז: ״המגפף עבודה זרה והמנשק לה... עובר בלא תעשה... ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואע״פ כן אינו לוקה על אחת מהן, לפי שאינן בפירוש״. כך כתב גם בפיהמ״ש סנהדרין ז,ו: ״ואלו שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה נכון הוא, והם נכללים בכלל אמרו ׳לא תעבדם׳, אלא שאין סופגין עליהם מלקות לפי שאין איסורם מפורש״. הוא הדין בעניננו, כתבה התורה בפירוש ׳שבעת ימים שאר לא ימצא׳ (שמות יב,יט), ואע״פ שנתרבה גם ערב פסח משש שעות ומעלה, כיון שלא נאמר בפירוש – אין לוקין.
ראה מה שביארתי בהקדמה למשנה תורה (פתיחה למניין המצוות פרק ב אות ו; עמ׳ עט) לענין בל תשחית שגם שם (הלכות מלכים ו,ח-י) פסק: ״כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה... ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים... דרך השחתה עובר בלא תשחית; ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם״. וכן גם בהלכות מאכלות אסורות ח,טז: ״כל מאכל שהוא אסור בהנייה – אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים, אינו לוקה״ (וכן כתב גם במשנה למלך הלכות יסודי התורה ה,ח ד״ה ודע). והארכתי בהבדלים בין דבר המפורש לתורה לבין דבר שתוקפו דאורייתא ואינו מפורש בכתוב במאמר ״מפי הקבלה מפי השמועה״ (אות ג) בספרי עיונים במשנתו של הרמב״ם.
ומכין אותו מכת מרדות – יש שציינו לחולין קמא,ב: ״ההוא גזינהו לגפה ושלחה ואחר כך תפשה. נגדיה רב יהודה; אמר ליה, זיל רבי לה גדפיה ושלחה. כמאן? אי כר׳ יהודה לוקה ואין משלח; אי כרבנן משלח ואין לוקה! לעולם כרבנן, ומכת מרדות מדרבנן״. העתיק רבינו גמרא זו ופירשה בהלכות שחיטה יג,ד: ״נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף, ושלחה, מכין אותו מכת מרדות, ומשהה אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה. ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה – לוקה שהרי לא קיים עשה שבה״. לכאורה מוכח ממעשה זה שהעובר על לאו שאינו לוקה דבר תורה, כגון לאו הניתק לעשה, מכין אותו מכת מרדות. ויתכן שהוא הדין לאו שאינו לוקה עליו משום שאין בו מעשה. ברם לפענ״ד אין להסיק מסקנה מרחיקת לכת כזאת על פי מקור זה, ושם מדובר במי שעשה מעשה וקצץ נוצותיה כדי שלא תעוף, ומשמיענו רב יהודה שזהו איסור דרבנן. ובהלכות סנהדרין יח,ה כתב רבינו: ״...על אסור של דברי סופרים מכין אותן מכת מרדות״.
אולם יש לעמוד על דיוק לשונו של רבינו שכתב כאן: ״ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו״. לכאורה יש כאן ייתור לשון; הרי אם הניחו ברשותו כבר עבר על שני לאוין, ולמה הוסיף ״ולא ביערו״? מה משמיענו בכך?
לפנינו יתבאר שמצות התורה היא ״להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו״ (ב,א); השבתה זו היא ביטול. אבל חכמים הוסיפו כמה סייגים למצוה זו. ״מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר״ (שם,ג). זאת אומרת, חכמים חייבו אותו לבדוק, וגם הקדימו לאור ארבעה עשר את החיוב להשבית, דהיינו לבטל את החמץ. בנוסף על כך גזרו חכמים שאין להסתפק בביטול בלבד כדין תורה, אלא ״מדברי סופרים... להוציאו מכל גבולו״ (שם), והיינו שכתב (ג,א): ״כשבודק... ומקבץ הכל ומניחו עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו; ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר מבער״. כלומר, חכמים הצריכו ביעור ולא רק השבתה כאמור בתורה שהיא אינה אלא ביטול בלבד. מעתה מי שלא ביער החמץ עבר על גזירת חכמים, ואם הניחו ולא ביטלו גם עבר על שני לאוין מן התורה.
מעתה מבוארים דברי רבינו כמין חומר כי כולם במשקל ובמדה: ״אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו – אע״פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה״ אבל כיון שעבר על איסור דרבנן שלא ביערו – ״מכין אותו מכת מרדות״.
מכת מרדות – ביארתי בהלכות יסודי התורה ו,ג.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחחדושי ר' חיים הלויצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(ד) חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנסא מדברי סופרים, מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותוב עדג שייהנה בו אחר הפסח:
It is prohibited to ever benefit from chametz1 [that a Jew]⁠2 possessed during Pesach.⁠3 This prohibition is a penalty instituted by the Sages.⁠4 Since the person transgressed [the prohibitions against chametz] being found and being seen [in his possession], they prohibited its use.⁠5
[The above applies] even if he inadvertently left [the chametz in his possession during Pesach]⁠6 or was forced to do so.⁠7 [These stringencies were instituted] lest a person8 leave chametz in his possession during Pesach in order to benefit from it after Pesach.⁠9
1. itself, in contrast to mixtures of chametz, as explained in Halachah 5.
2. in contrast to a gentile (Pesachim 28a).
3. This prohibition applies to all Jews, not only to the owner of the chametz (Rabbenu Nissim, Pesachim 28). Thus, it is prohibited to buy chametz from a store owned by a Jew who did not observe the prohibition against possessing chametz on Pesach.
4. Pesachim 29a mentions Rabbi Yehudah's opinion that the prohibition stems from the Torah itself. However, this opinion is not accepted as halachah.
The Tzafnat Paneach explains that the debate between Rabbi Yehudah and Rabbi Shimon (who maintains that the Torah does not forbid benefiting from chametz after Pesach) revolves around an abstract concept. Rabbi Yehudah maintains that once Pesach comes, chametz itself becomes forbidden and, therefore, can never become permitted again. In contrast, Rabbi Shimon maintains that the prohibition does not affect the essence of the chametz itself. Thus, we are forbidden to benefit from it during Pesach, but after Pesach there is no prohibition.
5. The Maggid Mishneh explains that the prohibition against using a Jew's chametz after Pesach applies even when the prohibitions against possessing chametz are not violated. See Halachah 4:5.
6. e.g., he forgot that he possessed it.
7. The Nodah BiYhudah (Orach Chayim 20) gives an example of such a case. A thief stole chametz from a person before Pesach and returned it to him after the holiday. Even though the person had no opportunity to destroy it before Pesach, it is forbidden.
In that responsum, the Nodah BiYhudah also raises the following question: A person died on the fourteenth of Nisan without nullifying or selling his chametz. Are his heirs forbidden to benefit from that chametz or not? He maintains that although the Rambam would probably prohibit benefiting from this chametz, there are rationales on the basis of which its use may be permitted. [Other authorities (note Shulchan Aruch HaRav, Kuntres Acharon 435) do not accept this conclusion.]
8. intentionally
9. on the pretense that he had forgotten about its existence.
א. בד׳ (גם פ, ק) נוסף: הוא. אך בכתבי⁠־היד לית.
ב. בד׳ (גם פ) נוסף: בפסח. ואין בכך צורך.
ג. ד (גם פ, ק): כדי. אך בלשון רבנו ׳עד׳ משמש גם במשמעות: כדי (בהשפעת הערבית).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם, וְדָבָר זֶה קְנָס מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל ׳בַּל יֵרָאֶה׳ וּ׳בַל יִמָּצֵא׳ - אֲסָרוּהוּ, וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ עַד שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ אַחַר הַפֶּסַח.
חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם. וְדָבָר זֶה קְנָס הוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא אֲסָרוּהוּ. אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ אַחַר הַפֶּסַח:
[ג] ישראל שלוה חמץ מחבירו קודם הפסח מותר לפורעו אחר הפסח כדאמרינן פרק בתרא דע״ז דבי ר׳ ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעו להו בשמינית א״ר יאות אינון עבדין. וכן ישראל שיש לו לחם חק הכומרים יקחו לאחר הפסח מה שחסר להם בפסח ולא דמי להא דאמרינן בפ״ק דע״ז לא יאמר לנכרי טול אתה בשבת ואני בחול וכו׳ דהכא ליכא למיקנסיה ותו דהתם נמי אם התנו מעיקרא מותר ובלבד שלא יבואו לחשבון אבל הכא שרי ואפילו באו לחשבון שהרי אין איסור חמץ שעבר עליו הפסח אלא משום קנס וכה״ג ליכא למיקנסיה ראבי״ה וכן פסק ריב״א. מעשה ששלח נכרי פת לישראל ביו״ט אחרון של פסח וקבלתו הנכרית שלא בפני היהודי ובהודע לישראל צוה להצניע בבית הנכרי ולמחר שאלו לר״י והתירו משום דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא הכי נמי לא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר ולא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ע״כ. וכיוצא בזה הורה רש״י בחטה שנמצאת בתרנגולת ביו״ט אחרון כדלקמן. לשון ריצב״א מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו נכרים חמץ בפסח והאופה גזבר של ישראל והביא לישראל שני ככרות במוצאי פסח שהשביח לו התנור ואסרתי לישראל לקבלן דלא מבעיא האי חמץ דאסור שזכה בה ישראל בשבח תנורו שכך היה מנהגם וה״ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אלא אפילו מעות אסור לקבל בשכרו כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה הוה ליה משתכר באיסורי הנאה דאפילו חמץ של נכרי בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו דלא יאכל כתיב אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואם כבר קיבל הישראל המעות מותר ליהנות מהן כדתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ואע״ג דתנן בפ״ה דע״ז השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור הא אמרינן התם בגמרא קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך ובאיסורי הנאה אחרים דאין תופסין דמיהן לא קנסו כלל ומיהו שרי לישראל להשאיל תנורו לנכרי בפסח ע״מ שיאפה בו מצה ואם אפה בו חמץ אין זקוק לו כדתנן התם שכרו למלאכה אחרת אע״פ שאמר לו העבר לי חבית של יין ממקום למקום שכרו מותר. וישראל ונכרי שיש להן תנור בשותפות אסור לישראל שיאמר לנכרי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול אבל בעל חוב שחייב לישראל חק ככרות מותר לקבל אחר הפסח חלוף ככרות שבוע של פסח כיון שהתנור של נכרי ועיין לקמן בהג״ה בהילכתא ה׳ ואם מתחלה התנו כשנשתתפו מותר אבל לענין פסח מותר להתנות קודם ונוטל הימנו דמים מאותו שבוע דאין דומה לישראל ונכרי שיש להן שדה בשותפות כו׳ דהתם כל הטורח שטורחין בשדה לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן שנוטל הדמים מתחלה מותר, ע״כ:
[ד] פרק כל שעה אמר רבא קנסא קא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ע״כ:
כתב הרב: חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה – אמר המפרש הא מיירי בשלא בטל אי נמי בבטל ומצאו תוך המועד ועיכבו אצלו דאיגלי מלתא למפרע דבטלו ותנאו טעות היה ונמצא שאין בטולו בטול ועובר עליו משום בל יראה ובל ימצא אבל אם לא מצאו אלא אחר המועד ודאי מותר דהא לא עבר עליה משום בל יראה ובל ימצא כיון דלא ידע ליה דהא קיימא לן כר׳ שמעון דלא קנס אלא היכא דעבר עליה בלבד. ואיכא לעיוני בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור אפי׳ בהנאה משום קנסא הואיל ועבר עליה לישראל אחר שלא עבר עליו מהו. והרב ז״ל הביא בספרו תשובה מהרי״ף שהוא מותר לישראל אחר מיהו אית דמורו ביה לאיסורא ואיתלו דבריהם בההיא דאמרי׳ בפ׳ קמא דחולין חמצן של עובדי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין. ואי סלקא דעתך דלישראל אחר שרי אמאי אצטריך למימר מפני שהן מחליפין אלא לאו שמע מינה דאפילו לישראל אחר אסור:
חמץ שעבר וכו׳ – בכל שעה (דף כ״ח) משנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ ואוקימנא לה בגמ׳ כר״ש דדבר תורה מותר וקנסא קנסינן ליה משום דעבר עליה משום בל יראה ובל ימצא ומבואר בהלכות.
וכתב רבינו: ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכו׳ – לומר דעבר עליה לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו לאפוקי חמץ דנכרי בדוקא וכן פירשו ז״ל דמוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי הנזכר בפרק רביעי:
חמץ שעבר וכו׳ – כתב ה״ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי וכו׳, כלומר דאמרי׳ ביה שאם לא א״ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר״ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורי׳ ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצאו מותר ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו ביש לו לפרוע היא בדוקא א״נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר דהר״ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה״ה. כתב הר״ן דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעבד איסורא קנסו אלא לכ״ע נמי קנסו:
חמץ שעבר וכו׳. שם דף כ״ח ר׳ שמעון קנסא קניס וכו׳ וממ״ש רבינו אפילו הניחו שוגג וכו׳ משמע דאף דלא עבר אבל יראה ובל ימצא דהא כדי שלא יניח קאמר דמשמע דאסרו בהחלט ולכך צ״ל דס״ל דעבר עליו שכתב לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו קאמר וכ״כ הרב המגיד ופשוט ועיין להפר״ח סי׳ תמ״ח שהביא כמה ראיות לדין זה.
אפילו הניחו בשגגה. בשו״ת פני יהושע שי״ג מסיק דאיירי אפילו ביטלו ומייתי ראי׳ מהירושלמי עיי״ש.
ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים וכו׳ אפילו הניחו בשגגה או באונס כו׳.
בטעמא דהך דקיי״ל בחמץ שעבר עליו הפסח דלא מצאנו שיחלוקו חכמים דלא קנסו בנו אחריו. וכן במה דקיי״ל דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה אע״ג דלא שייך לקנוס להנגזל וכבר העיר ע״ז בנוב״י. נראה דבאמת מובן כוונת התורה לעבור בב״י שלא יבא לאוכלו שבכרת [עיין ר״ן] וכיונו חז״ל לעשות משמרת למשמרת ע״ד אופן כוונת התורה שהצריכו בדיקה וביעור שלא יבוא לאוכלו משום דלא בדיל מיניה ואם אינו מבוער יהיה מסיבת אונס או מסיבת מה שיהיה החכימו רז״ל ואמרו דאסור לעולם אף לאחר הפסח [ובפרט דמצאנו חולין דף ד׳ דעוברי עבירה אינן חשודין ומחליפין] וא״כ כיון שאין בו תועלת ותוחלת שוב מבדל בדיל טפי מיני׳ והוי כהקדש שהקדישו בשעה חמישית דדבר שאינו מצפה לאוכלו מבדל בדיל מיני׳ והוי לו כחתיכת חלב וכי״ב ומש״ה א״ש פסק רבינו דאף באונס ובטלו אסור.
אפילו הניחו בשגגה או באונס כו׳. עי׳ בירושלמי פ״ד דפאה ה״ב ופ״ה ה״א גבי המגדיש ע״ג לקט ופ״ט דתרומות ה״ב גבי גידולין ועי׳ בירושלמי פ״ח דיבמות גבי משוך ועי׳ בכורות ד׳ ל״ד ע״ב גבי בהרת ועי׳ תוס׳ ע״ז ד׳ י״ג ע״א גבי נשא ונתן ושם ד׳ י״ח ע״ב ועי׳ בקדושין ד׳ ל״ט גבי הכרז על פירותיהם שטעונים גניזה ע״ש ועי׳ ב״מ ד׳ צ׳ ע״ב ורש״י ביצה ד׳ כ״ח ע״א ועי׳ בירושלמי פ״ג דתרומות ה״ב מה דרצה לחלק בין קסבר שהם טהורים או באומר מותר ועי׳ ב״ק ד׳ צ״ה ע״א גבי לוקח ת״ח ע״ש ובירושלמי גיטין פרק ה׳ גבי המטמא והמדמע ובירושלמי פ״ו דפסחים ה״ו ומש״כ התוס׳ ב״ק ד׳ ק׳ ע״א וכ״מ ומש״כ רבינו ז״ל פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות גבי ביטול איסור לכתחלה ע״ש ועי׳ תוס׳ בכורות ד׳ כ״ג ע״א. אך זה צריך עיון במקום שעל פי דין א״צ לבער כמו בהך דדף מ״ט ע״א ולקמן פ״ג ה״ט אם החמץ מותר או לא ועי׳ במו״ק ד׳ י״ד ע״א וד׳ י״ח ע״ב וע״ש ד׳ ז׳ ע״א גבי כותל הגוחה לרה״ר דמשום סכנה התירו לו לבנות והוה כעין הך דעירובין ד׳ מ״ו ע״א ויומא ד׳ ע״ז ע״ב ועי׳ בירושלמי כתובות ד׳ ב׳ גבי אנוס בתקנתא דרבנן וירושלמי פ״ה דכתובות נעשה כמו שחבשוהו סופרים ועי׳ תוס׳ שבת ד׳ ד׳ ע״א גבי הדביק פת בתנור ע״ש ועי׳ בהך דגיטין ד׳ נ״ד ע״א ע״ש:
חמץ שעבר עליו הפסח... קנס וכו׳ – משנה פסחים ב,ב: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה; ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר ׳לא יראה לך חמץ׳ (שמות יג,ז).
פיהמ״ש שם: בא בקבלה: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכיון שבחמץ של גוי אינו עובר על צווי ה׳ ׳לא יראה לך חמץ׳ הרי הוא מותר ואפילו באכילה. ואמר בהנאה בגלל אמרו בבבא השניה: ושל ישראל אסור בהנאה. ובירושלמי אמרו שזה שאמר ״מותר בהנאה״ שמשמע שהוא אסור באכילה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת גוים, ומשום כך נאסרה אכילתו, לא משום חמץ, ואמרו: אבל באתרא דנהיגי לאכול פת גוים מותר באכילה... והואיל ועבר ישראל על ציווי ה׳ ׳לא יראה׳, אם היה החמץ שלו – קנסינן ליה ואסרנוהו בהנאה אפילו לאחר הפסח.
כפירושו איתא בפסחים כח,א – כט,א (בסוגריים פירש״י על הברייתא, והשאר פירוש רבינו חננאל):
מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון... דתניא: חמץ, בין לפני זמנו (משש שעות עד שתחשך) בין לאחר זמנו (משעבר עליו הפסח), עובר עליו בלאו, תוך זמנו (במועד) עובר עליו בלאו וכרת; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו – אינו עובר עליו בלא כלום; תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו... מני מתניתין? אי רבי יהודה – חמץ סתמא קאמר, אפילו דנכרי; ואי רבי שמעון – (לאחר זמנו) דישראל נמי מישרא קא שרי...? אמר רב אחא בר יעקב, לעולם ר׳ יהודה היא... רבא אמר, לעולם (מתניתין דקתני: ושל ישראל אסור לאחר זמנו) רבי שמעון היא (דסבירא ליה דלפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר בלא כלום), ורבי שמעון קנסא קניס הואיל (דשהייה גביה) ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא. בשלמא לרבא (דאוקמה למתניתין לר׳ שמעון ומשום דעבר על ׳לא יראה׳ קנסוהו), היינו דקתני: של ישראל אסור משום שנאמר ׳לא יראה׳...
פסק הרי״ף כרבא וכרבי שמעון (רמז תשיד).
רבינו מנוח דן בשאלה: האם הקנס הוא דוקא על אותו ישראל שעבר בבל יראה, או שמא אסרו חמץ זה לכל ישראל? הוא מביא בשם ״תשובה מהרי״ף שהוא מותר לישראל אחר״. דעה זו מובאת גם בספר המכתם (פסחים כט,א) בשם ״יש אומרים״. וראה פיהמ״ש (שהבאתי לעיל) כתב רבינו: ״והואיל ועבר ישראל על צווי ה׳ ׳לא יראה׳, אם היה החמץ שלו – קנסינן ליה ואסרנוהו בהנאה אפילו לאחר הפסח״. לשם מה הוסיף רבינו את הפיסקה אם היה החמץ שלו, אם לא להשמיענו שרק מי שהחמץ שלו קנסוהו ולא אחר? השווה גם הלכות מאכלות אסורות טו,כה: ״ויראה לי שכיון שהוא קנס, אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר״. ושמא יש לדייק כך גם מלשונו של רבינו חננאל המובא לעיל: ״ומשום דעבר על לא יראה קנסוהו״ – כלומר, דוקא אותו קנסו.
אולם גם רבינו מנוח וגם המכתם הקשו על דעה זו מחולין ד,א, שסבר רבא שגם מי שאינו מדקדק במצוות ״לא שביק היתירא ואכיל איסורא״, והביאו ברייתא כסיוע לרבא: ״חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד, מפני שהן מחליפין״. רש״י מפרש שם שמדובר בעוברי עבירה ״שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה. מותר מיד – ואע״ג דלא שהה כדי לאפות, דודאי עבר עליה הפסח – מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד. מפני שהן מחליפין בשל גוים, דכיון דמצי לאכול התירא, דחמץ של גוים שעבר עליו הפסח מותר, לא אכיל דידיה, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואף על גב דהשתא נמי איסור הוא לגביה, דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח... אפילו הכי כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד. ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית״. מסיק רבינו מנוח: ״ואי סלקא דעתך דלישראל אחר שרי, אמאי אצטריך למימר טעמא מפני שהן מחליפין? אלא לאו שמע מינה דאפילו לישראל אחר אסור״.
ברם יש לעמוד על כך שלא הרי״ף ולא רבינו הביאו ברייתא זו להלכה. ואמנם מצאנו פירושים אחרים בראשונים בברייתא זו שלא כפירש״י ז״ל. מהר״ם חלאווה (פסחים ל,ב ד״ה עכו״ם) כתב:
תניא בתוספתא: ישראל ועכו״ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד הישראל הרי זה מוכרו לעכו״ם או נותנו לו במתנה גמורה, וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח. ורב עמרם כתב: ובלבד שיהא מאורע שאין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים... ומסתברא לי שרשאי הישראל ליתן חמצו לעכו״ם וליקח ממנו חמץ לאחר הפסח, כדאמרינן: חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין. ואע״ג דלכתחלה אסור, בספינה דדחיקא ליה שעתא, מותר ואפילו לכתחלה.
מוכח שהוא הבין ״עוברי עבירה״ לא שהם עוברים על איסורי תורה של בל יראה ובל ימצא, אלא שלכתחלה יש לחוש להערמה אם רגיל להחליף חמצו עם גוי, שהישראל נותן לגוי בערב פסח ומקבל ממנו אחרי הפסח או חמץ אחר או אפילו אותו חמץ עצמו. אבל אף שחששו להערמה ואסרו לעשות כן לכתחלה, מי שעבר על איסור זה נקרא אמנם עובר עבירה, אבל אין מקום במקרה כזה לקנוס אותו.
השווה אור זרוע הלכות פסחים סי׳ רמז:
וכתב רשב״ם: ...מיכן לפורע חמץ אחר הפסח למי שהלוהו לפני הפסח שמותר. ותניא בתוספתא דפסחים פרק קמא: ישראל ועכו״ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה למי שירצה, וחוזר ולוקח הימנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה... הא דבעי הכא שיתננו לו במתנה גמורה – היינו משום שהחמץ בעין, ואם לא היה נותן לו מתנה גמורה היה עובר עליו. אבל גבי הלואה, הואיל והלוהו הרי יצא מרשותו לגמרי וביד הלוה לאוכלו קודם הפסח, הוה ליה כמפרר וזורה לרוח. הלכך, כי שקיל ליה מיניה לאו דמי חמץ קא שקיל ושרי.
המרדכי מביא דין זה ומקשרו לברייתא בחולין הנ״ל (פסחים פרק שני סי׳ תקפז):
ישראל שלוה ככר מחבירו לפני הפסח מותר לפרוע לאחר הפסח... וכן ישראל שקנה לחם חק מן הגלחים פורעים לאחר הפסח מה שחסר בימי הפסח... ופרק קמא דחולין נמי גרסינן: חמצן של עוברי עבירה מותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפין.
ראה לקמן ד,ו שכתב רבינו התנאי ״ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה״, וזה שייך בכל אופן, ושם פירשתי. ממילא לא הוצרך להביא את הברייתא בחולין הנ״ל כי דין זה כלול בדינים שהביא. מעתה אין להקשות מן הברייתא בחולין על שיטת הרי״ף ורבינו שהקנס על מי שהשהה חמץ הוא רק לו ולא לאחרים, ואדרבה זהו מה שמשמיעתנו ברייתא זו: אע״פ שיש חשש לכתחלה משום הערמה, מכל מקום לא גזרו חכמים לאסור חמצו למי שנתנו לגוי לפני הפסח על מנת שיחליפנו אחר הפסח.
ואפילו הניחו בשגגה או באונס – רבינו מנוח (לקמן ד,ז) הראה מקום לברייתא פסחים לא,ב (וכן תוספתא ב,ז): ״חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי נכרים נכנסין לשם – חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה״. ומסתמא חמץ שנמצא שם לא הניחו במזיד אלא בשגגה, ואף על פי כן שנינו שאסור בהנאה. וכן ציין למשנה א,ג: ״אם לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר; אם לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד; לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד״. ובפיהמ״ש שם: ״בתוך המועד ואחר המועד ר״ל בתוך ימי החג ואחר ימי החג. ותועלת הבדיקה אחר המועד – כדי לבערו שלא ייהנה בו, לפי שהכלל אצלינו: חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה״. ובפסקו דין זה (לקמן ג,ה) כתב רבינו: ״מי ששכח או הזיד ולא בדק וכו׳⁠ ⁠⁠״. (ראה פרי חדש סי׳ תמח סעיף ב שכוון לכך מדעתו).
ונראה להוסיף גם מן המשנה בבא קמא ט,ב: ״גזל... חמץ ועבר עליו הפסח... אומר לו, הרי שלך לפניך״, ובגמרא (שם צח,ב): ״אומרין באיסורי הנאה, הרי שלך לפניך״. וכך פסק בהלכות גזלה ואבדה ג,ד; והרי אף שהחמץ הוא של הנגזל, מכל מקום כיון שאינו ברשותו ואינו יודע היכן הוא, פטור הוא מלבער, ואין לך אונס גדול מזה, ואף על פי כן אסרוהו עליו בהנאה.
בשו״ת פני יהושע (אורח חיים סי׳ יג) הביא ראיה מן הירושלמי פסחים ב,ב. אעתיק את הסוגיא עם פירוש כפי שמופיעה במגן אבות (הענין השמונה עשרה) – תשובות לרבינו המאירי ז״ל (לשון הגמרא באותיות בולטות):
הפקיר את חמצו בשלשה עשר, לאחר הפסח מהו? ר׳ יוחנן אמר, אסור, וריש לקיש אמר, מותר... אמר ר׳ יוסה לר׳ פנחס, נהיר את כד הוינן אמרין, אתייא לר׳ יוחנן כר׳ יוסה וריש לקיש כר׳ מאיר. ופירוש הדברים, שנחלקו במסכת נדרים (מג,א) דלר׳ יוסי הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפיק מרשות נותן, אף הפקר – עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר. והלכך המפקיר חמצו אינו כלום אחר שאין שם זוכה. אינה כן, כלומר דלא בעינן זוכה, אלא ר׳ יוחנן חשש להערמה הואיל ובקרוב זמן הפסח הוא מפקירו, שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו אחר הפסח; וריש לקיש לא חשש להערמה. ושאל בה: מה נפק מביניהון? כלומר, אם מטעם שאין כאן זוכה, אי מטעם הערמה. והשיב: נפלה עליו מפולת והפקירו – נפיק מביניהון. מאן דאמר מטעם הערמה, לית כאן הערמה והוא מותר; מאן דאמר מטעם זכייהלית כאן זכייה והוא אסור.
הרי במקרה זה מה היה לו לעשות? יתכן שהוא חשב למכרו לגוי או לאכלו עד הפסח, ועכשיו שנפלה עליו מפולת, הוכרח להניחו, אלא שכדי לצאת מכל חשש אף הפקירו, ומה עוד היה יכול לעשות? אין לך אנוס גדול מזה, ואע״פ כן לדעת ר׳ יוחנן אליבא דר׳ יוסי אסור אחר הפסח, הואיל ולא נמצא גוי שיפקח את הגל ויזכה בחמץ שהופקר. אמנם אין הלכה כרבי יוסי, אבל ניתן ללמוד מכאן שרבי יוחנן תפש כדבר פשוט שאסרו חמץ שעבר עליו הפסח אפילו למי שהניחו באונס.
כדי שלא יניח וכו׳ – טעם זה יש בו כדי להסביר את הקנס לאסור חמץ שעבר עליו הפסח, ואף לבאר למה לא חילקו חכמים, והרחיבו קנסם גם על מי שהניחו בשגגה ובאונס, והוא כדי שלא יניח חמץ ברשותו ויחשוב שעדיין יש לו פנאי למכרו, וברגע האחרון לפני זמן איסורו יארע לו שכחה או אונס, ותתקיים מחשבתו שיהנה בו אחר הפסח. לפיכך, אסרו חכמים חמץ שעבר עליו הפסח בכל מקרה. (ראה גיטין נד,ב: משום דאתי לאיערומי.)
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(ה) חמץ שנתערב בדבר אחר בפסחא, בין במינו בין שלא במינו, הרי זה אוסר בכל שהוא. וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהנייה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו, אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח:
If, on Pesach,⁠1 even the slightest amount of chametz becomes mixed together with another substance,⁠2 either of its kind3 or not of its kind,⁠4 [the entire mixture] is forbidden.⁠5
Though it is forbidden to benefit from chametz which a Jew possessed on Pesach, if it became mixed with another substance, whether of its kind6 or not of its kind,⁠7 it is permitted to be eaten after Pesach.⁠8 [The Sages] only penalized and forbade [the use of] chametz itself. A mixture [containing chametz possessed on Pesach] is permitted to be eaten after Pesach.⁠9
1. Rabbenu Asher and the Sefer Mitzvot Gadol maintain that this principle does not apply until the holiday itself actually begins. Thus, even if chametz became mixed with other substances on the fourteenth of Nisan, after the time chametz is forbidden, the mixture is bound by the laws regarding the nullification of forbidden objects (ביטול איסורים) that apply throughout the entire year.
The Kessef Mishneh maintains that a simple interpretation of the Rambam's statements leads to the conclusion that he accepts this opinion. Though others, among them the Maggid Mishneh, do not accept this view, it is accepted as Halachah (Shulchan Aruch, Orach Chayim 447:2).
2. Ordinarily, it is permissible to use a mixture of a prohibited substance and a permitted substance provided that the permitted substance is present in a greater amount, to the extent that the prohibition is nullified (ביטול איסור).
3. When the prohibited substance is of the same kind as the forbidden substance (e.g., improperly slaughtered meat mixed with properly slaughtered meat), all that is required to nullify the prohibition is that the permitted substance constitutes the majority of the mixture (Hilchot Ma'achalot Asurot 15:1).
4. When the prohibited substance is of a different kind from the permitted (e.g., forbidden fats mixed with grain), the prohibition is ordinarily nullified if the taste of the forbidden article is not discernible, or the quantity of the permitted substance is at least 60 times as great as the forbidden article (ibid. 15:1, 6).
5. The above principles do not apply with regard to chametz on Pesach. Even the slightest mixture of chametz may not be eaten, nor may benefit be derived from it. In Hilchot Ma'achalot Asurot (15:9), the Rambam explains that this stringency is instituted because chametz is a דבר שיש לו מתירין (a substance which later will become permitted).
A דבר שיש לו מתירין which becomes mixed together with a permitted substance of its own kind is never permitted to be used because of the following rationale: Since its use in its entirety will later become permitted, there is no need to grant a leniency allowing it to be eaten when forbidden.
Similarly, with regard to chametz on Pesach: There is no prohibition against using a mixture of chametz after Pesach. Hence, there is no need to grant permission to eat such a mixture on Pesach itself, even though the quantity of the permitted substance far surpasses that of the chametz.
Furthermore, there is a stricter dimension to chametz than to any other דבר שיש לו מתירין. Generally, a דבר שיש לו מתירין is permitted if it becomes mixed with a substance of another kind to the extent that its taste can no longer be discerned. However, this leniency is not granted regarding mixtures of chametz. Since Exodus 12:20 states: "You must not eat any leaven,⁠" the severity of the prohibition obligates additional stringency.
6. for example, a dough containing yeast mixed with flour.
7. for example, a mixture of flour with any other substance.
8. The Ma'aseh Rokeach explains that this leniency applies whether the mixture occurred after Pesach or on the holiday itself. Nevertheless, the latter point should not be misinterpreted. Should such a mixture be discovered on Pesach, we are obligated to destroy it (Ramah, Orach Chayim 447:1). Nevertheless, if either intentionally or unintentionally, the mixture was not destroyed on the holiday itself, it may be used afterwards.
9. Pesachim 30a explains that since the penalty is of Rabbinic origin, it was applied only to chametz itself and not to mixtures.
א. ד (גם פ): תוך הפסח. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורההגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחשער המלךצפנת פענחאבן האזליד פשוטהעודהכל
חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר אַחֵר בַּפֶּסַח בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ - הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. וְחָמֵץ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, אִם נִתְעָרֵב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ אַחַר הַפֶּסַח; שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ אֶלָּא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ, אֲבָל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַפֶּסַח.
חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר אַחֵר תּוֹךְ הַפֶּסַח בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא. וְחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם נִתְעָרֵב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ אַחַר הַפֶּסַח. שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ אֶלָּא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ אֲבָל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַפֶּסַח:
[ה] פרק כל שעה אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר״ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר״ש קנסא הוא דקניס הואיל ועבר על בל יראה ובל ימצא ה״מ בעין אבל ע״י תערובת לא, ע״כ:
[ו] אבל ר״ת ושאלתות פוסקים שחמץ בפסח בששים כשאר איסורים שבתורה ולא היו גורסים בספרים שלהן במשהו בפ׳ גיד הנשה ובפ׳ בתרא דע״ז וקצת ראיה לדבריהם שלא הוציאו חכמים מכלל אלא טבל ויין נסך. ואין לי להאריך דלא קיי״ל כך וכל הגאונים כאחת פוסקים כרבא דהכא ואפילו ר״ת גופו לא רצה להקל בדבר ולעשות מעשה אך כשנמצאת חטה בתרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה אמנם היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח. ומבבל שלחו שיש ספרים ישנים שיש קבלה בידם שהם מימות רב אשי וכתוב בהן במשהו ס״ה. וכתב רא״ם הא דאמר חמץ אסור בכל שהוא היינו בדבר לח ומתערב אבל בדבר יבש כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פיעפועו מאומד הדעת ורבוי החמץ ודיו, ועוד כתב דאין אומרים נותן טעם לפגם מותר אלא באיסורין שאין איסורן בכל שהוא אבל בחמץ שאיסורו בכל שהו לא אלמא לא תליא מילתא בטעמא נותן טעם לפגם אסור וראיה מדפריך אהא דאמר רב פרק כל שעה קדרות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד אחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן פי׳ דבמינן אסור בכל שהוא לרב וטעם זה שבקדרות פגום לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן אפילו בפסח. וכרב קי״ל בהא דקאמר חמץ בזמנו שלא במינו בכל שהוא שהרי רבא פוסק כן בהגה״ה דלעיל מזאת ש״מ דנותן טעם לפגם אסור. אבל מורי רבינו יהודה בשר״ת אומר דבכל מקום נותן טעם לפגם מותר ע״כ מס״ה. וכן כתב ראבי״ה שריב״א פליג אהא דרא״מ ואמר דנותן טעם לפגם שרי וראייתו מפרק לפני אידיהן וכן מצאתי בשם הר״ם שמתיר נותן טעם לפגם בפסח אך לעצמו היה מחמיר, ע״כ:
* [אם נתערב קודם הפסח ונתבטל בששים שוב אינו אוסר במשהו וראיה מדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב של גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא דאיסור שהוא במשהו כמו כלאים אם נתבטל הצמר כבר ברוב שוב אינו חוזר וניעור לאסור במשהו ה״ה בחמץ ומהאי טעמא אנו מתירין בשר שנמלח קודם הפסח אע״פ שלא דקדקו במליחתו ליזהר מחמוץ וכן גבינה ישנה. אך יש ליזהר בבשר מלוח ישן שלא לאכלו בצלי אם לא ידיחנו משום שמא נשאר עליו חמץ בעין ע״כ סה״ק והרא״ש מתיר גבינה לחה בפסח אע״פ שנעשית בכלים של כל השנה ועיין בטור סי׳ תמ״ז שם]:
כתב הרב: חמץ שנתערב בדבר אחר בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא – א״ה במינו כגון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים שלא במינו כגון שאור לתוך יין או לתוך שמן הרי זה אוסר בכל שהו. ולאו למימרא דבשאר איסורין נמי אזלי׳ במשהו כסברת רש״י אלא משום חומרא דחמץ הוא דפסקינן הכא במשהו משום דאית ביה דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא משא״כ בשאר איסורין. וכ״כ הרי״ף בסוף ימיו. וכתב הר״ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק ט״ו דמשום הכי אזלינן גבי חמץ במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא קי״ל כר׳ שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו מותר כלומר לאחר הפסח מותר על ידי תערובת וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ע״כ. יש תמהין על הרב מההיא דאשכחן בירושלמי דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו לא אלא בנותן טעם וחמץ אפילו בשאינו מינו אוסר במשהו. ואין כאן תימה מתרי טעמי בירושלמי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו מותר הני מילי בשאר איסורין אבל חמץ בפסח אסור שהתורה אסרה כל מחמצת ולפיכך החמירו בו ותו דהא אמרינן התם בפרק משילין רב אשי אמר הוי דבר שיש לו מתירין וכו׳ וכי מעיינת בסוגיא דגמרא שפיר שמעת מינה דאפילו מין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל דהא מים ומלח גבי קמח מין ושאינו מינו הוא ואפילו הכי דיינינן ביה דין דבר שיש לו מתירין. ועל זה סמך הרב דהא אמרינן דכל היכא דפליג תלמוד בבלי וירושלמי עבדינן כתלמוד בבלי. ואי נימא לאפלוגי עליה היכי קרינן חמץ דבר שיש לו מתירין שהרי אינו יכול לשהותו אצלו ואי משהי ליה עבר עליה ואפילו ע״י תערובת כדתנן ואלו עוברים בפסח ואית למימר דהתם הוא דאמרינן שמתבערין אע״ג דליכא כזית בכדי אכילת פרס דמכל מקום נותן טעם מהכא איכא אבל במשהו ע״י תערובת לא חזינן ביה מידי אי עבר עליה או לא. ותו דחזינן בהדיא דאפי׳ איתא בעיניה אינו עובר משום משהו כדאמרי׳ בפ״ט דפסחים אילימא משום פירורין הא לא חשיבי ואע״ג דידע להו לא קא עבר עלייהו:
כתב הרב: שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו – כלומר חמץ שעבר עליו הפסח שאסרו אותו משום קנסא הואיל ועבר עליה משום בל יראה ובל ימצא אותו הקנס אינו אלא בחמץ עצמו כשהוא בעין כלומר כי אכיל ליה בעיניה אבל אי אכיל ליה אחר הפסח ע״י תערובת לא קנסו ואפילו נתערב במינו ע״כ מפ׳ כל שעה ומפני טעם זה אוסרין בשר מליח שנמלח קודם הפסח ולא נזהרו במליחתו ואעפ״י שאין כאן אלא משום חשש משהו פתיתי לחם נאחז בבשר או שמא בסל שנמלח היה בצק ונדבק בו והוי׳ ספקא דרבנן דכל משהו מדרבנן הוא הכא גבי חמץ עשאוהו כשל תורה שהרי אסרוהו אפילו שלא במינו אבל משהין אותו עד לאחר הפסח. מיהו הרב בעל התרומות כתב דמותר לאכלו בפסח אע״פ שלא נזהר מן החמץ בשעת מליחתו. והביא ראיה ממסכת כלאים דאמרי׳ צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב הגמלים מות׳ להביא פשתן לשם אלמא איסו׳ כלאים שהוא במשהו דהא בגד אחד ארוג של צמר חוט אחד של פשתן אוסר בו וכיון שנתבטל צמר רחל ברוב אינו חוזר ונעור כשיתן שם פשתן. וכל שכן איסור משהו של פסח שהוא מדרבנן אינו חוזר ונעור בזמן הפסח כיון שנתבטל מקודם וכן דגים מלוחים. והראב״ד הסכים עמו בתשובת שאלה וז״ל בשר מליח שאני אוסר לאו מחשש שמא נפל עליו חמץ או חטה נתערבה במלח אני אוסרו שאם כן אף היין של כל השנה הוא אסור שמא כשמריקים אותו מכלי לכלי נפל עליו חמץ או בסלים שמסננין בהם היתה חטה אחת או מעט חמץ וכן שמן ודבש של כל השנה אפילו עושין אותו בביתו של ישראל אם לא נזהרו בשימוריהן יהיו אסורין או מי יוכל להשמר בהם כל השנה כולה במסתפק מהן אלא שאין אנו חוששין לספקות הללו כדי להחזיק איסור. אבל בשר מליח שאני אוסר כגון שהיה מסתפק ממנו וחותך ממנו לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בסל שנשתמש בו בצק או אפילו בפתיתין של פת שא״א שלא ישאר שם מן החמץ כגון זה אני אוסר ואפילו הייתי יודע שנמחה שם אותו חמץ עדין לא הייתי אוסרו שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו ושוב אינו ניעור אלא הריני אוסרו שמא אותו משהו בעין הוא ולא נודע מקומו לפיכך אני אוסרו. וליכא ספיקא שהסלים שנתנו בהם בשר מליח בימות השנה מותר לתת בהם בשר בפסח שהרי אפי׳ הבשר שנתנו עליהם כבר מותר לאכול ומהאי טעמא נמי מותרין עופות שהיו מלוחין קודם הפסח ובתוך הפסח מצא בהם חטה או שעורה דכיון דמתחלה לא הי׳ שם טעם החמץ בבשר דיותר מששים הוה השתא בפסח אינו חוזר ונעור ומשליך החטה והשעורה והעופות מותרין. ובשמן ודבש הלקוח מן הגוים יש מחמירין על עצמן שלא לאכלן בפסח ורוב העולם נוהגין היתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כדכתבינן ועוד דמדינא דנותן טעם לפגם הוא מותרין וכן הסכים הראב״ד שכל דבר הפגום מעיקרו שוב אינו אוסר דכיון דאפגים עפרא בעלמא הוא ואינו חמץ תדע דאמרינן פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב אינו עובר עליה בל יראה ובל ימצא שהרי אינו קרוי חמץ והכי נמי הכא דנותן טעם לפגם אינו קרוי חמץ. וזה הטעם עצמו נאמר באירוגה אע״פ שנעשי׳ במים חמין כמו השמן זהו טעם המתירין. והכי נמי מסכים בספר האורה להתיר מיהו בירושלמי יש קצת ראיה לאיסור דאמרינן התם ר׳ חייא מפקיד לרב אם את אכיל מיכל כולה שתא בטהרה אכול ואם לאו תהא אכיל שבעה יומי בשתא. ומפרש הרב בעל העיטור בשם אביו דעל שבעת ימי הפסח קאמר ומשום חשש חמץ. והמתירין מפרשי הירושלמי בשבע׳ ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים דכי מסלקת להו לראש השנה ויום הכפורים פשו שבע׳. והם ימי סליחה ומחילה וצריך להשמר בהם שמירה יתירה מכל דבר שיהיה בו אפי׳ (חשש) עבירה כדי שיתעורר לשוב. וקדמונינו החסידים שמענו בהם שהיו נוהגין איסור בשמן ודבש גם בבשר המליח והמחמיר הרי זה משובח. אך טעם המתירים מספיק כדכתבינן גם מן הגבינה הנעשית קודם לפסח יש מחמירין שלא לאכלה והרוב נוהגין בה היתר. והריא״ג כתב אמרו רבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינה הנקפית בכלים חדשים ושמרה מחמץ מותרין לאכלן בפסח ואם לאו אסורין:
חמץ שנתערב וכו׳ – בגמרא (פסחים דף ל׳) ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ובהל׳ ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר״ש דלא קניס ר״ש אלא בדאיתיה בעיניה אבל ע״י תערובת לא. ופי׳ רש״י ז״ל ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה, עכ״ל. וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פרק ט״ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. ויש מי שכתב דלפי טעם זה ה״ה בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו, ומדברי רבינו שכתב סוף פרק רביעי נראה שאפילו נתערב מתחלת השנה אסור לאכלו בפסח ושם אבאר. ועוד אזכור שם מה שאמרו שהתערובת מותר לאחר זמנו אם הוא במקיים תערובת חמץ בפסח אם לאו:
חמץ שנתערב וכו׳ – משמע דס״ל לרבינו דבזמנו דקאמר רבא היינו תוך הפסח דוקא ומשום דחמיר שאיסורו בכרת ועובר על לא יראה וכו׳ הוי במינו במשהו אבל משש שעות ולמעלה כיון דלית ביה כרת לא מיתסר במשהו אלא בששים כשאר איסורים וכן דעת הרא״ש וסמ״ג. אבל הר״ן פירש דמשש שעות ולמעלה הוי זמנו ומיתסר במשהו וזה לפי שסובר דרבא בא לפרש ענין איסור החמץ בכל הזמנים וא״כ אם לא תכניסהו בכלל זמנו ע״כ נכנס בכלל שלא בזמנו וזה אי אפשר. אבל רמב״ם והרא״ש וסמ״ג ס״ל שלא בא לפרש אלא איסור החמץ בתוך הפסח והיתרו לאחר הפסח אבל ענין איסורו משש שעות ולמעלה לא חש להזכירו דהכי הוא בשאר איסורים דאי אתא לאשמועינן דגם משש שעות ומעלה הוי במשהו לא ה״ל לסתום דבריו והכי הל״ל חמץ משש שעות ומעלה במשהו. ורא״ם שכתב דסמ״ג פירש דבזמנו היינו בתוך הפסח איידי דבעי לפרושי שלא בזמנו יותר הל״ל שנזהר מפירוש הר״ן. ומה שרצה ה״ה לומר דלהרמב״ם אפילו נתערב מתחלת השנה משהו אסור בפסח נ״ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא לתוך הפסח כמו שכתבתי אבל נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפילו נתערב מתחלת השנה ס״ל דחוזר וניעור ואסור וכמ״ש בספ״ד ובזה מחולקים הרמב״ם והרא״ש. ומ״ש דכיון דטעמו משום שיש לו מתירין ה״ה לנתערב משש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ״ש הרמב״ם בט״ו ממאכלות היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל משש ולמעלה דלא כתב ביה כל לא הוי במשהו כך נ״ל. ודברי הרב המגיד נ״ל לבארם דסובר דלהרמב״ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור ומ״מ דברי הרמב״ם שכתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר דאל״כ הכי הל״ל חמץ שנתערב בדבר אחר אפילו כל שהוא אסור לאוכלו בפסח ועוד דלמה לו לכתוב דין זה כאן ולשנותו בפ״ד. לכן נ״ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו כיון שאוכלו בפסח אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס׳ כשאר איסורים ובפ״ד אשמעינן דאפילו נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור:
כתב הרב המגיד כאן לשון רש״י ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס וכו׳. כלומר כשנתערב קודם הפסח בפחות מכזית בכדי אכילת פרס:
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה״ז אוסר בכל שהוא – פרק כל שעה (פסחים ל׳) אמר רבא חמץ וכו׳ וגירסת רבינו בין במינו בין שלא במינו בכל שהו א״נ אינו גורס בכל שהוא אלא אסור אבל דעתו כדעת ההלכות דמדלא יהיב שיעורא וכו׳. וכתב ה״ה וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פט״ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. והר״ן בפירוש ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס״ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע״פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע״פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דלר״ש מן התורה דבר שיל״מ הוא כשאסרו ר״ש משום קנסא לא בא להקל עליו. לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ״ד. ול״נ שמתוך דברי רבינו פט״ו מהלכות מאכלות אסורות אין מקום לקושיות הללו שכתב ז״ל יראה לי שאפילו דבר שיל״מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ״כ שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ״ל. הרי שחמץ בפסח שלא במינו במשהו חומרא הוא ולא מן הדין והטעם שהחמירו בו מבשאר איסורים למאמר הכתוב כל מחמצת לא תאכלו:
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח וכו׳ – כתב הרב המגיד וטעם איסור החמץ בזמנו במשהו כתב רבינו פרק ט״ו מהל׳ מא״ס לפי שהוא דבר שיש לו מתירין. ואע״ג שהוא כתב בסוף ועוד אזכיר שם מה שאמרו וכו׳ וסוף פרק ד׳ כתב בפירוש המקיים תערובת חמץ בפסח אסור לאחר הפסח וא״כ נראה לכאורה דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירים ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם ה״ה דהיינו דוקא במקיים תערובת שהוא כזית בכדי אכילת פרס ואז אסור אבל משהו דבר שיש לו מתירין הוא. וא״ת איך קאמרי דטעמא משום דבר שיל״מ הא בגמ׳ בפרק כל שעה (דף כ״ט:) קאמר דטעמא דרב קאמר בין במינו בין שלא במינו אסור משום דגזרו שלא במינו אטו מינו דכל איסורין שבתורה במינו אסור במשהו וא״כ לא הוזכר שם טעם דדבר שיל״מ כלל ואדרבה משמע מהתם דליתא דא״כ לר׳ יוחנן דקאמר התם דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ושלא בזמנו מותר אמאי הוי בזמנו בנותן טעם הא הוי דבר שיל״מ. ונראה דרבינו הוכרח לומר כן לרבא דפסיק התם (דף ל׳) כרב דבזמנו בין במינו [בין שלא במינו] במשהו וס״ל לרבינו דלא מצינא למימר דרבא אית ליה כל איסורין שבתורה במשהו וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וכרש״י ז״ל דהא ודאי קיי״ל בעלמא כל איסורין שבתורה בנותן טעם ורבא גופיה אית ליה בעלמא הכי וכמו שכתבו התוס׳ אלא ודאי דרבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה ודאי משום דבר שיל״מ ור״י דלית ליה הך טעמא דדבר שיל״מ אפשר דס״ל דלא אמרינן דבר שיל״מ אלא כמו ביצה שנולדה ביו״ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו היה בעין היה דבר שיל״מ אבל הכא דאיסור עצמו אילו היה בעין לא היה דבר מותר שהרי היה אסור אחר הפסח ואין זה נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אחר העירוב ולא קודם ורבינו פסק כרבא דהוי בתרא דפסיק הלכה הכי וכטעמיה:
חמץ שנתערב וכו׳. שם דף ל׳ ובדברי הר״ן שהביא מרן ז״ל נפל ט״ס וכצ״ל ואע״פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דמדאורייתא לר׳ שמעון דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו ר״ש וכן הוא בדברי הר״ן עיין עליו. ומ״ש עוד מרן ממותר לא היה צ״ל מותר לא יהיה. ועל מה שתירץ מרן לקושיית הר״ן דרבינו פירש דנפקא ליה איסור שלא במינו מקרא דכל מחמצת וכו׳ ע״כ. משמע לכאורה דהכוונה בדעת רבינו דסמכו חז״ל להחמיר בשאינו מינה מכח רבויא דכל. ואם כן אכתי קשה דאימא דקרא לא אתא אלא למין במינו דהא מדרבנן מיהא כשהוא בעין אסור אף לאחר הפסח ואם כן לא מקרי דבר שיש לו מתירין ואהני לן לאחמורי עליה במין במינו מיהא [דלענין זה מקרי דבר שיש לו מתירים] אבל להחמיר עליו גם במין בשאינו מינו אין לומר כיון דהוו תרי דרבנן כקושית הר״ן ז״ל. אם לא שנאמר בקצת דוחק דהכוונה דרבויא דכל מחמצת אהני לן לאחמורי בין במינו בין בשלא במינו לאפוקי דעת הר״ן ז״ל והיא דעת הלכות גדולות ושאלתות דרב אחאי גאון ור״ת שהביאו התוס׳ פ׳ כל שעה דס״ל דבין במינו בין שלא במינו לא הוי אלא בנותן טעם עיי״ש ואין להקשות דרבינו כתב בדין שאחר זה דמקרא דכל מחמצת נפקא לן דאפילו על ידי תערובת חייב דיש לומר מדהוה ליה לומר כל חמץ. ומ״ש הרב לח״מ דמנא ליה לרבינו לומר דטעם איסור החמץ במשהו היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ובגמרא לא מוכח כן וכו׳ ותירץ על נכון יעו״ש אלא דנראה דרבינו לא היה גורס במשהו כרב כנראה מהלכות שהזכיר הרב המגיד ז״ל ונראה דהכי סבירא ליה גם בדעת רבינו וכן גורס הרא״ש ז״ל עיי״ש.
וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכו׳ אם נתערב וכו׳. הלשון מגומגם דמדכתב שעבר עליו הפסח ונתערב משמע דבנתערב אחר הפסח דוקא קאמר דשרי וזה אינו דבפרק ט״ו דמאכלות אסורות דין ט׳ כתב להדיא דשרי אף שנתערב בתוך הפסח וקראו דבר שיש לו מתירים וכמ״ש הרב המגיד ז״ל ואף אם נדחוק דלשון שעבר עליו הפסח ר״ל על החמץ בין בעיניה בין על ידי תערובת אכתי לשון יתר הוא כשסיים הרי זה אסור בכל שהוא הוה ליה לומר ואחר הפסח מותר שלא קנסו וכו׳ ומינה דכל שכן בנתערב אחר הפסח דאין כאן עוד גוף האיסור בעין וי״ל דהוכרח רבינו לכתוב שעבר עליו הפסח משום דאם לא עבר עליו הפסח מחייב לבערו תכף ומיד ולהכי כתב שאם כבר עבר עליו הפסח כגון שלא ידע בתערובת או שעבר ושיהה אותו אחר הפסח שרי מטעם שלא קנסו וכו׳.
חמץ שנתערב כו׳ הר״ז אוסר בכ״ש כו׳ – וכתב ה״ה וטעם איסור החמץ שהוא במשהו לפי שהוא דשיל״מ כו׳ ור״י דקאמר בפ׳ כ״ש חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ״ט כתב הר״ב ראש יוסף ד״ג ע״ב דודאי ר״י מודה בדשיל״מ דאסור במשהו אלא דר״י מיירי בדבר דלא שייך דשיל״מ כגון בתבשיל שכתב ר״ת דלא שייך דשיל״מ שהמאכל מתקלקל ואי נמי בדלית ביה אלא טעם גרידא דלא אמרי׳ דשיל״מ כמ״ש הפוסקים בי״ד סי׳ ק״ב ועין בש״ך שם ולא אתא ר״י אלא לחלוק ארב ושמואל דס״ל דחמץ בזמנו אוסר דבר תורה במשהו דלפי טעם זה אפי׳ שלא במינו דלא אמרי׳ ביה דשיל״מ אסור במשהו ואהא אתא ר״י לחלוק ולומר דבין במינו כו׳ בנ״ט ד״ת ונ״מ היכא דלא שייך ביה דשיל״מ אבל היכא דהוי דשיל״מ בהא לא איירי ר״י ור״ל דודאי דהוי במשהו ורבא פליג עליה וס״ל דבחמץ בכל גוונא אסור אפי׳ במידי דלא שייך דבר שיל״מ הואיל והחמירה תורה כמ״ש רבינו בפט״ו מה׳ מ״א יע״ש ועפ״ז יש ליישב קצת מ״ש מרן כ״מ בפט״ו מה׳ הנז׳ דין ט׳ וז״ל ומ״ש רבינו חמץ בפסח אינו כו׳ בא לתרץ למה לא אמרו ר״י ור״ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין בשא״מ במשהו ונ״ט מפני שהוא דשיל״מ ולא איירי ר״י ור״ל אלא באיסורי תורה שאין להן מתירין ע״כ ודבריו תמוהים לעין כל רואה שהרי ר״י ור״ל אית להו בפ׳ כ״ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא״מ בנ״ט וא״כ היכי מצי למימר חוץ מחמץ בפסח ועיין בס׳ מ״ק דק״ל ולפי דברי הרב ראש יוסף י״ל דס״ל למרן ז״ל ג״כ דר״י מודה בחמץ היכא דיש לו מתירין דאוסר במשהו אפילו שלא במינו ג״כ משום חומרא דכל מחמצת והושוה הדבר דשלא במינו כבמינו ובהא מודה לרבא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך ביה דשיל״מ כגון תבשיל וכיוצא דבהא ס״ל לר״י דלא החמירו בחמץ כיון דאפי׳ במינו מותר מן הדין ורבא פליג וס״ל דאפי׳ בכה״ג אסור במשהו משום חומרא דכל מחמצת והשתא היינו דק״ל למרן דלמה לא אמרו ר״י ור״ל חוץ מחמץ דבין במינו כו׳ במשהו כו׳ היכא דהוי דשיל״מ דבהא מודו ר״י ור״ל ותירץ דלא איירי ר״י ור״ל אלא באיסורי תורה שאל״מ כו׳ כנ״ל ליישב דברי מרן עם שהוא דוחק קצת:
ומצאתי בשיטה כ״י למס׳ פסחים לרבי׳ יונה ז״ל שכתב וז״ל ואע״ג דכל איסורים בס׳ הכא שאני משום דחמיר כו׳ ועוד דדשיל״מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דשיל״מ אפי׳ באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור״י דקאמר בס׳ פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו:
ותמוהים דבריו לע״ד שהרי הא דדשיל״מ לא בטיל אינם מדברי רב אשי כדי שנאמר דר״י פליג דהא בפרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא רמ״א כל דשיל״מ לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל״מ מודו ליה דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר ב׳ ובכורים כו׳ ואסורים כ״ש מלאכול בירושלים וה״ט משום דהוי דשיל״מ כמ״ש המפרשים שם וכדאיתא בירושלמי שם ור״י גופיה אית ליה דהלכה כסתם משנה וכיון שכן איך יחלוק ר״י אמתני׳ וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ״ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה ז״ל הוא כמ״ש עוד הר״ב ראש יוסף ז״ל ד״ג דטעמא דר״י דלא אמרינן דשיל״מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשיל״מ אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי׳ דשיל״מ דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי״ט אף ע״ג דהוא עצמו מותר שאני שלא היה לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוה ליה כאיסור מעיקרו יע״ש ואפשר שלזה כוון הר׳ יונה וז״ש וכל דשיל״מ אפי׳ באלף לא בטיל כלומר אפי׳ שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוי ממש כהא דחמץ דהמים ומלח הם עצמן דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאסור יותר מאלפים אמה וקודם י״ט היו מותרים להוליכן למקום שירצו והיה להם שעת הכושר כחמץ ואפי״ה ס״ל לרב אשי דהוי דשיל״מ ולא בטיל ור״י פליגא אר״א כלו׳ דוקא בההוא דר״א פליג משום דכל שאיסורו מחמת הזמן והיה לו שעת הכושר לא מקרי דשיל״מ דהוא עצמו מותר הוא והלכך התם נמי גבי מים ומלח דכוותא דהם עצמן מותרים ויומא הוא דקא גרים וביום שנאסר שאיסורו בא ע״י אין לו היתר כלל ואע״ג דרש״י שם כתב דהוי דשיל״מ בי״ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב ליה בהא דשיל״מ וכמ״ש הר״ב תה״ד הביאו מרן הב״י בי״ד סימן ס״ט ועיין בפר״ח סי׳ וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכפי זה מדוקדקים דברי רבי׳ יונה ז״ל שהוצרך להביא מדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ולא הביא מריש ביצה דף ד׳ דקאמר התם רב אשי בהדיא דשיל״מ אפילו בדרבנן לא בטיל משום דההיא דביצה כיון שלא היה לו שעת הכושר אפי׳ ר״י מודה וכההיא דשביעי׳ דהוי דבר שיש לו מתירין כנ״ל ועיין במ״ק דפ״ד ודוק:
אם נתערב בין במינו בין שלא במינו כו׳. עיין בתוספתא פסחים פ״ג האשה שכינסה מי תשמישו של נחתום כו׳. אך י״ל דר״ל למוצאי יו״ט הראשון או דמי תשמישו של נחתום הוה כמו עצם האיסור וכעין דאמרינן בע״ז ד׳ ל״ה כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה דמי והוה כעין חרס הדרייני דהוא איסור עצמיי לא משום הבלוע שבו ועי׳ ע״ז ד׳ ל״ב ומש״כ בזה לעיל בהל׳ ע״ז פ״ח וכן הוא שיטת הרי״ף ז״ל גבי בית שאור דאסור אף להניח בו צונן בפסח והטעם דיש עליו שם עצם האיסור וכמו קנקנים לר״מ כמבואר בתוספתא דע״ז פ״ז דאסור להוליכן לר״מ דלא כמ״ש התוס׳ בע״ז ד׳ ל״ב ע״א ע״ש:
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנאה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותר באכילה לאחר הפסח.
חמץ שנתערב הכ״מ כתב ומה שרצה ה״ה לומר דלהרמב״ם אפילו נתערב מתחילת השנה משהו אסור בפסח נ״ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא בתוך הפסח כמש״כ אבל נתערב מי׳ שעות ולמעלה בטל בס׳ מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפי׳ נתערב מתחלת השנה ס״ל דחוזר וניעור וכמ״ש בספ״ד וכו׳ ודברי הרב המגיד נ״ל לבארם דסובר דלהרמב״ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור, ומ״מ דברי הרמב״ם שכתב דחמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר וכו׳ לכן נ״ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס׳ כשאר איסורים ובפ״ד אשמעינן דאפי׳ נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור, עכ״ל הכ״מ. ונ. ב. דבריו צ״ע כיון דמקודם קאי על אוכל בפסח ובזה אפילו נתערב לפני הפסח אסור משום שחוזר וניעור כמש״כ אח״כ וצ״ל דמשום דרוצה להשמיענו דבנתערב משש שעות ואכלו אז בטל בס׳ לכן כתב בתוך הפסח אבל אכתי קשה מה שהקשה בעצמו דהל״ל חמץ שנתערב כו׳ אסור לאכלו בפסח וצ״ע. ונ״ל דמה דכתב תוך הפסח הוא משום דכולל אפילו לח בלח בשלא במינו דאז ודאי לא שייך משום חוזר וניעור ובזה דוקא בנתערב תוך הפסח, וכן פסק הרמ״א בסי׳ תמ״ד דבלח בלח אינו חוזר וניעור, אלא דאפשר לחלק בין במינו בין שלא במינו והתריאק הוא חמץ יבש שחור מעורב עם בשר אפעה כמבואר בשה״ג פ׳ אלו עוברין ולכן לא בטל.
חמץ שנתערב וכו׳ – בהלכה הקודמת הציע רבינו את הקנס שקנסו חכמים לאסור בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח. אולם קנס זה גזרוהו רק על החמץ עצמו בלבד, אבל לא על תערובת של חמץ בדבר אחר. כדי להשלים את דין הקנס צריך גם להציע מגבלה זו. ברם דבר זה לא יובן אלא אם כן יוסבר תחלה שחכמים גזרו לאסור בפסח תערובת שיש בה אפילו רק מה שהוא חמץ, ואע״פ כן לא גזרו עליה לאחר הפסח. לפיכך ראה רבינו לפרט כאן דין התערובת שהוא מדרבנן. אמנם הטעם למה החמירו כל כך בתערובת חמץ בתוך הפסח הוא משום שהתורה אסרה תערובת בלאו, וזה יבואר לפנינו (הלכה ו). נמצא שהוזקק כאן לשנות מדרכו ולהקדים כאן דין תערובת מדבריהם לפני הצעת הדין מן התורה.
חמץ שנתערב בדבר אחר וכו׳ – פסחים כט,ב: אמר רב, חמץ בזמנו (בתוך הפסח), בין במינו בין שלא במינו – אסור (ואינו מתבטל). שלא בזמנו (לאחר הפסח), במינו – אסור, שלא במינו – מותר. במאי עסקינן? אילימא בנותן טעם, שלא בזמנו שלא במינו מותר? הא יהיב טעמא! אלא במשהו. חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור – רב לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה, במינו – במשהו, שלא במינו – בנותן טעם. רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו. ושלא בזמנו במינו אסור, כרבי יהודה (שאמר שחמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו בלאו). ושלא במינו – מותר, דשלא בזמנו ושלא במינו אטו מינו – כולי האי לא גזרינן. שמואל אמר, חמץ בזמנו, במינו – אסור, שלא במינו – מותר. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – מותר. חמץ בזמנו במינו אסור, שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינו – אסורין במשהו, שלא במינו – בנותן טעם. שלא במינן אטו מינן – לא גזר. שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן – מותרין, כרבי שמעון (שאמר שחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בכלום). ורבי יוחנן אמר, חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו – אסור בנותן טעם. שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן – מותר. חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם – רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן – בנותן טעם. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – מותרין, כרבי שמעון. אמר רבא, הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו – אסור במשהו, כרב. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – מותר, כרבי שמעון (דהא רב ושמואל ור׳ יוחנן שלא בזמנו שלא במינו כולן שוין בזה שמותר – ר״ח). ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא, רבי שמעון קנסא קניס, הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא (והרי רבא סבר שר׳ שמעון סובר שאין לאו בחמץ לאחר זמנו, אבל רבנן קנסו אותו שלא ליהנות ממנו). הני מילי (שקנסו) – בעיניה, אבל על ידי תערובת – לא (קנסו אפילו נתערב במינו).
להלכה נפסק כרבא שהוא בתראה והוא שכתב רבינו בהלכה זו.
וחמץ של ישראל – ראה להלן ד,ג שחמץ שברשות גוי (ואפילו נמצא אצל ישראל אלא שלא קבל עליו אחריות), מותר לאכלו לאחר הפסח, והוא שדייק רבינו וכתב ׳של ישראל׳ בדווקא.
שרדה שאלה שנשאל רבינו לוודא את נוסח הלכה זו ולבארה ״שלא הבננו אותה ואנחנו מספקין בה שמא טעות סופר״ (בלאו סי׳ רנב; עמ׳ 460). אולם חסרה התשובה על שאלה זו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורההגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחשער המלךצפנת פענחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ו) אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושיכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת, שנאמר ״כל מחמצת לא תאכלו״ (שמות י״ב:כ׳). במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים, הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלאא מכת מרדות:
One is liable for כרת1 only for eating chametz itself. However, a person who eats a mixture containing chametz—for example, Babylonian kotach,⁠2 Median beer,⁠3 or similar mixtures which contain chametz--[is4 punished by] lashes and is not liable for כרת [for this involves the transgression of a different commandment],⁠5 as [Exodus 12:20] states: "Do not eat any leaven.⁠"
When6 does the above apply? When the person consumed an olive size7 of chametz [while eating] from the mixture within the time it takes to eat three eggs or less.⁠8 Then, he is obligated for lashes by the Torah.⁠9 However, if he does not consume an olive size of chametz from the mixture in less time than it takes to eat three eggs, even though such eating is forbidden,⁠10 he is not [punished by] lashing. Rather, he is given "stripes for being rebellious.⁠"11
1. as stated in Halachah 1
2. a mixture including sour milk, moldy bread crusts, and mineral salts (Pesachim 42a).
3. beer made of fermented barley, as our beer. Generally, the beer referred to in the Talmud was made from fermented dates (Rashi, Pesachim 42b).
4. Pesachim 42a also emphasizes that a person transgresses the commandments against possessing chametz if he owns any of the above mixtures.
5. different from eating chametz itself
6. The Sefer HaMitzvot (negative commandment 198) and the Sefer HaChinuch (mitzvah 12) consider this as one of the Torah's 613 commandments.
Nevertheless, this decision is a matter of debate among the commentators. The Ramban (Hasagot to Sefer HaMitzvot) does not accept the Rambam's view, and explains that a person who consumes an olive size of chametz within the specific time period (כדי אכילת פרס) described below should be liable for כרת as described in Halachah 1. See also Halachah 4:8 and commentary.
The Maggid Mishneh supports the Ramban's view, noting that in Hilchot Ma'achalot Asurot 15:3, the Rambam himself explains that any person who eats a mixture containing an olive size of a forbidden food within this time period is liable, just as if he had eaten the forbidden food itself.
Based on the explanation of the Tur (Orach Chayim 442), the Drisha and the Pri Chadash interpret the Rambam as referring to a mixture to which the chametz does not impart any flavor and is added only for consistency and color.
The Tzafnat Paneach offers a different interpretation, explaining that were chametz to be mixed with other foods, a person eating the mixture would be liable for כרת as the Ramban states. However, the Rambam is talking about an instance when flour was mixed with another substance and became leavened as part of the mixture, without ever becoming a distinct entity of its own. The Torah considers this as a different category of chametz and holds a person who eats it liable for a lesser punishment.
7. the minimum size of a prohibited substance for which one is liable for punishment, as explained in Halachah 1.
8. This period (כדי אכילת פרס in Hebrew) is significant in halachah. Just as the Torah requires a specific quantity, the size of an olive, as regards many of the mitzvot and prohibitions concerning eating, it also specifies a limited period in which this amount of food must be consumed: כדי אכילת פרס.
This measure is also a point of Rabbinic controversy. The Rambam defines it as the time it takes to eat three eggs (Hilchot Ma'achalot Asurot 14:8). Rashi (Pesachim 44a) takes a more lenient view, defining it as the amount of time it takes to eat four eggs. As regards this matter as well, the Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 612:4) advises that whenever a question of Torah law is involved, the more stringent opinion should be observed. However, in questions of Rabbinic law, the more lenient view can be relied on.
In converting this figure to modern measures of time, there is also a difference of opinion. The shortest opinion limits this period to two minutes. The most commonly accepted view is four minutes and there are opinions of seven and eight minutes as well.
9. as explained above.
10. for as explained in the previous halachah, chametz can never be nullified within a mixture. As the following halachah explains, eating less than an olive size of chametz is also prohibited by Torah law. Nevertheless,
11. see Halachah 3.
א. בד׳ (גם פ) נוסף: מכין אותו. ואין בכך צורך.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דברכת אברהם על משנה תורהתשובות ר׳ אברהם בן הרמב״ם על משנה תורהספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראצפנת פענחאבן האזליד פשוטהעודהכל
אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת עַצְמוֹ שֶׁלֶּחָמֵץ. אֲבָל עֵרוּב חָמֵץ, כְּגוֹן כּוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהֶחָמֵץ מְעֹרָב בָּהֶן - אִם אֲכָלָן בַּפֶּסַח, לוֹקֶה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״ (שם יב,כ). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאָכַל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלשׁ בֵּיצִים הוּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלשׁ בֵּיצִים - אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל, אִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת.
אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת עַצְמוֹ שֶׁל חָמֵץ אֲבָל עֵרוּב חָמֵץ כְּגוֹן כּוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְכׇל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהֶחָמֵץ מְעֹרָב בָּהֶן אִם אֲכָלָן בְּפֶסַח לוֹקֶה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ (שמות י״ב:כ׳). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָכַל כְּזַיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים הוּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל אִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
אבל ערוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזיתום המצרי – א״א, הרב ז״ל פסק באלו כרבנן, משום דאין כזית בכדי אכילת פרס.
שאלה: אמר הרב ז״ל: אין חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע״פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר׳ אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר׳ אבוה אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו׳ ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר׳ אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה.
תדע דהא ר׳ אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור׳ אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר׳ אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר׳ אליעזר פסק ז״ל הרי נתברר שלא חלק ר׳ אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר׳ אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור׳ אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר׳ אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר׳ אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז״ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...
תשובה: כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע״פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז״ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז״ל ועומדין על תלם...
שאלה אמר ז״ל: אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי [וכו׳] בד״א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת [וכו׳ עד] מכין אותו מכת מרדות – מכלל דבריו ניכר והדבר נראה בתלמוד שאין מחלוקת בין רבנן ורבי אליעזר [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר אסורי תורה והא ר׳ אליעזר לא חייב [אלא] מדרש כל מחמצת ואמרי ליה רבנן בשביל שיהא רבוי אין מחייבין להן כרת.
תשובה: כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד (פסחים מ״ד א׳) הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית כדי אכילת פרס מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת ולכך אע״פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס (ולפיכך) האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בו ומשטר קא שטר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס. שהבנת התלמוד בכותח וחבריו לא דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמרינן בגמרא דפרשינן הכא הילכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס וכן לא אמרו דרבנן דבכותח אין בו כזית מהך טעמא ומהכא ראיה למבינים שהתערובת של כותח הבבלי וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס.
כתב הרב: אין חייבין כרת וכו׳ של חמץ – כלומר כשהוא בעין אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי והדומה להם. כותח הבבלי הוא משקה העשוי שהיו עושין לטבל בו הפת ומשימין בו חלב ומלח ופת. ושכר המדי מטילין לתוכו מי שעורין ועושין אותו במדי. וכל הדומה להם כגון מי זיתים המצרי שמטילין לתוכו חטין או שעורין. וחומץ האדומי שמטילין לתוכו שעורין שלמין כדי להחמיצן לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חמוץ עד שנותנין לתוכו שעורים. ואמרי בירושלמי וכלהו על ידי מיא שאם לא היה בהם מים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין:
כתב הרב: במה דברים אמורים כו׳ בכדי אכילת פרס – אמר המפרש כלומר כשיעור שהיית אכילת פרס דקיימ׳ לן כל שיעורי אכילת איסור בין כזית של חלב ודם בין דיום הכפורים מצטרפת אכילת השיעור בכדי שהייה שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל כחרדל עד שהשלים לכזית אם אין מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר משהיית כדי אכילת פרס באכילה בינונית מצטרף והוי כאלו אכלו בבת אחת. והכא נמי אם יש כאן חמץ כדי להצטרף כזית בכדי אכילת פרס ממנו לוקה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אע״פ שאסור לו לאכול אינו לוקה. פי׳ דלא גרע מחצי שיעור דאמרינן התם פרק בתרא דיומא שהוא אסור מן התורה מיהו אינו לוקה עליו והכא נמי הם הכא דקי״ל כרבנן דאמרי מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא. ודעת הרב שפרס הוא שלש ביצים והוא הולך בזה אחר דעת ר׳ יוחנן דאמר דשיעור שתי סעודות הוא ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ונמצא לפי דבריו שסעודה אחת היא ששה ביצים ועלה קאמרי׳ חציה לבית המנוגע והוא פרס הנזכר בתלמוד והוא שלש ביצים לא פחות ולא יתר וכיון דחזינן בפ׳ אע״פ דטרחינן לאוקומי׳ מתני׳ אליביה כדאמרי׳ התם לעולם ר׳ יוחנן בן ברוקא כו׳ משמע דהלכתא כותיה ואף על גב דבשלהי מסקנא אמרי׳ אפי׳ תימא ר׳ שמעון ההיא דחייה ושנוייא היא והכי מסתבר לן לפי דעת הרב. וכל המפרשים הושוו לומר שפרס הוא ארבעה ביצים ומשכו בזה אחר דעת ר׳ [שמעון]. ובהלכות שביתת עשור ביארנו ענין זה יותר ע״כ מפרק אלו עוברין:
אין חייבין וכו׳ אלא על אכילת עצמו וכו׳ – כך פסקו בהלכות פרק אלו עוברין דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו ולא כלום (פסחים מ״ג) ואע״ג דאמור רבנן ולא כלום מלקא לא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרינן דלא לקי הנ״מ היכא דליכא כזית בכדי א״פ כגון כותח הבבלי וכיוצא בזה אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב ע״כ בהלכות. וזה דעת רבינו. ובהשגות א״א הרב פסק באלו כרבנן משום דאין בהן כזית בכדי א״פ ע״כ. כונת הר״א ז״ל להשיג על רבינו במ״ש כגון כותח הבבלי וכו׳ ונראה מדבריו שיש כזית בכדי א״פ באלו ומן ההלכות נראה שאין בהן כזית. ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר באר הדין במה הוא תלוי וביאר דדוקא בשאכל באלו כזית בכדי א״פ אע״פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהלכות כגון כותח הבבלי מ״מ אם אכלו ודאי לוקה. אבל יש בדברי רבינו תימה אחר לא עיינו הר״א ז״ל והוא למה כתב בכזית בכדי אכילת פרס מלקות לבד ופטרו מכרת ועשה מזה מצוה מיוחדת בפתיחת ההלכה שהרי כל שיש בו כזית בכדי א״פ משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין להן לחכמים מקרא מיותר לתערובת והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהן כמבואר ריש פרק חמשה עשר מהלכות מאכלות אסורות והרמב״ן ז״ל עיין זה בהשיגו על מנין המצות והקשה עליו בספרו:
אין חייבין כרת אלא וכו׳ – באמת כי הלשון הזה קשה ההבנה מאד דאי אמרינן דס״ל דבשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כ״ע מודו דחייב כי פליגי באין בו כזית בכדי אכילת פרס קשה דא״כ משמע דלכ״ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא וא״כ כרת נמי ליחייב ותדע דהא לאין בו כזית בכדי א״פ אצטריך ר׳ אליעזר למילף שלא יהא בו כרת ואם איתא דאפילו כי יש בו כזית בכדי א״פ שיש שם לאו מיוחד אין בו כרת כ״ש לבאין בו כזית דאין בו לאו מיוחד וא״כ כי יש בו כזית בכדי א״פ לכ״ע על כרחך יש בו כרת והיאך כתב הרמב״ם דאין בו כרת. ובלאו הכי צ״ל כן לפי שיטה זו שמאחר שאין להם רבוי לאו בתערובת חמץ כזית בכדי א״פ אין לחייבו אלא מקרא דלא יאכל חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועוד דמייתי ראיה לאסור כי יש בו כזית בכדי א״פ מדכתיב כל מחמצת והוא דלא כמאן דהא אוקימנא דלכ״ע קרא דכל מחמצת לא אצטריך לכזית בכדי א״פ:
ואי – אמרינן דסבירא ליה דבאית בו פחות מכזית בכדי א״פ כ״ע לא פליגי דפטור כי פליגי כשהטיל בו כל כך חמץ שיש בו אפילו בדרך טיבול כזית בכדי א״פ ופי׳ זה דייק לשון הרמב״ם שכתב ואם אין בתערובת כזית וכו׳ ופסק כר׳ אליעזר קשה דבגמ׳ אמרינן דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי א״פ כדרך אכילתו ואם כן היאך אמר ר״א בברייתא בגמ׳ על כותח הבבלי שחייב בעירובו בלאו כיון דבלית ביה כ״ע מודו דפטור וכעין קושיא זו הוא מה שהשיגו הראב״ד, ועוד דלמה ליה למילף מכל מחמצת תיפוק לי׳ מדין שאר איסורים דאין בהם מקרא מיותר ואפ״ה לקי על כזית בכדי א״פ כמו שכתב הרמב״ם עצמו רפט״ו מהלכות מאכלות וכיוצא בקושיא זו הוזכרה בדברי ה״ה ועוד רבנן היאך אפשר שיפטרו ביש בו כזית בכדי א״פ כדרך אכילתו דהא אמרינן בגמרא סוף סוף אמאי פליגי רבנן ארבי אליעזר בכותח אלא הנח לכותח וכו׳ דאי משטר קא שטר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי א״פ דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כדרך אכילתו כזית בכדי א״פ הוו מחייבי וזו היא קושיא שאין עליה תשובה, אבל אין להקשות כמו שהקשה רא״ם מדקי״ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית מן האיסור כשיעור שהיית א״פ לוקין עליו דאי מההיא הוה אפשר לומר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובת אבל הכא שהוא ע״י תערובת הוה פטרי ליה אי לאו רבוייא דכל דהא ודאי כל שהוא ע״י תערובת קיל טפי דהא אוכל כזית חלב בשהיות פחות מכדי א״פ חייב כרת כמבואר פי״ד מהלכות מאכלות אסורות ואוכל כזית חלב מעורב עם ג׳ ביצים גריסין לוקה ואינו חייב כרת כדמשמע בפט״ו. ובאלו עוברין (דף מ״ד:) אמרינן וכ״ת מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ״ל דאע״ג דתערובת, ועוד לפי דבריו דעדיפא מינה ה״ל לאקשויי דהיכי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ומ״ש חמץ מכל איסורין שבתורה וכו׳ ואי אפשר לומר לפי דרך זה דפסק כחכמים דא״כ אפילו הטיל בו כל כך חמץ שיש בו כזית בכדי א״פ אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ואם פסק כוותייהו היכי קאמר דלוקה עליו ואי אמרינן דביש בו כזית בכדי אכילת פרס בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו כ״ע מודו דחייב ואי אפילו כי משרף שריף ליה אין בו כזית בכדי א״פ כ״ע מודו דפטור כי פליגי בשאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי א״פ ואי משרף שריף ליה אית ביה כזית בכדי א״פ ושריף כדי שלש ביצים דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו ולר״א לא בטלה דעתו משום דדריש כל מחמצת לעירוב חמץ. ופירוש זה דייקא תחלת לשון הרמב״ם שכתב בד״א שאכל כזית חמץ בתוך התערובת וכו׳ וזה בדברי המגיד והוא פי׳ ראשון שכתב רא״ם וכן מצאתי כתוב שהיו מפרשים בספרד וע״פ פירוש זה כתב המגיד שפסק כחכמים כנראה בפירוש מדבריו שכתב על דברי הרי״ף וזה דעת רבינו וכתב ג״כ ואין לחכמים מקרא מיותר וכו׳ משמע דס״ל כהרמב״ם שפוסק כחכמים ותימה דהא כר״א היא דאילו רבנן פטרי ובהדיא אמרינן בגמרא דאי משרף שריף ליה פטרי רבנן משום דבטלה דעתו. ויש מי שמתרץ דאי כי שריף ליה יש בו כזית בכדי א״פ לרבנן נמי חייב כי שריף ליה ומאי דקאמר דלחכמים בטלה דעתו היינו לומר דמש״ה לא איירי ביה אבל אה״נ דחיובי מחייבי ליה. ויש קצת גילוי לפירוש זה בדברי התוס׳ אהא דקאמר דלחכמים בטלה דעתו אצל כל אדם והשתא לא תיקשי מה שפסק רבינו ביש בו כזית בכדי א״פ דחייב דאי שריף ליה חייב אי פסק כחכמים נמי חייב, ואינו נ״ל משום דקשיא לי דא״כ פלוגתא דר״א וחכמים אינה אלא באין בו וא״כ היכי מייתי רבינו ראיה מקרא דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי ליה, וע״ק דאף ר״א לא מייתי האי קרא אלא לאין בו ורבינו מייתי ליה ליש בו, וע״ק למה כתב רבינו דפטור מכרת ביש בו מ״ש משאר איסורים:
ולכן – נ״ל דהרמב״ם מפרש כפירוש הזה אלא שפוסק כר״א וכמו שכתב רא״ם בפירוש ראשון וכך מצאתי כתוב בשם חכמי ספרד וכן נראה מדברי הרמב״ם בספר המצות ובפירוש המשנה שכתב דברי ר״א דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו אלא דאכתי צריך ליישב מה שהקשה הרמב״ן על הרמב״ם והביאו המגיד וגם מאי דמשמע בגמ׳ פ׳ אלו עוברין דלר״א דדריש כל היתר מצטרף לאיסור דאמרינן כמאן כר״א דדריש כל א״כ לענין חמץ בפסח נמי אה״נ ואי הרמב״ם פסק כר״א הוה ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעיניה דהיתר שבו יצטרף לאיסור וכדפירש רש״י גבי היתר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס, והיה אפשר לתרץ קושיא זו במאי דאיתא בפ׳ ג׳ מינים עלה ל״ז דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא שמדברי הרמב״ם בפ״ה מהלכות נזירות משמע שמפרש דכי אמרינן היתר מצטרף לאיסור היינו אפילו נפיש היתרא שכתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כיצד יין שנתערב וכו׳ עד שיהיה מדבר האיסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים וכו׳ ונראה מתוך לשונו שבא להשמיענו דלא תימא דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס יצטרף היתר לאיסור ואם כן משמע דכי אמרינן סתם היתר מצטרף לאיסור אפילו ההיתר יותר מהאיסור הוא ומאי דאמרינן בפ׳ ג׳ מינים דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור צריך לומר שלא היה בנוסחת הרמב״ם. וכמדומה שראיתי בשיטת הרשב״א לפרק אלו עוברין שהוא מדברי רבנן סבוראי ויש הוכחה לדברי (ו) דבסוגית אלו עוברין ליתיה. מ״מ הדרא קושיא לדוכתה:
וקודם – כל דבר צריך ליישב היאך פסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ נזירות דלא כרבי אבהו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר דהא ליכא מאן דפליג עליה דזעירי מוסיף הוא. ונראה דטעמו מדאמרינן בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא וכו׳ הא מני רבנן ור״י דאמר כר״ע ומפרש הרמב״ם דה״ק ור״י דאמר כר״ע וליה לא ס״ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כזית בכדי א״פ כדאר״י בפרק בתרא דע״ז (עבודה זרה ס״ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א״פ ואפילו בקדשים לית ליה להרמב״ם היתר מצטרף לאיסור ואע״ג דאסיקנא באלו עוברין (פסחים מ״ה) לרבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וכו׳ וחולין מקדשים לא גמר משמע דשאר קדשים ילפי מינה סובר דלא קי״ל הכי אלא כמסקנא דפ״ג מינין דאסיקנא דנזיר וחטאת תרוייהו צריכי לטעם כעיקר מ״מ קושית היתר מצטרף לאיסור עלתה לה ותשב מנגד. ולענין קושית הרמב״ן שהזכיר המגיד י״ל דאע״ג דבשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר אצטריך קרא דכל מחמצת בפסח לרבות היכא דשריף ליה דלא נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי רבנן ומיעוטא דכל אוכל חמץ מוקמינן להיכא דשריף דמיעטו מכרת ורבנן לא דרשי כל:
ועי״ל – דאצטריך כל מחמצת משום דכיון דכתב רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובת חמץ מכרת סד״א דלגמרי ממעט ליה להכי אהדריה קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר והחמץ פטור מכרת ולפי זה כשכתב הרמב״ם ברפט״ו דלקי אף כרת נמי במשמע:
ועי״ל – דר׳ אליעזר ורבנן בתרתי פליגי חדא בכזית בכדי א״פ כדרך כל אדם דלרבנן טעם כעיקר כמו בנזיר וגבי חמץ נמי הוי כעיקר וחייב כרת דלית להו ללאו ולרבי אליעזר לא הוי אלא בלאו דכל מחמצת תרתי באין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילת בני אדם ושריף ליה דלר״א בלאו דבכלל כל מחמצת הוא ולרבנן בטלה דעתו ופטור והשתא כי קאמר הרמב״ם דביש בו לוקין ואין בו כרת בכל גוונא הוא בין ביש בו כדרך בני אדם בין באין בו כדרך בני אדם אלא דשריף ליה דפסק כר״א אבל בשאין בו כזית אפילו בדשריף ליה נהי דאסור כחצי שיעור דאורייתא מיהו אין לוקין עליו והשתא בשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר מיהו אי לאו קרא דכל מחמצת בהדי כל אוכל חמץ הוה אמינא דגבי חייבי כרת ליחייב עלה כרת כעיקר להכי איצטריך לאזהורי עלה בכל מחמצת ובלאו דמחמצת כל תערובת חמץ במשמע ולמעוטי מכרת מכל אוכל חמץ דאי לאו כל מחמצת הוה מוקמינן מיעוטא דכל אוכל חמץ לדרשא אחרינא. ולפיכך כתב הרמב״ם בפט״ו גבי חלב לוקה ולא כתב חייב כרת דגמר דלוקה מנזיר וגמר דאינו חייב כרת מדין תערובת חמץ וליכא לאקשויי משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרינן דלקי דה״א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר ה״א כיון דליכא כרת לא קמ״ל:
ומאחר – שישבתי דברי הרמב״ם בלי שום קושי אשיב ידי לדקדק בדברי ה״ה מלבד מה שדקדקתי בו לעיל והוא דאיכא למידק שכתב אבל יש בדברי רבינו תימה אחר וכו׳ משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין לחכמים מקרא מיותר וכו׳ דמשמע דס״ל שהרמב״ם פוסק כחכמים וגם ממ״ש על דברי הרי״ף וזה דעת רבינו משמע נמי הכי. ותימה דהא בספר המצות משמע בהדיא דפוסק כר״א וכן פי׳ דבריו הרמב״ן בהשגות שמשם הוציא המגיד קושיא זו:
ועוד – שאם הרמב״ם פוסק כדברי הרב דהלכה כחכמים ומפרש דבכדי א״פ כ״ע מודו דחייב כדמשמע מדברי ה״ה שכתב וזה דעת רבינו למה הקשה קושיא זו דלמה פטרו מכרת לחכמים לבד הא לכ״ע שייך למיפרך דכיון דבכזית בכדי א״פ כ״ע מודו דחייב משום דהוי כאכל כזית חמץ בלא תערובת ואם כן לכ״ע כרת ליחייב:
ותו – איכא למידק עליה שכתב והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהם וכו׳ ואם כונתו לומר שהדין שנתן הרמב״ם לכזית בכדי א״פ דחמץ שלוקה ואין בו כרת הוא בעצמו נוהג בחלב ודם וכמבואר בפט״ו ממאכלות שכתב לוקה ולא חייב כרת א״כ סותר מה שהקשה תחלה למה פטרו מכרת, ועוד שכתב והרמב״ן עיין זה וכו׳ וקושית הרמב״ן היא בהקדמת דבחלב ודם כי איכא כזית בכדי א״פ כרת נמי איכא וא״ת דגם המגיד הכי קאמר והרי חלב ודם וכו׳ והדין הזה נוהג בהם ללקות ולהתחייב כרת היאך כתב כמבואר בפט״ו הרי שם לא חייב אלא מלקות אבל לא כרת. ומתוך הספקות האלה נעמוד על כונת המגיד בדבור הזה:
ולכן – נ״ל דלא נחית המגיד השתא לבאר דברי הרמב״ם ע״פ סוגית הגמ׳ לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים כמבואר לעיל ועוד כי דרכו בכמה מקומות שכיון שמוצא דעת הרמב״ם מכוונת לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמ׳ ואע״פ שאינו מסכים עם הרי״ף אלא לענין מלקות אבל לא לענין כרת כיון דלא נפקא לן לענין מעשה מידי לא חש תו. ומ״ש על דברי ההלכות וזה דעת רבינו אין הכונה במה שפסק כחכמים אלא במה שכתב הרי״ף דביש בו לוקה כן דעת הרמב״ם דלקי מיהו אם הוא אפילו אליבא דרבנן או אם הוא חייב כרת לא קאמר ולא אתא אלא להשיג על דעת הראב״ד בביאור דברי הרמב״ם דמתוך מ״ש הרב פסק באלו וכו׳ משמע דס״ל שהרב והרמב״ם תרוייהו ס״ל דהלכה כחכמים ולכן הוקשה לו שהרב כתב דכותח וכו׳ אין בו כזית בכדי א״פ והרמב״ם כתב שיש בו והמגיד השיב עליו אם אין קושיא אלא זו אינה כלום דאיכא למימר דאין ויכוח בשמות ומה לי כותח ומה לי שאר דברים כל שאין בהם פטור וכל שיש בהם כלומר שהטיל בהם חמץ כ״כ עד שבדרך טיבולו יש בו או שאע״פ שאין בו כדרך טיבולו הוא טובל בו כ״כ עד שהיה בו כזית בכדי א״פ שחייב ולא דמי למישרף שריף. אבל קושיא אחרת גדולה הוה ליה להשיג על הרמב״ם לפ״ד שסובר שהרמב״ם מפרש הסוגיא כהרי״ף ופוסק כחכמים כמותו והיא למה פטרו מכרת ומהקושיא הזאת ימשך עוד למה עשה מצוה מיוחדת וכו׳ ובכלל זה הוא למה הביא ראיה מכל מחמצת שאפילו אם היה מפרש הראב״ד דלר״א כזית בכדי א״פ נמי נפקא ליה מכל אפ״ה כיון דס״ל דהרמב״ם פוסק כרבנן כמו הרב לא ה״ל לאיתויי קרא דכל מחמצת דהא רבנן כל לא דרשי וזהו שכתב ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובת הרי כאן דהראב״ד פי׳ דברי הרמב״ם כדרך האחת שכתבתי דביש בו כ״ע לא פליגי דחייב כי פליגי באין בו ופסק כחכמים והמגיד הקשה עליו השני קושיות שהקשיתי לדרך ההוא. ומשום דאיכא למימר אע״פ שאין מקרא מיותר לתערובתן מ״מ אין ראוי להחמיר עליו כמו באוכל כזית בלי תערובת ולכן פטרוהו מכרת ובזה תתורץ מיהא הקושיא הראשונה לפיכך כתב דאין לומר כן דהרי חלב ודם וכו׳ כמבואר בפט״ו ומפרש המגיד דכי קאמר הרמב״ם התם לוקה ה״ה דכרת נמי מיחייב דאל״כ הל״ל ואין בו כרת כמ״ש כאן:
ועי״ל – דה״ק והרי חלב ודם וכו׳ כלומר לדידי כרת נמי מיחייב כיון דאין לחכמים מקרא מיותר וא״כ קשה למה פטרו מכרת ואפילו לפי דעתו שסובר דפטור מכרת אכתי קשיא למה עשה מצוה מיוחדת דמשמע דאי לאו הכי לא הוה מיפטר מכרת והרי חלב ודם שאין שם מקרא מיותר לתערובתן ואפ״ה פסק הרמב״ם דאין בו כרת מדלא הזכיר אלא מלקות וא״כ קרא למה לי ולפי זה מ״ש והרמב״ן עיין על זה וכו׳ לאו אקושיא והרי חלב ודם קאי אלא אקושיא ראשונה קאי ובזה מיושבים דברי המגיד על בסיסם:
ונ״ל – לדייק מ״ש והרמב״ן עיין זה וכו׳ משום דה״א אל תתמה על הראב״ד איך לא הרגיש בתימה זה כי הבא להשיג על אחר דחפצו להשיג אינו מעיין כ״כ כמו מי שמחבר ספר לכך אמר באמת גם הרמב״ן לא היה מחבר ספר אלא משיג כשעיין זה. וא״ת דלמא קודם לכן כשחבר ספרו עיינו ליתא שקבלה בידינו שתחלה השיג ההשגות וזה שכתב והקשה עליו בספרו כלומר ואח״כ הקשה עליו בספרו. ואפשר שמנצל להראב״ד שלא עיין זה שאם הרמב״ן עיינו היה לפי שמתוך שהיה משיג על מנין המצות הרגיש בתוספת המצוה ההיא וכשהרגיש בקושיא זו כתבה גם בספרו אבל אילו לא היה משיג על מנין המצות אפשר שלא היה מרגיש בכך:
ועל פי אחד משני דרכים האחרונים שהזכרתי בפי׳ פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים לדעת הרמב״ם יתיישבו דברי הטור שכתב כל אלו לר׳ אליעזר הם בלאו וכו׳ ופסק הרמב״ם כר׳ אליעזר והרי״ף פסק כחכמים שאין לאו וכו׳ ומיירי נמי שאין בהם כזית וכו׳ מיהו במה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו׳ דטעם כעיקר דאורייתא ליתיה לדעת הרמב״ם בפט״ו מהל׳ מאכלות דלית ליה טעם כעיקר להתחייב עליו מלקות אלא ביש בו כזית בכדי א״פ:
ועוד – יש תימה גדול בדבריו לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא שכתב דחמץ נוקשה הוי לר׳ אליעזר בלאו ובגמרא פ׳ אלו עוברין (פסחים מ״ג) אסיקנא ש״מ נוקשה לר״א לית ליה כלומר דאפילו ר׳ אליעזר סבר דהוי בלא כלום. ואפשר עוד לומר דגם הראב״ד לא עלה על דעתו שיפסוק רבינו כחכמים מחמת הקושיות שהקשיתי, ומ״ש הראב״ד הרב פסק באלו כרבנן הכונה להשיג על רבינו למה חלק על הרב ופסק כר״א:
[כתב הרא״ם וז״ל: אבל הרמב״ם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר׳ אליעזר] וא״כ צ״ל דהא דקאמר הכא בד״א וכו׳. ואין ספק שזה שלא בדקדוק כתבו דהא ר״א במתניתין לא פליג אמאי דאמרינן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא דאתא לאוסופי טיפולי נשים והרמב״ם פירש שהוא אוסר אותם משום גזירה שמא ישרו אותם במים כלומר ולפיכך צריך לבערם ובהא הוא שכתב דאין הלכה כר״א אבל במה ששנינו הרי אלו באזהרה וכו׳ מאן דכר שמיה דר״א במתניתין וא״כ היכי לימא ביה דאין הלכה כר״א ועוד שהרמב״ם שם בפירוש המשנה כתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו כלשון ר״א בברייתא. ושמא לישנא דהרמב״ם אטעייה שכתב אחר פירוש טיפולי נשים ואין הלכה כר״א ובסוף המשנה אחר שכתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו חזר וכתב ואין הלכה כר׳ אליעזר ולפיכך סובר רא״ם שכיון הרמב״ם לומר דאין הלכה כר׳ אליעזר דברייתא וזה דבר שלא עלה על הדעת שיאמר הרמב״ם אין הלכה כר״א במה שלא הוזכר במשנה וגם הוא לא הודיענו אם ר״א חולק בו אלא משום דדרך הרמב״ם לפסוק בסוף כל משנה הלכה כדברי מי חזר ושנה ואין הלכה כר״א והכונה מבוארת שהוא על מ״ש אף טיפולי נשים. ועוד יש לתמוה על הרב איך לא ראה ספר המצות של רבינו שתפס לשון ר״א עצמו והרמב״ן בהשגות פירש דבריו שפסק כרבנן ודלא כר״א:
כתב עוד רא״ם: ובפרק חמישי מהלכות נזירות כתב בהדיא וכן אם שרה פתו וכו׳. ואין לו קשר עם מה שסמוך לו וצ״ל דקאי לעיל למה שכתב דהא קיי״ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית וכו׳ ולא רצה לכתוב מ״ש הרמב״ם בפט״ו מהל׳ מאכלות שאם היה כזית חלב בכדי א״פ לוקה משום דה״א דמחמץ גמרינן לכל איסורין שבתורה לכך כתב ההיא דהלכות נזירות דמייתי לה מקרא וא״כ מהתם נשמע לחמץ בפסח וא״כ כל למה לי:
כתב עוד רא״ם: קשה דהא בגמרא אמרי הנח לכותח דלית ביה כזית וכו׳. כלומר וכיון דכותח לית ביה כזית בכדי א״פ היאך כתב הרמב״ם בד״א בשאכל כזית בכדי א״פ וזו היא השגת הראב״ד ויפה השיב לו ה״ה ויש לתמוה על הרא״ם למה כתבה סתם. מיהו אפשר לומר שכיון לומר דאילו לרבי אליעזר לא בעינן כדי אכילת פרס דבכזית לחוד חייב דהיתר שבו מצטרף לאיסור וכמו שכתב בסוף הדיבור:
כתב עוד: ועוד בלא רבוייא לוקין עליו וכו׳. ועדיפא מינה ה״ל לאקשויי דכיון דרבנן לית להו קרא מיותר אם כן כרת נמי ליחייב והיכי כתב ואין בו כרת:
כתב עוד רא״ם: (עד) אבל הר״ן כתב וכו׳. נראה שכונתו לומר דמשמע דהרמב״ם פסק כר״א שהיא דרך ישרה אבל בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר״א. וקשה דהא בגמ׳ אמרו וכו׳ ולכן שמא י״ל דחזר בו ופסק כר״א אבל קשה דא״כ הל״ל שהאוכל פרס אפילו בפחות בכזית ליחייב שהיתר שבו יצטרף לאיסור ולכן נאמר שפסק כחכמים דלית להו דהיתר מצטרף לאיסור וק״ל דא״כ אינו מיישב כלל דברי הרמב״ם שאם תאמר שפסק כר״א קשה הא דהיתר מצטרף לאיסור וא״ת שפסק כחכמים קשה דהא בגמרא אמרו הנח לכותח וכו׳ ועוד מאי שנאמר כל מחמצת דמשמע דמרבויא דכל נפקא הא רבנן לא דרשי כל ועוד בלא ריבויא נמי וכו׳ ועוד שכתב וז״ל אלא שכל זה אינו אלא אליבא דר״א והלשון הזה היה ראוי ליכתב אילו לא היתה שום קושיא כי אמרינן דפסק כחכמים שמשמעו אלא שאין מכאן קושיא דאי פסק כחכמים ניחא לכל מאחר דאי אמרינן דפסק כחכמים קשו כל הנך קושייתא הכי הל״ל וזהו אליבא דר״א אבל לא לחכמים ולא בלשון אלא:
ועוד – יש לתמוה עליו שכתב אבל לא לחכמים שהרי אנן קי״ל בכולי גמרא דאין היתר מצטרף לאיסור והלא גם לר״א בכל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ואי בנזיר ובחמץ קאמר לא ידענא באי זה מקום הוזכר כן בגמ׳ זולת סוגיית אלו עוברין וסוגיית ג׳ מינים ובשתיהן הוזכר דלר״א בחמץ ונזיר היתר מצטרף לאיסור. זה נראה לי לעורר על דברי רא״ם. ולענין יישוב הסוגיא לדעת הרמב״ם בין פלוגתא דר״א ורבנן בין ההיא דהיתר מצטרף לאיסור כבר ישבתי הכל לעיל וביררתי יפה יפה בס״ד:
ולפי – שהארכתי הסכמתי לכתוב העולה מכלל הדברים בדרך קצרה לתלמידים. איכא למידק מה מפרש רבינו במחלוקת ר״א וחכמים שלא ימנע או מפרש דביש בו כזית בכדי א״פ ל״פ דחייב כי פליגי באין בו ולפי זה פסק כחכמים או מפרש דבאין בו כ״ע לא פליגי דפטור כי פליגי ביש בו ולפי זה פסק כר״א ולשני הפירושים קשה. אם לראשון כיון דביש בו לכ״ע חייב כבשאר איסורים כרת נמי ליחייב כמו בשאר איסורים ומנא ליה לרבינו לפוטרו מכרת. וע״ק שמאחר שרבינו פוסק כחכמים היכי מייתי רבינו ראיה מפסוק דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל מחמצת ועוד קשה דר״א נמי לא מייתי קרא דכל מחמצת אלא לאין בו והיכי מייתי ליה רבינו ליש בו ועוד קשה דהא באין בו הוי כאוכל חצי שיעור ואוכל כחצי שיעור אפילו בעיניה פטור בכל האיסורים והיאך אפשר שחייב ר״א באין בו דמי עדיף מאוכל פחות מכשיעור בעיניה:
ועל הפירוש השני קשה מאחר שבכל איסורים שבתורה חייב ביש בו היאך יעלה על הדעת לומר שחכמים פוטרים בו. ועוד קשה דבגמ׳ אמרינן דכותח הבבלי אין בו כזית בכדי א״פ וא״כ היאך אומר ר״א בברייתא בגמ׳ דעל כותח הבבלי חייב בלאו הא אמרת דבאין בו כ״ע ל״פ דפטור:
וי״ל – דביש בו כ״ע ל״פ דחייב מלקות וכרת כמו בשאר איסורין ובשאין בו ל״פ דפטור כמו בשאר איסורין והכא שאני דהב״ע ביש בו בכותח כי שריף ליה אבל אם אוכלו בטיבול אין בו ושריף ליה דחכמים סברי אע״פ שיש בו פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ור׳ אליעזר סבר שאעפ״כ חייב מריבויא דכל מחמצת ולפי זה פסק רבינו כר״א וה״פ ביש בו כי שריף ליה אע״פ שאין בו כדרך טיבול אי שריף ליה חייב מלקות מריבויא דכל מחמצת ולית ביה כרת משום דגבי אוכל מחמצת לא כתיב כרת:
ומיהו – להרב המגיד שכתב שרבינו פסק כחכמים דפטרי באין בו ומחייבי ביש בו קשיא מה שהקשיתי על הפי׳ הראשון:
ונראה – לומר דלדברי רבינו שפסק כחכמים והוא מפרש דביש בו לחכמים נמי חייב מלקות ובאין בו פטור ור״א סבר דבאין בו חייב מלקות ואע״ג דבשאר איסורים פטור הכא חייב משום קרא דכל מחמצת וחכמים סברי דא״א לומר דקרא דכל מחמצת אתא לחייב באין בו דכיון דלית ביה שיעורא א״א לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא אלא ליש בו לומר דאע״ג דבשאר איסורים כרת נמי חייב בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובת חמץ לא כתב ונכרתה וא״א לומר דמחמצת מיירי באין בו דא״א לחייבו כלל כמ״ש הילכך על כרחך לומר דאתא לפוטרו מכרת אע״פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ולפי זה כשכתב רבינו שנאמר כל מחמצת לא תאכלו לא קאי למ״ש לוקה דלהא לא איצטריך קרא דמדין שאר איסורין נפקא אלא לאינו חייב כרת קאי מדלא כתב גבי מחמצת אלא לא תאכלו ולא ונכרתה. ובהכי מתיישבים דברי ה״ה בפירוש דברי רבינו בלי פקפוק:
אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ וכו׳ וכל הדומה לו וכו׳ אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת – הרא״ש והטור ז״ל הבינו בדברי רבינו דהוא פסק כר״א וכן משמע מדהביא קרא דכל מחמצת וכו׳ דלרבנן לא דרשי כל כדאמרו שם בגמ׳ (דף מ״ג:) והבינו בדברי רבינו דמאי דקאמר במה דברים אמורים כשאכל היינו דאכלו שלא כדרך בני אדם והיינו משטר קא שטיר ליה דאמרו בגמ׳ (דף מ״ד) והיינו פלוגתא דרבנן ור״א ופסק כר״א וכמו שביאר הכל הרב בית יוסף ז״ל סי׳ תמ״ב. והראב״ד ז״ל נראה דהבין כך ומפני כך השיג עליו דהרב ז״ל פסק כרבנן מפני שבכותח הבבלי אין כזית בכא״פ כלומר כשאכלו דרך אכילתו ואם אינו דרך אכילתו בטלה דעתו אצל כל אדם ומפני שהבין כן בדברי רבינו שמ״ש בד״א כשאכל היינו שאכל שלא כדרך אכילתו ומפני כן לא השיג עליו דהיה לו לחייבו כרת דודאי אם היה אוכל כדרך אכילתו היה חייב כרת ורבינו לא איירי אלא שלא כדרך אכילתו דמרבינן לה מרבוייא דכל ולהכי לא חייב כרת ועשאו מצוה מיוחדת בפתיחת הלכות אלו ונתישבה קושית ה״ה ז״ל. ויש לתת טעם לזה משום דפסק כסתם מתניתין וכמו שפסק הר״ן הלוי ז״ל ואע״ג דבחמץ נוקשה לא פסק רבינו כסתם מתני׳ משום דבגמרא אמרו דאפילו ר״א מודה בחמץ נוקשה דאמרו (דף מ״ג) תניא כוותיה וכו׳. והשתא אתי שפיר לפי זה שמה שהשיג הראב״ד על רבינו היא קושיא אבל לפי מה שהבין ה״ה ז״ל כמו שנבאר אינה קושיא כלל דלא השיגו אלא מצד הלשון דסתם כותח הבבלי אין בו כזית בכדי א״פ וזו אינה קושיא שהרי רבינו ביאר דבריו דדוקא כשהיה בו אע״פ שמן הסתם אין בו וכמו שכתב ה״ה ז״ל, ועוד דלא היה לו להשיגו מלשון ההלכות אלא מלשון הגמ׳ דאמר הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מיהו לזה י״ל דאין לשון הגמ׳ מורה דבסתמיות הוא כך אלא ר״ל הנח לכותח הבבלי דאיירי שאין בו וכו׳ אבל ההלכ׳ כתבו היכא דליכא כזית וכו׳ כגון כותח הבבלי משמע דהסתמיות הוא כך. וא״ת אי דעת רבינו לפ׳ כר׳ אליעזר וכתב דלוקה משום רבויא דכל א״כ איך פסק כר״י בחצי שיעור דלא לקי דמפיק ליה מרבויא דכל חלב ביומא ריש פ׳ יוה״כ (דף ע״ד) דר׳ יוחנן משמע דלית ליה דר״א וכדכתבו התוס׳ בפ׳ אלו עוברין (דף מ״ד) ד״ה לענין חמץ בפסח נמי וכו׳ דר״י לא לקי מרבויא דכל ור״א לקי מרבויא דכל וכיון דהוא פסק כר״א הוה ליה ללקות בחצי שיעור מרבויא דכל. וי״ל דשאני התם דמרבויא דכל מרבינן תרתי כזית וחצי שיעור כדאמרו שם בברייתא אע״ג דהכא מרבינן נמי כותח ושכר וזיתום וכו׳ כולה חדא מילתא היא. ועוד י״ל דהתם לא לקי משום דאכילה משמע כזית ופחותה מכזית לא מקרי אכילה ואתא כל ורבי לן ומפיק לקרא מפשטיה ולכך לא לקי אבל הכא כי אתא כל ורבי לא מפיק קרא מפשטיה דשפיר איקרי מחמצת עירוב חמץ ולכך לקי זהו מה שהבינו הרא״ש והטור ז״ל והראב״ד ז״ל כפי הנראה בדברי רבינו. וה״ה הבין בדברי רבינו והראב״ד ז״ל דרך אחרת והוא דרבינו פסק כרבנן ומה שכתב בד״א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת ר״ל שאכלו כדרך אכילתו שהוא בטבול והראב״ד ז״ל השיג על רבינו מצד הלשון דקאמר כגון כותח הבבלי ולדידיה י״ל במה שהביא רבינו קרא דכל מחמצת לאו דמרביה ליה מכל דרבנן לא דרשי כל אלא הביא האי קרא דכל מחמצת דמפיק לה מפשטיה דקרא וה״ה דמצי לאתויי קרא דלא יאכל חמץ, ונראה דטעמו ז״ל הוא מפני דאי רבינו פסק כר״א ור״א בעי אכילת פרס א״כ תקשי משכר המדי וכמו שכתב שם רש״י ז״ל דבמאי עסקינן אי ביש בו כזית בכדי אכילת פרס מאי טעמייהו דרבנן ואי ליכא כזית בכדי א״פ וכדכתב רש״י מאי טעמא דר״א דהא לפי דעת רבינו בעי ר״א אכילת פרס וכי תימא לא בעי ר״א כדי א״פ אלא בכותח הבבלי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בשכר המדי דשותה כדרכו אפילו אין בו כזית מיחייב מ״מ קשה דמנא לן לרבות מכל מחמצת הני תרתי שהוא כותח הבבלי שאכלו שלא כדרך אכילתו בכזית ושכר המדי אפילו אין בו כזית נימא דקרא לא אתא אלא אאכלו כדרך אכילתו אפילו אין בו כזית בין לשכר המדי בין לכותח הבבלי ושלא כדרך אכילתו כזית בכדי אכילת פרס דגלה דעתו ובכי האי לא פליג ר״א אלא בחדא ומנא ליה לגמ׳ לומר דפליג עליה דרבנן בתרתי לכך פירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו מה שפירש. וא״ת אי רבינו פסק כרבנן איך פסק בהל׳ איסורי מזבח פ״ה שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנאמר כי כל שאור וכל דבש וכו׳ ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובת שלהן לוקה ע״כ. ובגמ׳ פ׳ אלו עוברין (מ״ג:) הקשו והתניא כל שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין ת״ל כל עירובו מנין ת״ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ע״כ משמע דהך ברייתא דעירובו מנין וכו׳ אתי כר״א דדריש כל דלרבנן דרבוי כי לא ס״ל וא״כ לדידהו בעירובו אינו עובר ואפילו במקצתו שהוא פחות מכזית אינו עובר וכי תימא הא דרבנן כי כל דרשי מ״מ לא מוקמינן כי כל אלא לרבות מקצת אבל עירובו מנא לן וכי תימא ס״ל לרבנן דכי כל ריבה הכל מקצתו ועירובו א״כ היכי קאמר בגמ׳ בזעירי דאמר דאף שאור בל תקטירו דאתי כר״א הא אפילו כרבנן אתי. וע״ק התם גופיה היכי פסק רבינו דהוי בכל שהו הא הוא ז״ל פסק לקמן דאין הקטרה פחותה מכזית ובגמ׳ (שם) מבואר בהדיא דלמ״ד אין הקטרה פחותה מכזית מאי דקאמר מקצתו אינו ר״ל משהו אלא לרבא פירושו זית שלם והוא חצי קומץ ולזעירי לפי פי׳ רש״י ז״ל ר״ל חצי זית איסור וחצי זית היתר אבל משהו לבד לא דאין הקטרה פחותה מכזית, מיהו לזה י״ל דרבינו נמי הכי ס״ל דבמשהו לבד אינו לוקה וסמך אמאי דכתב לקמן אין הקטרה פחותה מכזית לחייב מלקות ומאי דקאמר הכא אסורין ר״ל איסור לבד א״נ ר״ל איסורין אכל שהן שיהו בתוך הקומץ הוא נאסר אבל בתנאי שיהיה הקומץ כזית וכמו שיתבאר לקמן. ולקושיא הראשונה י״ל דאע״ג דהך קושיא מוכחא דאתי כר״א ולא כרבנן היינו משום דס״ל דרבנן לא דרשי כל אבל יש סוגיות אחרות בגמ׳ דמשמע דדרשי כמש״כ התוס׳ שם דרבי עקיבא דריש בפ׳ חטאת וכן רבנן נמי דרשי כל בריש מרובה דאמרי כל רבויא הוא ובפ״ק דסוכה גבי כל האזרח וא״כ ודאי דהך סוגיא אידחיא לה וטעמא דרבנן משום דלא דרשי כל אלא בעלמא דרשי כל והכא לא דרשי ליה משום דאין סברא, דומה למה שכתבו התוס׳ דבעירובו אין סברא אבל מ״מ בעירוב דשאור סברא היא כיון דכבר רבינן מקצתו לפחות מכי כל דהא רבנן כי כל דרשי א״כ סברא הוא לרבות ג״כ עירובו כיון דכבר רבינן מקצתו:
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. בפרק אלו עוברין (דף מ״ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע״י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א״ר יהודה אמר רב ר״מ היא וכו׳ שמעינן ליה לר״מ נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת רב נחמן אמר ר״א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר״א וכו׳ ושמעינן ליה לר״א דאמר חמץ דגן גמור ע״י תערובת בלאו וכ״ש נוקשה בעיניה ור״נ מ״ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע״י תערובת לא ורב יהודה מ״ט לא אמר כר״נ אמר לך ע״כ לא קאמר ר״א התם אלא חמץ דגן גמור ע״י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו׳. והנה הטור ז״ל סי׳ תמ״ב כתב וז״ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר״א הם בלאו ואין בהני כרת ע״כ והקשה עליו מרן הב״י דבגמרא מוכח דהלכתא כר״י דקאמר דע״כ לא קאמר ר״א אלא חמץ גמור ע״י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר״י וכו׳ ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר״נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ״ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור״נ מ״ט לא אמר כר״י אמר לך דלמא ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע״י תערובת לא ואם איתא דר״נ ס״ל דשוים הם אימא דר״מ דקאמר דנוקשה עובר בלאו ה״ה לתערובת ומאי אולמיה דר״א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני׳ כותיה מר״מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס״ל דחמץ ע״י תערובת חמור מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ״ע. (א״ה וכבר השיגו הב״ח יע״ש ועיין בספר פר״ח (דף י״ז) שכתב על קושית מרן דלק״מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר״א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר״א דאסר אלא בעירוב מנ״ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר״א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק״ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן:
אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ״ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ׳ שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס׳ דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר״א חמץ נוקשה אימא משום דכ״ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר״נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר״נ דס״ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר״א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס״ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא״כ א״ש הא דיליף ר״א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר״נ דנוקשה חמור מתערובת מנ״ל לר״א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר״נ משום דהתם לא קאמר ר״א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר״א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר״מ כפי סברת רב יהודה דס״ל דר״מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס״ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר״מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר״מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר״א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר״א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס״ד דהילפותא דר״א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר״י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא״כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א״כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא״כ דל מהכא סיעתא דר״י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס״ל להטור דהלכה כר״נ משום דמסתבר טעמיה וכמ״ש מרן שם ע״ש:
אין חייבים וכו׳. משנה וגמרא דף מ״ב וכן העתיק ז״ל בפירושו להמשנה שם וכתב דאין הלכה כרבי אליעזר וכבר עמדו בסוד דבריו כל גאוני עולם והאחרונים זלה״ה הלא בספרתן.
אין חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו׳ – הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז״ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז״ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש״י ז״ל בפרק ג״ה דצ״ט ד״ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע״ג דאיכא כזית בכא״פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ״ח ז״ל בא״ח סימן תמ״ב שהקשו עליו מפ׳ אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא״פ דאורייתא א״ל אין א״ה אמאי פליגי רבנן עליה דר״א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא״פ אי בעיניה דקא שריף כו׳ הרי דאע״ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ״ש רש״י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ״ש רש״י ז״ל דברוב היתר בטל מן התורה יע״ש שהניחו בצ״ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש״י ז״ל לא כ״כ אלא אליבא דרבא ור״י דס״ל דטעם כעיקר דרבנן וקי״ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס״ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ׳ כל הבשר וכ״כ הרשב״א בחי׳ משם הרמב״ן ז״ל ליישב לדעת רש״י סוגיא דפ׳ א״ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ׳ א״ע לאביי הוא דס״ל דטעם כעיקר דאורייתא יע״ש וא״כ הא דפריך בפ׳ א״ע א״ה אמאי פליגי רבנן עליה דר״א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס״ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא״פ אפי׳ ע״י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא״פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל״ק שכבר כתבו התוס׳ ז״ל בפרק ג׳ מינין ד״ה בכזית דהשתא ס״ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא״כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס״ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע״ש אמנם לרב דימי דס״ל דבכא״פ עצמו דאורייתא ק״ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו׳ ולא משני לי׳ דטעם כעיקר אפי׳ כא״פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי׳ תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו׳ וא״כ דרב דימי ה״נ ס״ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע״ג דהך קושייא דאביי לר״י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור״י הא ס״ל בפרק בתרא דע״ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר״י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י״ל דאביי לאו לר״י קפריך אלא לפום שיטתיה דס״ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע״כ הא דר״י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני׳ דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו׳ ואי קשיא לך אכתי לר״י דס״ל דטעם כעיקר אפי׳ כא״פ דרבנן א״כ מה יענה למתני׳ דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר״י אפי׳ איכא כבא״פ לאו דאורייתא הא ודאי י״ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ״ך והפר״ח ז״ל דלא ק״ל אלא מכותח הבבלי ולא ק״ל ממתני׳ דהמקפה וא״כ למאי דקי״ל כרבא ור״י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי׳ בדאיכא כבא״פ הוא דפטרי כנ״ל ודוק:
ודעת רבינו חיים ז״ל כתבו הרא״ש בפרק ג״ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב׳ כבא״פ והיינו דקאמר ר״י כל שטעמו וממשו כו׳ ולוקין עליו וזהו כבא״פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא״פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע״ש והקשה הרב בני שמואל ז״ל מההוא דאמרינן בפ׳ א״ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא״פכו׳ ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא״פ ופרש״י שכשאכל כדי א״פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב׳ זיתים או ד׳ כו׳ ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי׳ דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר״ח ז״ל דלפ״ז נפיק דגם לדעת ר״ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול״נ דגם ר״ח ס״ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי׳ דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי׳ התם מאי כזית דאיכא כבא״פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק׳ כיון דאיכא כבא״פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי׳ א״ה אמאי פליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא״פ וכיון שכן אפי׳ על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא״פ אי בעיני׳ דקא שריף ואכיל ליה פי׳ כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא״פ ר״ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא״פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע״ש:
ולעין הקורא יש לדקדק עליו דא״כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר״ת דס״ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי׳ ביותר מכדי א״פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה״ט דפליגי רבנן עליה דר״א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר״ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ״ל דכל דאיכא כבא״פ אפי׳ דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע״י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ״ש לדעת ר״ח אף ע״ג דס״ל דכל דאיכא כזית בכדי א״פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע״י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר״ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:
האמנם אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר״ח דס״ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא״פ ניתן ליאמר תי׳ זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק״ל לרש״י משום דאיכא למימר דס״ל לר״ח דשכר המדי אין בתערובת כבא״פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא״פ אכן לדעת ר״ת דס״ל דאפי׳ דליכא כזית בא״פ דאורייתא לא יתכן תי׳ זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע״ג דנימא דליכא כבא״פ אפי״ה לדעת ר״ת מחייב אלא דאכתי ק׳ אף לדעת ר״ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א״פכדאמרי׳ בגמ׳ תלתא שערי כו׳ אפי״ה פטרי רבנן אף ע״ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש״י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א״פכמ״ש הרב לקמן אכן לדעת ר״ח דאפי׳ על כזית מן התערובת חייב ק׳ ולכן מחוורא דמילתא כתי׳ הרב בני שמואל ז״ל ועוד א״ל שדעת ר״ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי׳ חכמי ספרד שכתב מרן הכ״מ ז״ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא״ש כמ״ש בב״י דפלוגתא דר״א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע״י טיבול אין בו כבא״פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא״פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר״א לא אמרי׳ בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי׳ הסוגי׳ כמ״ש הפ״ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא״פ אי משרף קשריף פי׳ כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש״ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא״פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא״פ של טיבול מש״ה פטור ור״א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי׳ בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר״א מודה:
הן אמת דלפי׳ זה ק״ט מדאמרי׳ התם כמאן כר״א דדריש כל א״ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר״א אפי׳ כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר״א לפי דעת הטור ואפי״ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ״מ נתקשה בזה ותי׳ דטעמו מדאמרי׳ בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו׳ הא מני רבנן ור״י דאמר כר״ע ומפרש הרמב״ן דה״ק דר״י דאמר כר״ע וליה לא ס״ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא״פ את״ד יע״ש והן דברים תמוהים שהרי לר״א דס״ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ״ל וא״כ לו יהי דקי״ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי״ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר״א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס׳ מ״ק יע״ש:
ואולם הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ׳ דלר״א היתר מצטרף לאיסור מריבויי׳ דכל היינו למאי דהוה ס״ד דהא דקאמר ר״י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו׳ חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ״ע היא ומש״ה פריך כמאן כר״א דדריש כל א״ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס״ד השתא ס״ל דלר״א אפי׳ על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי׳ דרך טיבול דטפי מסת׳ לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר״י כר״ע ולא קי״ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא״פ בעיניה דבכל התו׳ כולה קי״ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי׳ כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ״ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו׳ מרן דהא דמשמע בגמ׳ דלר״א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס״ד דכזית בכא״פ ע״י תערובת דרבנן והילכך עכ״ל דר״א כי קא מיחייב אפי׳ אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא״פ דאורייתא אית לן למי׳ שפיר דפלוגתא דר״א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא״פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו״ק:
עוד הקשה הרפ״ח לדעת ר״ח דהיכי אמרינן בא״ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי׳ ללקות וכתב די״ל דס״ל לר״ח כסברת הראב״ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי׳ לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר״ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק״ו כו׳ יע״ש:
ודבריו תמוהים דאי ס״ל לר״ח כדעת הראב״ד אם כן היכי כתב הרא״ש בפ׳ ג״ה אתירוץ ר״ח וז״ל אע״ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ״ט של איסור כו׳ כשההיתר כ״כ רבה על האיסור כו׳ ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע״ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי״ה לא לקי מטעמא שכתב הראב״ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע״ש:
ולדעת הראב״ד דס״ל דאפי׳ לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי״ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק״ל טוב׳ מהא דפריך אביי בפ׳ א״ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו׳ ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו׳ והשתא ק׳ דהיכי ס״ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק״ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק״ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק׳ מהא דפריך התם א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר״ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר״ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו׳ והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי״ה שפיר קאמר ר״י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר״י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי׳ איסורא דאוריי׳ ליכא ומש״ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר״י ס״ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי׳ בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע״כ כי קאמר ר״י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא׳ וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר״י דוקא בעיניה אבל ע״י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב״ד בפ״ה מה׳ נזירות נראה דס״ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר״י וכ״כ הר״ב בני שמואל ז״ל בה׳ תערובות יעוין שם ועיין בפי׳ המשנה להר״ש ז״ל במס׳ טבול יום דק״ן ע״ד: ואפשר לומר לדעת הראב״ד ז״ל דס״ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק״ו אפי׳ איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק״ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק״ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק״ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה״ה בפ״ב מה׳ מ״א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע״ש כנ״ל:
ודע שמדברי הראב״ד מבואר דס״ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר״ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס׳ דפרק ג״ה ד״ה לא נצרכה שכתבו משום הר״י מאורלינאש דלר״מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס״ל דבמ״מ מזהירין דאל״כ בפשיטות היל״ל דאין לוקין משום דילפינן במ״מ:
ומיהו יש לדחות דס״ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר״ש ודוק ועיין בספר גו״ה בכללי ה״א ובשיורי כנה״ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ״מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב״א ז״ל הללו:
האמנם מדברי הר״ן פ׳ ג״ה שכתב וז״ל אע״ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק״ו כו׳ אין מזהירין מן הדין ולר״ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס״ל דבמ״מ מזהירין הפך דעת הראב״ד ז״ל ושוב מצאתי להרב מש״ל ז״ל פ״ב מה׳ נזירות דין י״ז שהוכיח כן מדברי הר״ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ״ש בהדיא בפ״ק דנדרים ד״ד עלה דההיא דאמרי׳ למ״ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע״ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר״ן דבמ״מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ״מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ״מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח׳ הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי׳ כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע״ג דג״ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא״ה ז״ל בס׳ ב״ה דף ק״ב ותי׳ משם רבו דס״ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי׳ לכלים חדשים יע״ש מיהו ר״ע דיליף מגעולי גוים וס״ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ״ל ודוק:
ולדעת הר״י מאורלינאש ז״ל שכתבו התוס׳ בפרק ג״ה דלר״ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ״ש הר״ן נראה דקשה מהא דפריך בפ׳ א״ע ורבנן לילף מג״ג ומשני ג״ג חידוש הוא כו׳ והשתא קשה דאמאי לא משני דמש״ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו׳ דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל״ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:
שוב ראיתי להתוס׳ פ׳ בתרא דע״ז דס״ז ד״ה אידך שהקשה לר״ש דס״ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג״ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו׳ והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל״ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש״א בס׳ לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי׳ הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ״ש רש״י בפי׳ החומש וז״ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו׳ יע״ש ודוק:
וראיתי בספר לשון למודים למור״י הרב הי״ו בהל׳ פסח סימן קע״ז שהקשה על דברי התוס׳ דפר׳ ג״ה שהקשו לשיטת ר״ת דס״ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א״ע בברייתא דב׳ קופות כו׳ ואי אמרת כזית בכא״פ דאורייתא אמאי אמרי׳ שאני אומר כו׳ ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב׳ קופות מיירי במין במינו וק״ט דאמאי לא ק״ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי׳ דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס״ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע״ש שהניחו בצ״ע:
ולדידי חזי לי דה״ט דל״ק להו מב׳ קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ״ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב׳ קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי׳ שאני אומר וכתבו שם דאע״ג דב׳ קדרות נפישי חולין אפ״ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו״ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע״ש ואם כן משום הכי ל״ק להו מב׳ קדרות משום דבלא״ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע״ג דבפ׳ א״ע לא גרסי׳ גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי״ה עכ״ל דבפ׳ א״ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ׳ ג׳ מינין אמנם מההיא דב׳ קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק״ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:
עוד ראיתי שהק׳ על דברי התו׳ דפ׳ א״ע דמ״ד ד״ה אלא מ״ש וז״ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר״ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס״ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א״כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש״י ז״ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר״א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:
ולדידי לק״מ דאיכא למימר דהתוס׳ ס״ל כמ״ש הטור ז״ל סימן תמ״ב והרז״ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק״מ שהרי התוספות בנזיר דל״ו ע״ב ד״ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי׳ שם דהשתא ס״ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו׳ שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס״ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו׳ ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ״כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר״ש ז״ל בפי׳ המשנה מס׳ טבול יום דק״ן ע״ש ומהתימה על מו״ה הי״ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס׳ הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:
ועוד נראה לומר דהתוס׳ דפ׳ א״ע ס״ל כדעת הראב״ד ז״ל שכתב הרשב״א ז״ל בפ׳ ג״ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע״ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי׳ הכי לא לקי משום דילפינן לה מק״ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר״ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז״ה ז״ל בפ׳ א״ע ומש״ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ״ש הרי״ף ז״ל:
עוד כתבו התוס׳ ז״ל בד״ה הנזכר וז״ל ועוד דבנזיר פ״ג מינין גרסינן גבי ב׳ קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו׳ וה״פ א״ה אמאי פליגי רבנן כו׳ בשלמא לדידי פליגי רבנן כו׳ ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו׳ וכן גבי ב׳ קופות ומדוכות א״ש לאביי יע״ש עכ״ל. והקשה הרב ח״ה ז״ל וז״ל ק״ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו׳ ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע״ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי׳ רש״י שפי׳ שם בפרק ג׳ מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס׳ ז״ל שם ע״ש אכן לדברי התוס׳ דהכא דלא ס״ל לחלק בהכי קשה עכ״ל:
והנה מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ׳ כי שם באר״ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב׳ קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק״ט ומה שתי׳ הרב ז״ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר״א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר״ע מנזיר נראה דק׳ לפי תי׳ דא״כ כי מוקי לאביי לההיא דב׳ קופות בדנפישי חולין עכ״ל דאתי כרבנן דר״א ופליגי סתמא דמקפה ודב׳ קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר״ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב׳ קופות כר״ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב׳ קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ״ג מינין שכתבו כן וא״כ משמע ודאי דלר״א דוקא גבי חמץ ס״ל דאפי׳ כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי׳ לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו׳ לדוכתא:
ושוב ראיתי להר״ש ז״ל בפירוש המשנה מס׳ טבול יום שהקשה לפרש״י שפיר׳ דמתני׳ דמקפה מיירי במעורבין וז״ל מיהו ק׳ דגבי קופות גרסי׳ בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו׳ ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי״ה מצטרפת לאביי ולפי ר״ת שפי׳ שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו׳ עכ״ל ואם כן מעתה אין כאן קושי׳ כלל דלהתוספ׳ ז״ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי׳ רש״י וכתבו כפי׳ ר״ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב״ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו׳ דפרק שלשה מינין ד״ה ב׳ קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש״י ז״ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי׳ ר״ת ורש״י ז״ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר״ב ח״ה ז״ל דברי הר״ש ז״ל הללו:
כתב הפר״ח ז״ל דמסתברא דאפי׳ דאיכא כזית בכא״פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ״כ הר״ן והרשב״א בפשיטות בפ׳ ג״ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב״ד ור״ח כפי מ״ש הרא״ש ז״ל אוקמוה בדאיכא כבא״פ ואם כן עכ״ל דאפילו בדאיכא כבא״פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל״כ כיון דמתני׳ דחלה מיירי בדאיכא כבא״פ אפי׳ דליכא טעמא הוה ל״ל שיוצא י״ח ובשלמא לדעת ר״ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י״ח בכזית כו׳ אבל להראב״ד דעכ״פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני׳ דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר״י במין בשא״מ זולת ר״ת למה נקט ר״י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי׳ בממשו גרידא לוקין את״ד ז״ל:
והנה מה שהביא ראיה ממתני׳ דחלה דכפי מ״ש הרב עצמו בסי׳ תנ״ג סק״ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע״ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע״ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו׳ הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא״נ דלא קי״ל בהא כירוש׳ יע״ש נראה דלא״נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע״ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע״ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל׳ דס״ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא״פ אע״ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע״ג דלא קי״ל כהירושל׳ היינו במאי דס״ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ׳ כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני׳ דחלה מיירי אפי׳ דליכא כבא״פ ומטעמא גרידא כמ״ש ה״ה בפ״ו מה׳ אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי׳ קמא שכתב בסי׳ תנ״ה דקי״ל כהירושלמי ומ״מ לא הי״ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס׳ דפ׳ הקומץ דכ״ג ע״ב נר׳ דס״ל כא״נ שכתב הרב שכתבו וז״ל אלא למ״ד בתר מבטל כו׳ יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי׳ בפ׳ תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו׳ וצ״ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ״ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו׳ מתני׳ היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי׳ דהקומץ פליגא אמתני׳ האמנם נר׳ ודאי שכונתם לומ׳ דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני׳ בדרוב׳ דגן וכדאוקימנא לההי׳ דמצה מתובל׳ והשתא ק׳ דא״כ אמאי קתני מתני׳ אם יש בה טעם דגן אפי׳ דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס״ל דלא קי״ל כהירוש׳ משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי׳ לקו׳ דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש״ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה״נ דיוצא בה וכמתני׳ דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס׳ חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי׳ כן וז״ל פי׳ הר״מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע״פ שאין בו טעם יוצא בה י״ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו׳ אלא משמע ודאי דס״ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ״ג דחלה דגרסי׳ התם א״ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר״ה אמר טעמו דגן אף ע״פ שאין רובא דגן מתני׳ פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי׳ ע״כ הרי בהדיא דאע״פ שרובא דגן אפי״ה בעי טעם דגן ואפי׳ ר״ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי׳ ר״ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי׳ רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש׳ פליג אהדדי וגם מדברי התוס׳ משמע דס״ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו״ק:
גם מ״ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי׳ מימרת ר״י במין בשא״מ נראה דליתא שהרי לדעת ר״ת נמי שפי׳ במין בשא״מ ומ״ש וזו כזית בכא״פ ר״ל שיהא בתערובת כבא״פ ואז חייב אפי׳ אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש״ה בעי׳ טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא״פ ה״נ אפי׳ ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ״ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר״ת ובהכי אין צורך למ״ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי״ה כתב דאם יש בו כבא״פ חייבי׳ עליו דההיא מימרא דר״י מיפרשה כפי׳ ר״ת דמיירי במין במינו ואע״פ שבי״ד סי׳ צ״ח העתיק כפי׳ ר״ת דפי׳ במין בשא״מ ליה לא ס״ל הכי ועם מ״ש אין צורך לזה דאפי׳ יפרש הטור כפי׳ ר״ת שכתב בי״ד דמיירי במין בשא״מ לא ק׳ ממימרת ר״י דמש״ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ״ש בא״ח דבכותח אם יש בו כזית בכא״פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ״ש מרן הב״י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ״ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע״ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי׳ שהזכיר בי״ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא״פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר״ב בני שמואל ז״ל ובדוחק י״ל דמ״ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס״ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב״י וכ״כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:
גם מ״ש עוד במ״ש הטור בסי׳ תנ״ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י״ח ולא הצריך כבא״פ וכמ״ש מרן הב״י ראיתי למורינו הרב בס׳ מ״ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ״ש ה״ה ז״ל כדי ליישב דעת הרמב״ם יע״ש:
ואחר המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ׳ לדעת הרמב״ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה׳ המינים לא יתכן תי׳ זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ״ש בירושלמי וזה פשוט ומ״מ לדעת הראב״ד ז״ל והרשב״א דס״ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע״כ צ״ל דס״ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ״כ הרפ״ח ומדברי הרשב״א ז״ל בתשו׳ כתבו מרן הב״י י״ד סי׳ קל״ד נראה דס״ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה׳ בעלמא שכתב וז״ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי׳ וא״ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד׳ מיני מדינה (פי׳ כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ״ט כו׳ יע״ש הנה מבואר דס״ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל״כ מאי ראיה מייתי מד׳ מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ״ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ״ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל״כ היכי פריך בגמרא אי כבא״פ מ״ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש״ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ׳ מטעמא שכתב הרשב״א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב״א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ״ע כעת:
מעתה הבא נבא לבאר דברי רבינו ז״ל שנתחבטו בו הראשונים ז״ל כי הנה ה״ה ז״ל כתב דרבינו ז״ל פסק כרבנן ומ״ש דאם אכל כזית בכא״פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי׳ ע״י טיבול יש בה כבא״פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר״ב לח״מ ז״ל דא״כ איך פסק בפ״ה מה׳ איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו׳ ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ׳ אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כל עירובו מנין ת״ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר״א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את״ד ז״ל:
ונלע״ד דס״ל לרבינו דרבנן אף ע״ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל״כ ר״י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר״א דריש כל אפי׳ למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ״כ התוספות בד״ה בענין חמץ דלר״י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי׳ למי׳ דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע״ג דבעלמא קי״ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי״ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ״ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת״ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי׳ למי׳ דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע״כ צ״ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ׳ מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א היינו משום דהוה ס״ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו״ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:
ומורינו הרב ז״ל בס׳ מ״ק תי׳ בשם י״מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע״ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ׳ מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ה״ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר״א דאלו רבנן הכי הו״ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת״ל כי עירובו מנין ת״ל כל והרב הנז׳ דחה תי׳ מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר״א א״ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו׳ נימא דס״ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע״ש ואי מהא נר׳ דאפשר לישב דרך הי״מ באופן אחר דמשו״ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה״מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי׳ הוא דפריך כמאן כר״א אבל לפי האמת ל״ק דאפי׳ כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו״ה הי״ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר״א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע״כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא״ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי״ל דלא ענש אא״כ הזהיר ולר״א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי׳ לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי׳ לכללין דהשו׳ הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ״כ הר״ב ח״ה ע״ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:
והפר״ח כתב שנראה לו עיקר דעת ה״ה דרבינו פסק כרבנן וס״ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא״פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא״פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי׳ כזית בכא״פ ע״י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ״ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר״א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא״פ ור״א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ׳ הא דאמרינן בגמ׳ ולר״א נימא כל לרבות את הנשי׳ כי כל לרבות עירובו וכ״ת כי כל ר״א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו׳ ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר״א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א״ש מה שפסק רבינו בהלכות א״מ משו׳ דלמסקנא אתיא כרבנן את״ד ז״ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא״כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא״פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר״א ואילו רבי׳ ז״ל פסק דעל כבא״פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ״ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה״נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו׳ הש״ס א״ה חמץ בפסח נמי ותי׳ אה״נ ורבינו ז״ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא״פיע״ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי׳ למימר דקרא אתא לכזית בכא״פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא״פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ״ש הפר״ח ז״ל ומש״ה דרשי ליה לכזית בכא״פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:
ונלע״ד לישב דרך הרב ז״ל על פי מ״ש הר״ן ז״ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת״ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז״ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד״א ענוש כרת כ״ש נתחמצה מאליו ל״ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר״א וכך הם דברי הרז״ה ע״כ והקשה עליו הרב ח״ה ז״ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי׳ דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו׳ הא ע״כ ליכא למימ׳ דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור׳ דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק׳ ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי׳ מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס׳ אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר״י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו׳ ומאי קו׳ הא ע״כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ״ש הר״ן ז״ל ומכח זה כתב הרב ז״ל שדעת התוספ׳ דהא דילפינן בבריית׳ נתחמץ מחמת ד״א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה״פ דבריי׳ מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד״א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו׳ יע״ש:
ולע״ד נראה לישב לדברי הר״ן ז״ל דהר״ן לא כתב כן אלא לפי המסקנא דס״ל דמש״ה אסיקו בקשיא ולא בתיובתא משום דאיכא לשנויי דלעולם ר״א דריש כל וכי כל אלא דהכא גבי חמץ ע״כ לא אתא לרבות תערובת דמיעטיה קרא בהדיא ומאי דאסיק בגמרא בקשיא הוא משום דהוה ס״ד דבריית׳ דמיעט תערובת חמץ מכרת מקרא דכי כל אוכל חמץ לאו משום דמעטיה קרא בהדיא כפי׳ הר״ן ז״ל אלא משום דלא שמעינן מההוא קרא אלא חמץ בעיניה כמ״ש הרב ח״ה ז״ל אמנם לפום מסקנא דמילתא פי׳ דברייתא הוא משום דמיעטיה קרא בהדיא דמהשתא לא תקשי לן מידי דאימא כי כל לרבות עירובו ומעתה אפשר לומר שאף התוספ׳ ז״ל ס״ל כדעת הר״ן ז״ל דהר״ן ז״ל לא כ״כ אלא לפי המסקנא והתוספות ק״ל שפיר לפום מאי דס״ד השתא דאסיק בקשיא ודו״ק:
גם מה שהקשה עוד הרב הנז׳ דאי לשון מחמצת משמע מחמת ד״א איך ס״ד בבריי׳ מעיקרא לומר אין לי אלא שנתחמץ מאליו כו׳ לק״מ ואשתמיט מיניה לשון רש״י שכתב פ׳ כ״ש דה״ג חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו כו׳ וכונתו פשוטה דברייתא ה״ק דק״ל דלמה זה שינה הכתוב לומר מחמצת ולא חמץ ואהא קאמר דאי הוה כתיב חמץ כו׳ אין לי כו׳ וזה פשוט:
ועל פי האמור דברי הפר״ח ז״ל יש בהן מן הישוב דלפום מסקנא דמילתא לא תקשי לן דלרבנן יהא חייב כרת על עירובו משום דבפי׳ מיעטיה קרא בהדיא כמ״ש הר״ן אלא שכפי זה לא היה צריך הרב ז״ל לומר דר״א כל דריש וכי כל לא דריש דבפשיטו׳ מצינן למימר דרבנן ור״א כולהו ס״ל דדרשינן כל וכי כל אלא דגבי חמץ בפי׳ מיעטיה קרא ומ״מ אנן בדידן יכולים אנו לקיים דבריו על דרך שכתבנו ודו״ק:
כתב הרי״ף ז״ל אע״ג דאמור רבנן על עירובו בלא כלום מילק׳ הוא דלא לקי הא איסורא איכא וכן מבואר גם כן מדברי התוס׳ פ׳ א״ע דמ״ד ע״א ד״ה לענין חמץ שכתבו דר״י דריש כל דגבי חמץ לאיסורא וכן מבואר גם כן מההיא דאמרינן התם שאור ישרף דר״מ לר״מ ודר״י לדר״י דאע״ג דר״י ס״ל דחמץ נוקשה פטור כדקתני מתני׳ דלקמן אפי״ה קאמר דישרף ומה שק׳ לזה מדברי התוס׳ שכתבו בד״ה מאן תנא דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי׳ איסורא לא היה בו כבר בא ישוב לזה בס׳ לשון למודים למו״ה הי״ו ה׳ פסח סימן יע״ש אך הדבר הקשה אלי הוא מ״ש התוס׳ ז״ל בראש הפר׳ ד״ה ר״א וז״ל אף תכשיטי נשים היינו חמץ נוקשה ואפי׳ הוי חמץ דגן על ידי תערובת מדקא׳ אף משמע דמודה לת״ק ובגמ׳ אמרינן דר״א סבר נוקשה בעיניה בלא כלום כו׳ וק״ט דכפי מ״ש בדיבור הקודם פר״ת דאלו עוברים אאוכלין קאי ועוברים מעל השולחן קאמר דלאו בני מיכל נינהו אם כן מאי ק״ל הכא הא אפי׳ לר״א דס״ל נוקשה בעיניה בלא כלום אפילו הכי איסורא מיהא איכא ומש״ה קאמר אף תכשיטי נשים עוברים מעל השולחן ואינן נאכלין ואין לומר דלפירש״י שפי׳ דאלו עוברים בב״י קאמר הוא דק״ל הכא דכל כי הא ודאי הי״ל לפרש מאחר שבדבור הקודם כבר דחו פירוש רש״י ז״ל ותו דאכתי יגדל התימה על הר״ן שדחה פירש״י שפי׳ דאלו עוברים בב״י קאמר וכתב דאלו מתבערין מן העולם קאמר ומדרבנן ואפ״ה כתב כדברי התוס׳ הללו דגרסי׳ ר׳ אליעזר בחד מינייהו גם ליכא למימר דקו׳ היא מסיפא דמתני׳ דקתני הרי אלו באזהרה דמדחזינן דפליג ר״א ברישא ולא פליג בסיפא משמע דבסיפא מודה דאם כן לא היה ליה להכריח הדבר מדקאמר אף ובפשיטות הי״ל לו׳ דלא גרסינן ר״א מדחזינן דבסיפא לא פליג ותו ק״ט דבפשיטות הי״ל להוכיח דר״א דמתניתין לאו היינו ר״א דברייתא מדקאמר בגמרא מאן תנא דחמץ ע״י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו כו׳ ובודאי דלפי דעתם מאי דפריך מאן תנא כו׳ את״ק דר״א דמתני׳ הוא דפריך מני דאם לא כן מאי פריך הא ר״א קאמר בהדיא אף תכשיטי נשים ואם כן אי ר״א דברייתא היא ר״א דמתני׳ מאי קמשני ר״ן ר״א היא הא ר״א כבר שמעי׳ לי׳ בהדיא ממתני׳ אלא דאנן ת״ק דר״א הוא דמבעיא לן מני וכפי מ״ש מהא נמי לא איריא דלעולם ר״א דברייתא ודמתני׳ חד תנא הוא דממתני׳ לא שמעינן ליה דס״ל דחמץ דגן ונוקשה בעיניה בלאו דמאי דקאמר אף תכשיטי נשים לענין עוברין מעל השולחן הוא דקאמר דאיסורא מיהא איכא כמ״ש ומש״ה פריך אסיפא דמתני׳ דקתני הרי אלו באזהרה כמאן קתני לה דאלו ריש׳ דאלו עוברין אתיא ככ״ע ודו״ק וצ״ע:
וראיתי לבאר דברי מרן הכ״מ ז״ל שכתב בה׳ א״מ רפ״ה ליישב דעת רבינו ז״ל שם דפסק דאיסורן בכ״ש כאביי וכתב לקמן דאין הקטרה פחותה מכזית כתב מרן וז״ל ואפשר ליישב דרבי׳ מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף לדרוש חצי קומץ דתרוייהו משמע ומ״ש ואין הקטרה פחותה מכזית היינו בתערובת צריך שיהא כזית אע״פ שאין בו אלא כ״ש משאור ודבש לוקה עכ״ד:
והנה הרואה יראה שדבריו הם סתומים ותמוהים במ״ש דרבא לא פליג אלא שמוסיף לדרוש חצי קומץ דהא לאביי כיון דמרבינן חצי זית מכ״ש חצי קומץ ואיך הוי רבא מוסיף מדאביי ותו ק׳ מה שהק׳ הלח״מ דמסוגיא נראה בהדיא דפליגי דקאמר במאי קמפלגי אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ורבא סבר אין קומץ פחות מב׳ זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית וא״כ איך כתב מרן דרבי׳ סובר דלא פליגי הא מסוגיא משמע בהדיא דפליגי:
לכן נלע״ד לישב ולומר דרבי׳ ס״ל דמאי דקאמר בגמרא התם במאי קמפלגי כו׳ לאו למימרא דאביי ורבא פליגי לענין דינא בחצי זית אלא תלמודא הכי פריך במאי קמפלגי כלומר במאי תליא פלוגתייהו דאביי ורבא בפי׳ דברייתא דאביי קאמר אין לי אלא כזית חצי זית מנין דמשמע בהדיא דלאביי אפי׳ בלאו ריבויא דכל הוה שמעי׳ דבכזית שאור מחייב בבל תקטירו ורבא דקאמר אל״א קומץ חצי קומץ מנין דמשמע דאי לאו ריבויא דכל לא הוה שמעינן דבריהם מחייב אבל תקטירו לא הוה מוקמי׳ קרא דוקא בקומץ אלא דהשתא דכתיב כל מרבינן מיניה כל מילי אפי׳ חצי זית ואהא פריך דבמאי קמפלגי ותריץ יתיב דאביי סבר יש קומץ פחות מב׳ זיתים כלומר כזית ופחות מב׳ זיתים לאו דוקא אלא משום דרבא קאמר אין קומץ פחות מבשני זיתים קאמר דלאביי יש קומץ פחות מב׳ זיתים וס״ל לרבינו דלא כמ״ש התו׳ בד״ה חצי קומץ דלאביי כזית לא מקרי קומץ וז״ל וא״ת אכתי מנ״ל לאביי לרבות חצי זית דילמא כי אתא קרא לרבות כזית ואף ע״פ שאין בו כדי קומץ ותירץ דסברא הוא דריבוי דכל אתי לרבות חצי שיעור וא״כ ע״כ יש הקטרה פחותה מכזית ורבינו ז״ל לא ניחא ליה בהכי אלא דלאביי יש קומץ בכזית ולדעת התוס׳ יש לתמוה דהניחא שתירצו שפיר למאי דמרבי מכל אפי׳ חצי זית משום דסברא הוא דכל מרבה חצי שיעור אבל אכתי תקשי להו מאי דקאמר אביי שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת״ל כל והשתא כיון דס״ל לאביי אין קומץ בכזית נהי דכל מרבי אפי׳ חצי זית כמ״ש ז״ל מ״מ אי לא הוה כתיב ריבויא דכל היכי הוה שמעינן דאפי׳ אכזית מיחייב כיון דאין קומץ בכזית ודאי דהוה מוקמינן לקרא בקומץ דוקא וא״כ הכי הו״ל לאביי לומר אין לי אלא קומץ חצי זית מנין כו׳ וצ״ע:
ושוב ראיתי להתוס׳ ז״ל פ׳ אלו עוברי׳ דמ״ג ד״ה אין לי שכתבו שם בפי׳ דלאביי יש קומץ בכזית כמ״ש לדעת רבינו הפך ממ״ש בפרק כל המנחות יע״ש והילכך משו״ה קאמר אביי שפיר דאפילו אי לאו ריבויא דכל הוה שמעינן דבכזית מיחייב ורבא ס״ל דאין קומץ פחות מב׳ זיתים ומשו״ה קאמר אין לי אלא קומץ אמנם השתא דכתיב כל מרבינן נמי חצי קומץ וחצי זית ולא פליגי אביי ורבא בהא ומאי דקאמר בגמ׳ ורבא אמר אין קומץ פחות מב׳ זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית לא קאי תלמודא אדינא דשאור בל תקטירו דודאי לרבא נמי מיחייב אחצי זית אלא תלמודא אמתני׳ דהקומץ דכ״ו קאי דקאמר התם הקטיר קומצה פעמים כשירה וקאמר התם בגמ׳ דריב״ל ס״ל אין קומץ פחות מב׳ זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית ומשום הכי קאמר פעמים ולא פעמי פעמים ור״י סבר יש קומץ כו׳ וא״כ היינו דקאמר הכא תלמודא דטעמייהו דאביי ורבא דפליגי בפי׳ דברייתא הוא דאביי סבר בעלמא יש קומץ כו׳ ורבא סבר בעלמא אין קומץ כו׳ וכריב״ל ומש״ה קאמר דאי לאו ריבויא דכל הוה מוקמי׳ קרא דוקא בקומץ דהיינו שני זיתים ומאי דמייתי תלמודא הך חלוקה דאין הקטרה פחותה מכזית אע״ג דלא נפ״ל מידי הכא היינו משום דהא בהא תליא דמאן דס״ל יש קומץ כו׳ ס״ל דיש הקטרה כו׳ ומאן דס״ל אין קומץ כו׳ ס״ל דאין הקטרה פחותה מכזית וכדאמרינן התם ומשו״ה מייתי לה תלמודא לכוליה פלוגתא ומ״ש מרן דרבא לא פליג אדאביי אלא מוסיף לדרוש חצי קומץ כלומר דלאביי לא אצטריך ריבויא דכל אלא לחצי זית אבל כזית בלאו ריבויא דכל הוה שמעינן ולרבא אי לאו ריבויא לא הוה שמעינן אלא קומץ וריבויא דכל אצטריך לדרוש נמי לחצי קומץ ומ״מ אף שישבנו סוגית הגמ׳ לדעת רבינו אכתי לא הונח לנו מי הכריחו לפרש הכי בסוגית הגמ׳ דלא ימלט מהדוחק וריהטא דשמעתתא לא משמע הכי ותו דלפי דרך זה תקשי ליה מהא דפריך בגמ׳ פ׳ א״ע לזעירי דאמר אף שאור בל תקטירו כמאן כר״א א״ה לענין חמץ בפסח נמי ומשני אה״נ ולאפוקי מאביי דאמר יש הקטרה פחותה מכזית והשתא לפי דעת מרן אמאי ל״ק לאפוקי מאביי ורבא ג״כ דהא רבא ג״כ ס״ל דאפילו בחצי זית מיחייב אבל תקטירו ולא בעי צירוף ואם נאמר דזעירי דקאמר אף שאור בל תקטירו היתר מצטרף לאיסור מיירי בתערובת שאור וכמ״ש התוס׳ שם ד״ה כמאן דלא כפרש״י ובתערובת שאור כבר כתב מרן דבעי׳ כזית מתערובת ואע״פ דכשהוא בעיניה מחייב אמשהו בתערובת צריך כזית ואכ״ש לא מיחייב והיינו היתר מצטרף לאיסור אם כן ק׳ יותר דאיך קאמר ולאפוקי מדאביי הא אביי ל״ק אלא דאפי׳ חצי זית בעיניה מיחייב אבל ע״י תערובת אפשר דס״ל דבעי׳ כזית וכדס״ל לרבא:
ואפשר לומר לדעת מרן דאביי ורבא בהא פליגי דלאביי כיון דס״ל בעלמא דיש הקטרה פחותה מכזית ואם הקטיר קומצה פעמים כשירה א״כ כי רבי רחמנא מכי כל לרבות ע״י תערובות דמחייב אבל תקטירו אפחות מכזית נמי קא אזהר רחמנא דהא קרא כתיב לא תקטירו והקטרה פחותה מכזית מיקרי הקטרה והראיה דבעלמא כשירה פחותה מכזית אבל לרבא דס״ל בעלמא דאין הקטרה פחותה מכזית ולא מיקריא הקטרה אם כן כי רבי רחמנא כל לרבות עירובו תפסת מועט תפסת ודוקא אכזית דמיקרי הקטרה בעלמא וכשירה הכא גבי שאור מחייב רחמנא אבל פחות מכזית דלא מקרי הקטרה בעלמא לא מחייב משום דכתיב לא תקטירו ואע״ג דלרבא נמי מרבי׳ מכל חצי זית בעיניה דמחייב אף ע״ג דאין הקטרה פחותה מכזית לדעת מרן ולא מוקמינן ליה לחצי קומץ גרידא היינו משום דכל משמעותו כ״ש כדדרשי׳ בעלמא תועבת ה׳ כל גבה לב כל דהו גבה ליה וא״כ דוקא חצי זית בעיניה גלי קרא בהדיא דמחייב אבל בתערובת דמרבי׳ ליה מכי כל תפסת מועט תפסת ודוקא אכזית דמקריא הקטרה בעלמא שיחייב והיינו דקאמר התם בא״ע לאפוקי מדאביי משום דזעירי מיירי בתערובת שאור וכדעת התוס׳ וא״כ כרבא מצי אתי שפיר כיון דס״ל דאין הקטרה פחותה מכזית וכדכתיבנא ודו״ק ובהא ניחא נמי סוגיא דפ׳ כל המנחות דמייתי הך פלוגתא דיש הקטרה פחותה מכזית בדאביי ורבא משום דנ״מ ע״י תערובות דלאביי מיחייב בכל שהוא ולרבא לא מיחייב אלא אכזית ולמאי דאקשי׳ לעיל דמי הכריחו לרבי׳ בכל הני דוחקי ולעייל פילא בקופא דמחטא איכא למימר דהכריחו לרבי׳ לומר הכי משום דק״ל דאי לרבא כי מרבי מכי כל לא מרבי אלא חצי קומץ אבל חצי זית לא מיחייב א״כ מנא לן לומר דבשאור היתר מצטרף לאיסור וכדקאמר זעירי דזעירי ודאי אליבא דרבא אתי כמ״ש התוס׳ נימא דכי כל דרבי ע״י תערובות לא הוי אלא בכזית שאור שנתערב לגמרי ואשמועינן דלא נימא שיתבטל איסור אגב היתר והתו׳ במנחות נרגשו מזה וכתבו דכיון דאיכא כזית פשיט׳ דלא בטיל ולא ניחא ליה לרבינו בהכי משום דכזית לרבא ככ״ש לאביי וכי היכי דלאביי אף ע״ג דאכ״ש מחייב בעיניה אפ״ה אצטריך קרא לאשמועינן ע״י תערובות דלא יתבטל אגב היתר ה״נ לרבא אף ע״ג דאכזית מחייב כשהוא בעיניה אצטריך לאשמועי׳ ע״י תערובות ואכתי היתר מצטרף לאיסור גבי שאור מנ״ל מש״ה הוצרך לומר דלרבא ג״כ מחייב אחצי זית בעיניה ואם כן כי רבי קרא ע״י תערובות אחצי זית דמחייב בכ״ש קאמר דכי אעריב ליה גם כן מחייב בהקטרת כזית מתערובת כנ״ל ליישב דברי מרן ודו״ק:
ודע שמ״ש מרן דאע״ג דאיסור בל תקטירו הוי בכל שהו הנ״מ כשהוא בעיניה אבל ע״י תערובת צריך כזית אע״ג דאין בו אלא כ״ש משאור ודבש מצאתי לו סמוכות מדברי התוס׳ דפרק השוכר את הפועל דף ס״ז ד״ה ואידך שכתבו משם הר״ר יקר מקינון דאפי׳ לר״ש דאית ליה כ״ש למכות אצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דע״כ ל״ק ר״ש אלא כשהוא בעיניה אבל ע״י תערובות לא ואם כן איצטריך שפיר משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין כו׳ יע״ש ואם כן היא גופה ס״ל לרבינו גבי איסור בל תקטירו דאע״ג דמרבינן מכל כ״ש היינו בעיני׳ אבל ע״י תערובות צריך כזית והיינו היתר מצטרף לאיסור וכשאר איסורין לר״ש ואף שהתוספות שם דחו סברת הר״י מקינון מ״מ רבינו מצי סבר כמותו ומה גם דהתוספו׳ במעילה ס״פ קדשי מזבח ד״ה תני אין כו׳ כתבו בפשיטות כסברת הר״י מקינון מיהו יש לתמוה טובא לדעת הר״י מקינון מהא דגרסינן בפ״ג דשבועות על מתני׳ דקתני שבועה שלא אוכל ואכל כ״ש חייב איבעיא להו ר״ע בכל התורה כולה כר״ש ס״ל ומחייב במשהו כו׳ א״ד בעלמא כרבנן ס״ל והכא ה״ט הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב כו׳ ת״ש רע״א נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס״ד בעלמא כר״ש ס״ל ל״ל לצרף כו׳ והשתא כפי דעת הר׳ יקר מאי ראיה אכתי נימא דלעולם ר״ע כר״ש ס״ל והיינו דוקא כשהוא בעין אבל ע״י תערובות צריך כזית ומשום הכי אצטריך להיתר מצטרף לאיסור וכדכתבו ז״ל אליבא דר״ש וצ״ע:
ודע שהתוס׳ ז״ל פ׳ א״ע ד״ה משום הקשו וז״ל תימא לרשב״א אמאי לא חשיב חמץ דר״ע דריש כל בפ׳ התערובות וראיתי להר״ב ח״ה שהקשה לדבריהם דכיון דר״י אליבא דר״ע קאמר למילתיה ואיהו דריש כל דגבי חמץ להיתר מצטרף לאיסור א״כ דריש כל דבל תקטירו כר״א וא״כ אמאי לא נקט ר״י נמי בל תקטירו ומאי פליג זעירי עליה עכ״ל ולע״ד לק״מ ואשתמיט מיניה סוגיא דפ׳ הקומץ רבה דף נ״ז דאמרינן התם דר״י ס״ל יש הקטרה פחותה מכזית ומשו״ה קאמר דאפילו פעמי פעמים כשרה וכתבו התוס׳ שם בד״ה אין הקטרה דר״י כאביי ס״ל דאפי׳ אחצי שיעור מחייב גבי שאור ואם כן לדידיה לא צרכינן להיתר מצטרף לאיסור כלל דאכ״ש מחייב וכדאמרי׳ בגמ׳ דזעירי דאמר אף שאור בל תקטירו ס״ל דלא כאביי ואף שהתוס׳ ז״ל בפ׳ כל המנחות דנ״ז ד״ה חצי קומץ כתבו דאפשר דר״י ס״ל דפעמי פעמים כשרה אפשר דס״ל כרבא גבי שאור דאין הקטרה פחות׳ מכזית מ״מ איכא למימר שפיר דרשב״א ז״ל דהכא ס״ל כמ״ש בפ׳ הקומץ ותו דאף לדבריהם דמנחות לא כ״כ אלא בדרך אפשר ובלא״ה נמי לק״מ משום דמצינו למימר דר״ע כל דריש כי כל לא דריש וכדהוה ס״ד דתלמודא אליבא דר״א וא״כ אע״ג דר״י אליבא דר״ע אמרה למלתיה לא נקט נמי בל תקטירו משום דלא פסיקא ליה בדר״ע אי דריש כי כל ואפשר דכי כל לא דריש וא״כ לא נפ״ל מיניה היתר מצטרף לאיסור וכמ״ש התוס׳ בד״ה יע״ש ועוד י״ל וניישב ג״כ מה שהקשה עוד דכיון דר״י אליבא דר״ע קאמר למילתיה ואיהו דריש כל להיתר מצטרף לאיסור בחמץ תקשי ליה לר״י קו׳ התלמוד א״ה לענין חמץ בפסח נמי וכדאקשי׳ ליה לזעירי עכ״ל:
ונראה לומר דר״י במשרת ס״ל כר״ע דדריש ליה להתר מצטרף לאיסור ובחמץ לא ס״ל כותיה דדריש כל להיתר מצטרף לאיסור ולא דריש ליה אלא לאיסורא בעלמא כמ״ש בד״ה לענין חמץ ומשו״ה לא קאמר חוץ מחמץ משום דלדידיה לא ס״ל בהא כר״ע אמנם לזעירי פריך שפיר כמאן כר״ע ממ״נ דאי אליבא דר״א קאמר וליה לא ס״ל אם כן אמאי ל״ק נמי חמץ בפסח אליבא דר״א כדקאמר בל תקטירו ואי אליבא דר״א קאמר וס״ל כ״ש דקשיא טפי וזה פשוט:
ואגב אורחין ראיתי לעמוד על דברי התוס׳ דפרק הקומץ רבה ד״ה הנז׳ שכתבו וז״ל ואביי כר״י וצ״ע בפ׳ א״ע דאמר ר״י כל איסורין שבתורה כו׳ משרת וכל משרת כו׳ והשתא מר״י תקשי דכר״א ס״ל ולא מ״ל לאפוקי מדאביי דהא ר״י קאי כאביי וי״ל דאפי׳ מאן דלא דריש כל וכל דריש וצ״ע דממשרת קא דריש מדפריך לקמיה והאי משרת להכי הוא דאתא עכ״ל ודבריהם סתומים כס׳ החתום ולפי הנראה לכאורה שכונתם להקשות ע״פ גרסתם דר״י נפ״ל היתר מצטרף לאיסור בנזיר מיתורא דוכל ואהא ק״ל דא״כ לר״י תקשי דאמאי לא חשיב חמץ בפסח כיון דס״ל כר״א דדריש וכל גבי משרת דס״ד השתא דל״ש לן בין כל לוכל ואהא תי׳ דלעולם דר״י לא דריש כל ומש״ה לא חשיב חמץ בפסח ואפ״ה וכל דריש ואם הדבר כן ק״ט במ״ש וצ״ע דממשרת קא דריש כנראה שכונתם לומר דהדק״ל והא ליתא דאדרבא אם נאמר דממשרת קא דריש קו׳ מעיקרא ליתא דשפיר איכא למימר דר״י לית ליה דר״א דדריש כל אלא דגבי נזיר לאו מוכל קא דריש אלא ממשרת:
וראיתי להרב בה״ז ז״ל שכתב שכונתם להקשות דבפסחים מוכח דר״י דריש ממשרת לכ״ע וזעירי דוקא קאי כר״א וכאן מוכח דע״כ ר״י סבר כאביי דיש הקטרה פחותה מכזית ואם כן ע״כ דנפ״ל מיתורא דכל שאור כדדריש בברייתא דלקמן אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כל וכיון דדריש כל דשאור לענין מקצת ה״נ דריש כל דגבי חמץ לענין היתר מצטרף לאיסור וכיון שכן קשה דאמאי לא חשיב חמץ א״ד ז״ל יעיין שם ודבריו תמוהים דאם כונתם לכך מה יושיענו זה שכתבו דממשרת קא דריש ובלאו הכי אפי׳ נימא דמוכל קא דריש תקשי להו בפשיטות דכיון דס״ל לר״י כר״א דדריש כל דגבי שאור לענין דיש הקטרה פחותה מכזית ה״נ דריש כל דגבי חמץ להיתר מצטרף לאיסור ואמאי לא חשיב חמץ בפסח ואולי שכונתו לומר דאם נאמר דר״י מוכל קא דריש לא תקשי לן דאמאי לא חשיב חמץ בפסח משום דאיכא למימר דר״י הא אתא לאשמועינן דאפי׳ רבנן דלית להו היתר מצטרף לאיסור גבי חמץ ולא דרשי כל אפי״ה וכל דרשי דהשתא אי הוה חשיב חמץ בפסח נמי לא הוה שמעינן לי׳ דה״א דל״ש לן בין כל לוכל אלא משום דס״ל כר״א דדריש כל דריש נמי וכל אמנם לפי מ״ש דממשרת קא דריש ק״ל שפיר מיהו אכתי נראה דיש להקשות לפי דרך זה דמנ״ל דר״י דריש כל אי משום דס״ל דיש הקטרה פחותה מכזית ונפ״ל מתי׳ כל דגבי שאור כדתני בברייתא אכתי נימא דר״י כל לא דריש וכי כל דריש ונפ״ל מקצתו מתי׳ כי כל וכן ראיתי בספר צאן קדשים שתמה עליו כן ולכן הנראה ודאי שכונת התוס׳ במ״ש וצ״ע דממשרת קא דריש לאו לאחזוקי קו׳ דמעיקרא אלא אעיקר גירסתם דגרסי דר״י נפ״ל היתר מצטרף לאיסור גבי נזיר מוכל הוא דק״ל דבגמ׳ מוכח דממשרת קא דריש מדפריך כו׳ מיהו מ״ש ולא מצינן למימר דלאפוקי מדאביי דהא ר״י קאי כאביי כו׳ דבריהם הללו אין להם שחר כלל דבשלמא לזעירי דקאמר אף שאור בל תקטירו שייך שפיר למימר דאה״נ דחמץ בפסח נמי היתר מצטרף לאיסור אלא דנקט בל תקטירו לאשמועינן חידושא דאין הקטרה פחותה מכזית לאפוקי מדאביי אמנם לר״י דלא קאמר אלא חוץ ממשרת מאי שיאטיה דאביי הכא גבי נזיר והנראה ודאי דט״ס נפל בספרים וצריך למחוק מ״ש דהא ר״י קאי כאביי וכונתם ז״ל למ״ש דלא מצינן למימר לאפוקי מדאביי כיון דר״י לא קאמר אלא נזיר גרידא ומהתימה על הר״ב בה״ז והר״ב צ״ק איך לא השגיחו בזה ודוק ותו לא מידי:
כותח הבבלי. עיין בהשגות וכוונתו להשיג מסוגיא דפסחים דף מ״ד הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי בעיניה דקא שריף ואכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטיר קשטיר ואכיל לית ביה כזית בכא״פ ועיין מ״מ ועי׳ כ״מ באורך ובלח״מ וכל הדברים יגעים והנכון כמו שהוכיח המנחת כהן בס׳ התערובת ח״א פ״ו דרבנו לא פסק כר׳ אלעזר דהא לר״א היתר מצטרף ורבנו כתב בהדיא פ״ה מהל׳ נזירות דאף בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור (ועיין בצרור החיים שהאריך) ותו דלדעת ר״א לוקה בכזית שההיתר מצטרף לאיסור בכותח אע״פ שאין כזית חמץ בכא״פ כותח רק כזית כותח לזה מסיק המנחת כהן דרבנו פסק כרבנן דר״א וכמ״ש המ״מ דלק״מ קושית הר״א כיון שביאר רבנו דאין לוקין אא״כ איכא כזית בכא״פ ומפרש המנחת כהן דברי המ״מ דמשכחת ליה כשהטיל חמץ הרבה לתוך הכותח.
וראיתי בירושלמי פ׳ אלו עוברין וז״ל כתיב כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וכו׳ שיהיו באזהרה יכול יהיו בהכרת ת״ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. חברייא בעון קומיה ר׳ יונה הכא כתיב כל והכא כתיב כל הכא את מרבה והכא את ממעט (פי׳ כל מחמצת מרבה כותח ללאו וכל אוכל חמץ ממעט כותח מכרת) אמר לון כאן ריבה באוכלין כאן ריבה בנאכלין (פי׳ כל מחמצת מרבה נאכלין ללאו משא״כ כל אוכל חמץ דקאי באוכלין מרבה אשה כמ״ש בבבלי פסחים דף מ״ג) התיבון והתניא יוצאין במצה מתובלת אע״פ שאין בה טעם דגן והוא שיהיה רובה דגן ואלו הואיל ורובן חמץ יהיה חייב (פי׳ כי היכי דיוצאין במצה מתובלת ואע״ג שהתבלין ביטלו טעם מצה הואיל שרובו דגן ה״נ בכותח וחבריו שרובו חמץ יהיה חייב כרת) א״ל שנייא היא דכתיב לחם ואלו אינן לחם (פי׳ דאין כותח לחם) ומאריך שם דבמצה הוא דכתיב מצות לחם עוני ומנ״ל דבחמץ בעינן שיהיה לחם. ותו דבמצה הוא דקי״ל דיוצאין ברקיק השרוי ומבושל שלא נמחה אבל אם נמחה לא דלא מקרי לחם ובחמץ קי״ל המחה את החמץ וגמעו חייב אלמא דא״צ בחמץ שיהיה לחם וא״כ יתחייב כרת על כותח אף ע״ג שאינו לחם כיון שרובו דגן ומשני רב יוסי בשם ר׳ אידי דכותח הבבלי וחבריו הוי ספק אם נתחמצו כלל. ופריך דא״כ אף מלקות לא ילקה על הכותח כיון שהוא ספק חמץ ומסיק דתניא על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו לוקה וקאמר רב עירובו היינו שיאור שהוא ספק חמץ ור״א או ר״ל פליגי דאין לוקין על השיאור שהוא ספק אלא פירוש עירובו כותח וחבריו ואי ס״ד דכותח הוי ספק חמץ מ״ש דאין לוקין על השיאור ולוקין על הכותח. ומדחה דתיפתר דלוקין על הכותח כגון שנתערב בכותח חמץ ודאי במצה. ומקשה אכתי האיך לקי דממ״נ אי רובו חמץ יתחייב כרת ואי רובו מצה יוצא בה יד״ח מצה וליכא מלקות ומסיק דתיפתר שהכותח רובו חמץ אלא שאין בחמץ כזית ור״ש היא דאמר כ״ש למכות ע״כ תורף הירושלמי.
המורם מזה דנהי דודאי הבבלי ס״ל דסתם כותח אין רובו חמץ דאי ס״ד דמודה הבבלי דכותח רובו חמץ אלא דמ״מ אי משטר שטיר ליה ביה כזית בכדי אכילת פרס דא״כ מגומגם הא דפריך אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר״א דבלא זה תקשה אמאי פליגי רבנן דהא לכו״ע רוב דאורייתא ותו דתקשה לר״א אמאי לוקה ואינו חייב כרת. מיהו מוכח מיהת מדקאמר הירושלמי ואלו הואיל ורובן חמץ יהיה חייב דלאו מילתא דפסיקא הוא דאי משטיר קשטיר ליכא כזית בכא״פ דמשכחת רובו חמץ ואיכא כזית בכא״פ אפילו אם משטיר קשטיר וזהו שמקשה הירושלמי דהאיך פסק ותני דכותח רק באזהרה דהא משכחת כרת כשרובו חמץ דבזה נתחזקו דברי המ״מ וכמ״ש המנחת כהן ולענין קושית הרמב״ן שהביא המ״מ דהא כזית בכא״פ אפילו בחלב ודם חייב כרת תירץ המנחת כהן דרבנו פסק פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות ה״ג דחלב שנתערב בגריסין לוקה על כזית בכא״פ ואינו חייב כרת על התערובת אלא דוקא האוכל חלב בעין כזית בכא״פ הוא דחייב כרת וזהו שכתב רבינו פי״ד מהל׳ מאכלות אסורות ה״ח האוכל כשעורה וכו׳ והרי הוא חייב כרת או מלקות דכל שע״י תערובת ילפינן מחמץ דפטור מכרת אלא לוקה וכן משמעות מימרא דר׳ יוחנן בע״ז דף ס״ז ע״א דכל שטעמו וממשו אסור דלוקין עליו דהיינו כזית בכא״פ ומדלא נקיט ר״י חייבין עליו מכלל דאפילו בחלב ודם פטור מכרת אלא לוקה והטעם דילפינן מחמץ וכמ״ש.
וכתב עוד המנחת כהן דאין להקשות דאי ס״ד דרבנו פסק כרבנן האיך מייתי דרשא דכל מחמצת דהא רבנן לא דרשו כל די״ל דרבנן לא דרשי כל כר״א על פחות מכזית בכא״פ אבל מ״מ דרשי כל לחייב מלקות על כזית בכא״פ ע״כ. ועם היות שלכאורה דבריו כבדים מ״מ האמת אתו וגם הרי״ף זה דרכו לפי גרסתנו ברי״ף וז״ל ת״ר כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח וכו׳ יכול יהא ענוש כרת ת״ל כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דר״א וחכ״א על חמץ דגן גמור בכרת ועל עירובו בולא כלום. ואע״ג דאמרו רבנן על עירובו בולא כלום מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי ה״מ דליכא כזית בכא״פ כגון כותח וכיוצא אבל בדאיכא כזית בכא״פ אפילו לרבנן לקי ע״כ ומבואר מלשונו דלרבנן בכזית בכא״פ לוקה ואינו חייב כרת דסוברים הרי״ף ורבנו דהא דאמרן בפסחים דף מ״ג מאן תנא דחמץ ע״י תערובת בלאו א״ר נחמן ר׳ אליעזר היא היינו משום דהש״ס ס״ד דבכותח איכא כזית בכא״פ ואפ״ה פליגי רבנן וכמ״ש תוס׳ נזיר דף ל״ו ע״ב ד״ה אי הכי משא״כ לפי מסקנת הש״ס הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכא״פ שפיר י״ל דגם רבנן מודים דכל מחמצת מרבה עירובו שיש בו כזית בכא״פ למלקות ולא לכרת וכמ״ש רבינו דלרבנן לוקין על כותח שיש בו כזית בכא״פ דהא דקאמר הש״ס אי דקשריף ליה משריף בטלה דעתו אין הפירוש דאי מתרמי הכי מפטר שאין זה דרך אכילה אלא הכוונה כמ״ש התוס׳ נזיר דף ל״ו ע״ב ד״ה הנח וז״ל ונראה דמ״מ אי מתרמי הכי דמודים רבנן דחייב ובהכי לא איירי ע״כ פי׳ ולא נחלקו רבנן אדר״א בכותח אא״כ ליכא כזית בכא״פ כי משטיר דזה נכון בכוונת רבנו ומיושב השגת הר״א דשפיר פסק רבנו כרבנן דר״א ומ״מ פסק כסתם משנה דהן באזהרה ולא בכרת דלפי המסקנא שפיר רבנן נמי דרשי כל עיין תוס׳ פסחים דף מ״ג ד״ה מאן שמעת אלא דס״ל לרבנן דליכא לאוקים קרא דכל מחמצת אא״כ בדאיכא כזית בכא״פ בעירובו שהרי אין בדין שיהיה תערובת חמור מחמץ בעין שאם אכל כזית ושהה יותר מכא״פ אינו לוקה וכ״כ רבנו בפי׳ המשנה.
ובהכי ניחא הא דרבנו השמיט לגמרי הך ברייתא דמחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין וכו׳ מפני דרבנו מפרש כפי׳ הריב״א בתוס׳ פסחים דף כ״ח ע״ב ד״ה מחמת דבר אחר דהיינו שלא במינו דומיא דשמרי יין דאי בנתחמץ ע״י שאור ודאי מקרי חמץ טפי ולפ״ז ברייתא זו מפקא ברייתא זו מהלכתא דהא קי״ל מי פירות אינם מחמיצין ואפי׳ נוקשה לא הוי ובמנחות ריש דף נ״ד ת״ר אין מחמיצין בתפוחים וכו׳ ובהכרח עיקר הלאו כל מחמצת לא תאכלו פשטיה דקרא לתערובת ומשו״ה לקי וכ״ש לדרך רבנו בשרשי מנין המצות דאין לוקין על דבר הנלמד בי״ג מדות ע״כ דאמר הש״ס דטעמא דר״א דדריש כל היינו דסובר דפשטא דקרא כל מחמצת היינו בנתחמץ ע״י דבר אחר דהיינו ע״י תערובת. ויש כאן סוגיות חלוקות דבפסחים דף כ״ח ע״ב מפיק נתחמץ מחמת דבר אחר מקרא דכל מחמצת ובדף מ״ג מפיק כרת לנתחמץ מחמת דבר אחר מקרא כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וקאמר דלאו נמי להכי קאתי איברא במכילתא מפיק קרא דכי כל אוכל מחמצת לחייב כרת על השאור דפי׳ מחמצת שאור אלא דקרא דכל מחמצת לא תאכלו מיותר לתערובת ושפיר סמך רבנו על המכילתא כיון דלרבנן נמי פשטא דקרא בתערובת שיש בו כזית בכא״פ.
מעתה לא נשאר עלינו חומר בקודש זולת מה שהקשו כל הגדולים וגם המנחת כהן הניח בצ״ע דא״כ דרבנו פסק כרבנן וס״ל דאינהו נמי דרשי כל לתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דא״כ קשה ל״ל קרא בחמץ תיפוק ליה ממשרת דנזיר וכל האיסורים וכמ״ש רבינו פ״ה מהל׳ נזירות ותו למה מנה זה רבנו ללאו מיוחד בחמץ כיון דכזית בכא״פ נוהג בכל האיסורין דקי״ל כר׳ יוחנן בע״ז דף ס״ז דכל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו. ומקום הניחו לי להתגדר בו דבפט״ו מהלכות אסורות כתב רבינו דבכל האיסורין שבתורה בעינן טעמו וממשו ופי׳ ממשו שיהיה בו כזית בכא״פ כמ״ש רבינו פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות ופי׳ טעמו כפשוטו שיהיה טעם נרגש בו לאפוקי מין במינו דליכא טעמא בטל ברוב אע״פ דאיכא כזית בכא״פ וכן אפילו מין בשאינו מינו ואיכא כזית בכא״פ אי לא יהיב טעמו בטל ד״ת בכל איסורים שבתורה זולת חמץ יצא לדון בדבר חדש בלאו מיוחד על התערובת שיש בו ממשו דהיינו כזית בכא״פ אע״ג דליכא טעמו כגון מין במינו ואפילו תימא דחמץ במצה חשוב שאינו מינו מ״מ אהני קרא דלוקין על ממשו אע״ג דקא יהיב טעמא משא״כ בשאר איסורין וזהו שכתב רבינו פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות הי״ב יראה לי וכו׳ ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמ״ש ר״ל שבחמץ החמירה תורה לאסור ממשו ולא טעמו לפיכך החמירו בשאינו מינו ולא נתן טעם וזה ברור בכונת רבנו בס״ד. ועי׳ מ״ש פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות ה״ג בשם הרלב״ח ולפי מ״ש כאן מסתבר להפך דבאין בו כזית בכא״פ בטל ד״ת אפילו בחמץ ובדאיכא כזית בכא״פ ואכל פחות מפרס חשיב בחמץ חצי שיעור ובשאר איסורין יש להסתפק והבן זה. ותו לא מידי.
אין חייבין כרת כו׳. עי׳ בהשגות ובדברי הה״מ. אך באמת זה ודאי ס״ל לרבינו דאם נתערב חמץ בכזית בכדי אכילת פרס חייב כרת רק כאן מיירי שנתערב קמח ונתחמץ בהתערובות והוה זה כמין בריה אחרת ולא איתרבי רק ללאו ולכך דייק רבינו לקמן פ״ד ה״ח שעושין אותו מן הקמח ועי׳ בירושלמי פ״ג ה״א דאמר שם אין חימוצו חימוץ ברור ע״ש ועי׳ בחלה פ״א מ״ב עיין שם, וכן ס״ל לרבינו ז״ל בהל׳ כלאים פרק י׳ ה״ו גבי צמר גמלים וצמר רחלים דהטעם כיון שנתערב קודם שנטווה ונעשה חוט לא חייל עליו שם חוט צמר כלל ולכך מותר אח״כ להטילו בפשתן ועי׳ במס׳ נגעים פי״א משנה ב׳ ובזה א״ש מה דמבואר בתוספתא פ״ד דדמאי מרבין פירות חו״ל על פירות א״י לפוטרן מן המעשר וכן מרבין פירות שניה על פירות שלישית כו׳ ע״ש והרי טבל אין בטל ברוב וגם האיך מערבין לכתחלה אך י״ל להרבות קודם מירוח שאז אין עליו שם חיוב כלל ואח״כ כשנתמרח אין המירוח מביא אותה לידי חיוב וגם י״ל דה״ה כאן אם נתערב קודם הפסח וכשיבא הפסח לא יחול עליו שם חמץ כיון שהוא בהתערובות ועי׳ בירושלמי פ״ב דקדושין ה״ז המזבח בורר את הראוי לו ובאמת נ״ל דזה הוה מחלוקת דפ״ט דשביעית הובא בפסחים ד׳ נ״ב גבי הכובש ג׳ כבשים דרק אם חל הביעור על האחרון שבהם אז חייב לבער ופלוגתא בזה וזהו הטעם דזמן הביעור חל רק על הדבר שהוא בפ״ע ועי׳ מש״כ הראב״ד ז״ל בהל׳ שמיטה פ״ז ועי׳ בזבחים ד׳ ע״ז ע״א גבי חולין ממילא הוה ומנחות ד׳ מ״ח ע״א ע״ש בזה. אך י״ל דזה תליא אם חמץ הוא איסור בעצמיי שאסור לאוכלו בפסח או שבפסח אסור לאכול חמץ ועי׳ מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ תרומות פ״י הי״א וה״ז לחלק בין אכל תרומה ביוהכ״פ בשוגג דאז צריך לשלם קרן וחומש דהאיסור הוא על הזמן ובנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג דאז פטור על החומש משום דהאיסור הוא על הדבר וגבי תרומת חמץ מבואר דיש עליו חומש עי׳ ד׳ ל״א ע״ב ע״כ דהאיסור הוא בזמן ובאמת זה תליא בהך פלוגתא דר״י ור״ש אם חמץ לאחר הפסח אסור מה״ת או מותר דמ״ד אסור ס״ל דהחיוב הוא בהדבר ולא בהזמן ולמ״ד דמותר ס״ל דהחיוב הוא בזמן ויהיה נ״מ ג״כ להך דלקמן ה׳ ז׳ גבי חצי שיעור אם נתחמץ מתחלה פחות מכשיעור ע״ש ועי׳ במה דפליגי במעשר שני פ״ה משנה ו׳ גבי תבשיל אם הגיע זמן הביעור במעשר שני אם צריך לבער או לא והוא ג״כ מטעם זה ועי׳ בתמורה ד׳ כ״ד ע״א בהך מחלוקת דראב״ש ורבנן גבי בשר בעל מום בקדירה ע״ש ועי׳ בספרי פ׳ נשא דמצריך קרא דסחורה מותר לנזיר ביין ועי׳ פסחים ד׳ כ״ג ע״א וברא״ש ריש פ״א דנדרים וכ״מ בזה ועמ״ש לקמן פ״ד ה״ה בשם הרמ״ך ז״ל דגבי בל יראה אף כזית ביותר מכדי אכילת פרס עובר וכעין הך דבכורות ד׳ כ״ג ע״א וס״ל לרבינו ז״ל דלא כתוס׳ דהוה דרבנן רק דזה מה״ת דכל זמן שלא נשאה אין עליה שם טומאת משא רק בזמן שנשאה ואז נשא גם החתיכת נבילה כי זה אינו דבר בעצם רק ע״י מקרה של המשא ולכך לא שייך בו ביטול ועי׳ בהך דמנחות ד׳ נ״ח ע״א גבי עירובו מנין ע״ש בתוס׳ ד״ה חצי דשם ג״כ לא שייך גדר ביטול היכא שיש בו כזית דהא עכ״פ העלה על המזבח כזית דבש או שאור ועי׳ בהך דביצה ד׳ ל״ח ע״ב גבי איסור תחומין ג״כ כה״ג דכיון דעכ״פ יש בו חלק בהעיסה ע״כ ממילא הוה כרגליו ויש איסור תחומין ועי׳ בעירובין ד׳ פ״ח ע״א גבי יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים ע״ש ברש״י דהאיסור ע״כ מחזירו לבעלים ע״ש ועי׳ מש״כ בזה בהך דפסחים דף כ״ז ע״ב די״ל דלכך הקדש לא בטיל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך זה תליא בהך פלוגתא דחולין ד׳ קל״ט ע״א אם גם קדושת ממון אמרינן כן וזהו כוונת התוס׳ מעילה ד׳ כ״א ע״ב מש״כ דמטבע חשיב ולא בטיל ועי׳ מש״כ בהל׳ מעשה הקרבנות ובהל׳ פה״מ ובהל׳ בכורות ועי׳ בהך דזבחים ד׳ פ״ז ע״א גבי חצות עושה עיכול ע״ש גבי הך דמתקיף לה רב יוסף ועי׳ חולין ד׳ ע׳ ע״א ברש״י ד״ה מחתך ומניח ע״ש ולכך צריך כאן קרא דגבי תערובות חמץ יש בו מלקות ולא כרת, והנה גבי נוקשה עי׳ לקמן פ״ד ה״ח ופ״ה הי״ג והנה בירושלמי ס״ל גבי שיאור דאף דאסור ולוקין מ״מ מותר בהנאה עי׳ בפ״ב ה״א ובפ״ג ה״ה ובפ״ה ה״ד וזהו משום דס״ל כהך דאמרינן בחולין ד׳ כ״ג דהוא בריה ר״ל דהוה חמץ נוקשה וס״ל כמ״ד דלוקין רק ס״ל דמותר בהנאה דזה תליא בהך דחזקיה ורבי אבהו כמ״ש התוס׳ פסחים ד׳ כ״ג ע״ב ד״ה מאי בינייהו ועי׳ בירושלמי בפ״א דפסחים גבי מקדש בחטי קורטבנית ע״ש בהל׳ ד׳ ועי׳ מנחות ד׳ נ״ג ע״א ותוס׳ שם ד׳ נ״ד ע״א אך רבינו ז״ל ס״ל דנוקשה רק דרבנן וא״צ לישרף וכמו בשיאור דר״מ לר׳ יהודה רק בשיאור דר״מ לר״מ פסק דישרף משום דהוה ספק שמא הוא חמץ גמור ולא בריה ומש״כ התוס׳ פסחים ד׳ ב׳ ע״א ובמנחות ד׳ נ״ד ע״א זהו רק אם אמרינן דשיאור הוא בריה אבל אנן לא פסקינן כן:
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ.
עיין בדברי הכ״מ בהלכה זו בסוף דבריו במש״כ ליישב דברי המ״מ ונ. ב. ולפי״ז קשה מה שפסק הרמב״ם בפט״ו מה׳ מ״א גבי חלב בכא״פ דחייב מלקות ולא כתב דחייב כרת ולמעלה הביא זה.
עירוב חמץ... לוקה וכו׳ – משנה פסחים ג,א: אלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתוס המצרי, וזימא של צבעין, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים; ר׳ אליעזר אומר, אף טפולי נשים. זה הכלל: כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת.
פיהמ״ש שם: ענין עוברין – עוברין עליו בבל יראה ובבל ימצא. כותח – ״אלמרי״. ושכר – כל דבר המשכר, ויש שעושין משקאות המשכרין ממשרת חטין ושעורים וכיוצא בהן. וכך היה שכר של אנשי מדי, כלומר עשוי ממשרת פת כמו ״אלמזר״ שעושים במצרים היום. וחומץ האדומי, היו נותנים בו גרגרי שעורים. וזיתוס – לוקחין מלח וקמח שעורים וגרגרי חריע חלקים שוים ולשין אותן במים והיו משתמשין בו לרפואה. וזימא של צבעין – משרת מורסן וסובין משתמשין בו צבעי הארגמן. ועמילן של טבחים – לוקחין חטים שעדיין לא נגמר בשולן ומייבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן ככרות קטנות, ומכסין באותן הככרות קדרות האוכל בעת שהאוכל קרוב להתבשל, והן קולטין זוהמת האוכל וצחנתו. וקולן של סופרים – בצק שעושין אותו כורכי הספרים מאבק בית הריחים ומדבקים בו כל מה שרוצים לדבק. וטפולי נשים – אבקה שעושות הנשים מכל דבר שמנקה ורוחצות בו פניהן ובכללן קמח שעורים. ר׳ אליעזר אומר, אע״פ שהוא אבק ואין בו חמץ שמא תשרה אותו האבק בעת שרוחצת בו. ואין הלכה כר׳ אליעזר, אלא כמו שאמר: זה הכלל: כל שהוא מין דגן – כלומר, כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת המינין עם מים – עובר עליו בפסח; אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו, לפי שהכלל אצלינו: מי פירות אין מחמיצין. ואמרו הרי אלו באזהרה – כלומר, כל האוכל אחד מאלו שיש בהן תערובת דגן, לפי שהכלל אצלינו: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו. במה דברים אמורים? כשהיה בתערובת חמץ כזית בכדי אכילת פרס, ואז יתחייב אוכל אותה התערובת מלקות, אבל אם היה שיעור הדגן שבו פחות מזה – אין האוכלו חייב מלקות, אבל אסור לאכלו.
ראשונים ואחרונים נתלבטו בדברי רבינו והעמיסו עליו קושיות הרבה. בלי לפרט כל הקושיות, נציג את הסוגיות העיקריות וננסה בע״ה לפלס בהן דרך בעקבות רבינו וקודמיו.
פסחים מג,א (לשון הגמרא באותיות בולטות; פירוש ר״ח באותיות רגילות; תוספת פירוש בסוגריים):
הרי אלו באזהרה: מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות ונוקשה בעיניה בלאו?
אמר רב יהודה אמר רב, רבי מאיר היא דתניא: ...ושיאור דר׳ מאיר, דהוא הכספת פנים, כגון נוקשא בעלמא הוא – אומר ר׳ יהודה, נותנו לפני כלבו כלומר, מותר בהנאה; ור׳ מאיר אומר, האוכלו בארבעים. ...שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת.
רב נחמן אמר, רבי אליעזר היא (כלומר, סתמא דמשנתנו הוא אליבא דרבי אליעזר דברייתא, ואין תנא זה סובר כרבי אליעזר המוזכר במשנתנו לענין טיפולי נשים). דתניא: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאודברי ר׳ אליעזר; וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום. ושמעינן ליה לר׳ אליעזר דאמר, חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה...
ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן? אמר לך, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניהלא.
תניא כוותיה דרב יהודה: ׳כל מחמצת לא תאכלו׳לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי1 יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: ׳כי כל אוכל חמץ ונכרתה׳על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו. מאן שמעת ליה דאמר ״על עירובו בלאו״? רבי אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר הני דפשיטנא דאינון נוקשא בעיניה, זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן וזיתום, שיירינהו. שמע מינה, נוקשה לרבי אליעזר לית ליה בלאו. ואיתוקמא דמתניתין רבי מאיר הוא.
ורבי אליעזר עירובו בלאו מנא ליה? ופשטינן מדוקיא דקרא...
הגמרא ממשיכה לדון מאיזה מקרא דרש רבי אליעזר דינו, ומה דרשו בו חכמים. ברם כל זה אינו משנה לגבי פסיקת ההלכה, שהרי סתם משנתינו קובעת שיש לאו מיוחד לתערובת חמץ: ״זה הכלל: כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת״, והוא כברייתא שהובאה בסוגיא הנ״ל: ״על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו״. ראינו שכך כתב רבינו בפיהמ״ש, וכך גם כתב בספר המצוות (מצוה קצח) והביא ברייתא דומה ממכילתא דרשב״י. גם כאן פסק כך: אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו שלחמץ, אבל עירוב חמץ... אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר ׳כל מחמצת לא תאכלו׳. ועוד ביארתי לפנינו.
אחרי שהוכח שישנה אזהרה מיוחדת לחמץ דגן גמור על ידי תערובת, עולה ממילא השאלה: באיזה שיעור עובר על לאו זה? ישנן כמה אפשרויות:
א) יתכן שהאוכל מן התערובת עצמה כזית עובר על הלאו, אע״פ שאין כאן כזית של חמץ עצמו. זאת אומרת, שבצוותה לאו מיוחד חידשה לנו תורה שההיתר שבתערובת מצטרף לאיסור, ורואים את ההיתר שהוא הופך להיות איסור, ולוקין על כזית מן התערובת שיש בו פחות מכזית מן האיסור המקורי.
ב) מאידך, יתכן שאחרי שחידשה תורה אזהרה מיוחדת לתערובת חמץ, למדנו שאם נתן האיסור טעם בהיתר, דנים אנו את הטעם כעיקר, ואפילו לא אכל כלום מגוף האיסור, כל שאכל כזית מן ההיתר שקלט טעם האיסור הרי זה לוקה.
וישנן גם אפשרויות אחרות כפי שיבואר לפנינו.
לפיכך קבעו כאן מסדרי הש״ס סוגיא הנשנית במסכת נזיר (לה,ב – לז,ב) הדנה בשאלה מהו השיעור לעבור, ואיך יש להבין את משמעות השיעור למלקות באוכל מן התערובת. כדי לדחות את האפשרות הראשונה הנ״ל, מביאה הגמרא תחלה מחלוקת בענין היתר מצטרף לאיסור:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה התורה ׳משרת׳ (במדבר ו,ג) וכו׳.
אחר כך דנה הגמרא בדעה הסוברת טעם כעיקר:
והאי ׳משרת׳ להכי, להיתר מצטרף לאיסור, הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: ׳משרת׳ליתן טעם כעיקר וכו׳.
נראה שהסוגיא הזאת אינה המשך ישיר של הסוגיא הראשונה הדנה בעירוב חמץ, אלא הועברה לכאן בגלל הנושא של שיעורים בתערובת. לפיכך, אין הדיון העיקרי על תערובת חמץ דוקא, כי אם על דין תערובת בכל האיסורים. על המימרא של רבי אבהו אמר רבי יוחנן מספרת הגמרא (מד,א):
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי, וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור? והתנן: ...המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה וכו׳ הואיל וזר לוקה עליהן בכזית. היכי דמי? לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור?
הציע רב דימי הצעה אחרת: דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. זאת אומרת, לעולם אין היתר מצטרף לאיסור, וכאן מדובר שאכל כזית מן התרומה שהצטרף מעט מעט בעת שהוא אוכל מן התערובת (= המקפה). כמו שהאוכל גרגרים מן האיסור בלבד, מצטרף הכל לשיעור כזית, אם אכלו בתוך שיעור זמן אכילת פרס; כך גם אם אוכל תערובת, כל שבמשך זמן אכילת פרס מסתכמים גרגרי האיסור לשיעור כזית, מצטרפין ולוקה. העובדה שהפסיק בין אכילת גרגרי האיסור באכילת היתר אינה פוטרת אותו. על הצעה זו שאל אביי:
וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא? אמר ליה, אין.
ואקשינן: אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי ואמרי בולא כלום (ברייתא הנ״ל)?...
אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה (גומע הכותח בלי לטבל בו כלום), בטלה דעתיה אצל כל אדם כלומר, אין זה דרך ארץ; ואי משטר קשטר ואכיל (מטבל בתוכו כדרכו), לית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ואם הוא יותר מזה השיעור (זמן), אין מצטרפין וראשון ראשון בטלי.
לכאורה הדברים תמוהים הם. אפילו אם נניח שבכל איסורים שבתורה יש גם איסור תורה על כזית איסור בתערובת בכדי אכילת פרס, והוא הדין בכותח הבבלי, מכל מקום יש חילוק בין חכמים לרבי אליעזר. מי יאמר שלרבי אליעזר אין היתר מצטרף לאיסור? והרי לדעתו יש לאו מיוחד לתערובת, מה שאין כן לחכמים לכאורה! ולמה לא נאמר שבאמת בכך נחלקו שלרבי אליעזר היתר מצטרף לאיסור ולוקה על כזית מצומצם שיש בו קצת איסור וקצת היתר, ולחכמים – לא? (נזיר לו,ב תוד״ה אי הכי).
עוד זאת, שאלת הגמרא היא: ״אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי?⁠״. לכאורה ראינו שישנן שתי ברייתות. הברייתא הראשונה שהביא רב יהודה לא מוזכר בה כותח הבבלי, אלא כך לשון הגמרא לעיל: ״דתניא: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום״. למה לא שאלה הגמרא מברייתא זו שמשמע לדעת חכמים בכל תערובת חמץ פטור לגמרי? ועל כך לא ניתן לתרץ ״הנח לכותח הבבלי וכו׳⁠ ⁠⁠״.
ברור הוא איפוא שהגמרא ידעה ששתי הברייתות אחת הן, ומוקד המחלוקת היא האם הפסוק ׳כל מחמצת לא תאכלו׳ בא לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי, שכך סובר רבי אליעזר, וחכמים חולקים עליו בזה בלבד. לדעת רבי אליעזר על כרחך שהרבוי הזה מלמדנו שהיתר מצטרף לאיסור והאוכל כזית מן הכותח שיש בו קצת חמץ וקצת היתר לוקה. השאילתות (פרשת צו סי׳ פ; מירסקי סי׳ צד בשם כמה כי״י) כותב בדעת רבי אליעזר: ״ואפילו איעירוב נמי כחצי זית ממצה וכחצי זית חמץ מצטרפין, וקאים עליה בלאו, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, דכתיב כל מחמצת וכו׳⁠ ⁠⁠״. הגמרא תפשה כדבר פשוט שמחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים אינה מחלוקת עקרונית האם יש אזהרה על חמץ בתערובת וכל המשתמע בכך, אלא שנחלקו רק אם ניתן להכליל באזהרה זו גם כותח הבבלי ודומיהן ואף חמץ נוקשה, כי לדעת חכמים השיעור לעבור עליו הוא דוקא כזית בכדי אכילת פרס, ודבר כזה אינו מצוי בכותח והדומה לו.
מעתה זהו מהלך הדיון בסוגיא זו. ישנם כמה יסודות בהלכות תערובת הלמדים ממקורות שונים. ״היתר מצטרף לאיסור״, וכן ״טעם כעיקר״, נובעים מאיסורי נזיר ועוד מצוות. העיקרון שמצטרף ״כזית איסור בתוך אכילת פרס של התערובת כולה״ – מה מקורו? עיקרון כזה אי אפשר להגיע אליו כל עוד לא לימדתנו תורה שיש תערובת שהיא אסורה גם בלי להזדקק לדין היתר מצטרף לאיסור ובלי טעם כעיקר. האיסור היחידי שניתן ללמוד ממנו עיקרון זה הוא תערובת חמץ. ואמנם מצינו שיש אזהרה מיוחדת על עירוב חמץ. כאשר הציע רב דימי שגם בתערובת תרומה וחולין יש ליישם את העיקרון שמצטרף כזית תרומה בתוך אכילת פרס של תערובת – הרי על כרחך שדין זה אמור רק למי שסובר שיש אזהרה על תערובת חמץ. ואם דין זה הוא דאורייתא גם לדעת חכמים, הרי שגם הם מודים לרבי אליעזר שיש אזהרה מיוחדת על עירוב חמץ, והאוכל מן התערובת שיעור פרס שבתוכו כזית חמץ לוקה. על כן שאל אביי, ״אם כן אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי?⁠״ הלא, לפי דבריך, הכל מודים שיש אזהרה על עירוב חמץ ועל כך לא נחלקו! מעתה למה חולקים חכמים בדין כותח הבבלי? על כך בא התירוץ: ״הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס״. כלומר, ודאי שהכל מודים שיש אזהרה לעירוב חמץ, אבל המחלוקת הוא על השיעור. לדעת רבי אליעזר נתרבו כותח הבבלי וכו׳ ללקות עליהם; ממילא מוכרחים לפרש שזהו מפני שהיתר מצטרף לאיסור. על כך חולקים חכמים כי לדעתם ״כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור״; והם אומרים כי האוכל כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי – בלא כלום, והיינו מפני שלעולם ״לית ביה כזית בכדי אכילת פרס״. לדעת חכמים אמנם נאסרה תערובת חמץ בלאו, אבל אינו לוקה עד שיאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי שיעור זמן אכילת פרס.
מסקנה העולה היא שאין מחלוקת על הסיפא של משנתנו – ״זה הכלל: כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת״. הלכה זו מוסכמת היא על רבי מאיר ועל רבי אליעזר ועל חכמים דרבי אליעזר. לכן קבע רבינו דבר זה להלכה ומנה אזהרה זו במנין המצוות. אולם כיון שמסוגיית הגמרא מוכח שהלכה היא כחכמים של רבי אליעזר, לפיכך פסק רבינו שהשיעור לעבור עליו בתערובת הוא דוקא בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש בצים (= פרס).
בזה הלך רבינו בעקבות הרי״ף ז״ל (רמז תשמב):
תנו רבנן: כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי... יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה – על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו עובר בלאו; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום. אע״ג דאמור רבנן על עירובו בלא כלום, מילקא הוא דלא לקי, אבל איסורא איכא. וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן לקי.
והרי כל זה כמו שביארנו.
עוד זאת, ראינו שהגמרא תופשת כדבר פשוט שגם רבי אליעזר וגם חכמים החולקים עליו – לדעת כולם ״נוקשה בעיניה לא קאמר״, ובגלל כך נאלצו להעמיד את הרישא של משנתנו כרבי מאיר דוקא. כיון שהלכה היא כחכמים של רבי אליעזר, לפיכך אין להכליל חמץ נוקשה באזהרת עירובו. משום כך השמיט רבינו חמץ נוקשה ולא הזכירו בשום מקום.
עדיין נשאר לבאר עוד פן של שיטת רבינו. לפי מה שנתבאר, גם בשאר איסורי אכילה לדעת חכמים האוכל כזית מן האיסור בתוך התערובת בכדי אכילת פרס עובר מן התורה. ואפילו אם נאמר ששאר איסורים למדים מחמץ, מכל מקום שונה חמץ שבגלל שיש בו אזהרה מיוחדת הופקע עירובו מעונש כרת ויש בו רק לאו בלבד, מה שאין כן בשאר איסורים, כיון שהוא אסור מן התורה יתחייב עליו כדינו, חלב ודם בכרת ונבלה במלקות. ויש שהקשו מדברי רבינו בהלכות מאכלות אסורות טו,ב-ג: ״חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל... כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב – לוקה שהרי טעם האסור וממשו״. ופירשו שבכתבו ״לוקה״ הכוונה היא: כרת אין בו אלא לאו בלבד; וזה קשה שהרי אין לאו מיוחד לתערובת חלב.
ואף שאיני כדאי נלפע״ד שאין הפירוש הזה מתקבל בדברי רבינו שם. ראה שם בהלכות מאכלות אסורות פתח פרק יד וכתב: ״כל אסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות, בין לכרת, בין למיתה בידי שמים. וכבר בארנו שכל המחויב כרת או מיתה בידי שמים על מאכללוקה״. ותיכף ממשיך (הלכה ב): ״ואסור מן התורה לאכל כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית״. ולהלן שם (הלכה ד): ״כזית חלב או נבלה או פגול ונותר... היה פחות מכזית בתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו״. ועוד (הלכה יח): ״יש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקיות... כגון טמא שאכל כזית חלב, שנותר מן המוקדשין, ביום הכיפורים – לוקה משום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, וכו׳⁠ ⁠⁠״. הרי ברור הוא שלכך פירש בתחלה שגם באיסור כרת וגם באיסור מיתה בידי שמים יש מלקות, כדי שלא יהא צריך בכל פעם לחזור על העונש המיוחד לאותו איסור, אלא בכל מקרה אומר ״לוקה״, והכוונה היא לעונש המתאים לאותו איסור, ובודאי אין כוונתו לומר שאין בו כרת, או שאין בו מיתה בידי שמים. על סמך זה המשיך תיכף בראש פרק טו וכתב דין תערובת: ״אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב – לוקה״. וברור שהכוונה היא שבאמת חייב כרת אם אכל מאכל אסור כגון חלב שהוא בכרת, וחייב מיתה אם אכל מאכל שחייב מיתה בידי שמים, וכו׳. אבל כאן גבי חמץ דייק לכתוב במפורש: ״לוקה ואין בו כרת״.
ראה עוד לקמן ד,ח לענין בל יראה ובל ימצא. עוד שם בסוף הלכה יא הבאתי תשובת בנו של רבינו על השאלה למה לא הזכיר רבינו בשום מקום את המושג ״חמץ נוקשה״ המופיע בסוגיא הנ״ל.
עירוב חמץ כגון כותח הבבלי... וכל הדומה להן וכו׳ – יש לעמוד על שינוי הלשון שנקט בו רבינו. בברייתא הנ״ל שנינו: ׳כל מחמצת לא תאכלו׳ – לרבות כותח הבבלי וכו׳. אבל רבינו כתב: עירוב חמץ... לוקה ואין בו כרת שנאמר ׳כל מחמצת לא תאכלו׳. כבר ביארתי לעיל שהלשון של הרישא של הברייתא היא דוקא לרבי אליעזר, אבל לדעת חכמים לא נתרבו סתם כותח הבבלי וכו׳. לדעתם הפסוק מזהיר על עירוב חמץ אם אכל כזית בתוך התערובת שהיא כשיעור פרס. אלא שצריך להציע דוגמא של תערובת חמץ שרגילים בני אדם לעשות כמותה והחמץ נימוח בתוכה. והרי כותח הבבלי ושכר המדי הם כאלה, והם הדוגמאות שהוזכרו בגמרא; לפיכך יש להזכיר אותם כמשל של עירוב חמץ. אמנם סתם כותח הבבלי, אע״פ שיש בו כזית חמץ בתוך תערובת כשלש ביצים, אין דרכם של בני אדם לאכול ממנו כל כך הרבה. אבל בהחלט יתכן להרכיב כותח באופן כזה שיהא ראוי לאכול כזית מן החמץ בתוך התערובת בזמן אכילת פרס. וראה בפיהמ״ש שהבאתי לעיל, מוכח שמדובר בהרכבים שונים ולא כולם שווים. זהו שכתב רבינו כאן: תחלה כתב מהו עירוב חמץ המוכר – ״כגון כותח הבבלי ושיכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן״; ותיכף הוסיף: ״במה דברים אמורים – בשאכל כזית חמץ... בכדי אכילת שלש ביצים״. מעתה לא הזכיר כותח הבבלי אלא כדוגמא לעירוב חמץ, אבל בהחלט יתכן שלעולם לא יתחייב על אכילתו אלא אם כן בהרכב כזה שניתן לאכול כשיעור.
שלש ביצים – ראה הלכות עירובין א,ט שם ביארתי את שיטת רבינו שהפרס הוא שיעור שלש ביצים בינוניות.
אין בתערובת כזית... אם אכל... מכת מרדות – כבר נתבאר לעיל (הלכה ה): חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח... הרי זה אוסר בכל שהוא, ועל כרחך שאין זה אלא מדבריהם ומשום גזירה. כיון שאסרוהו חכמים יש בו גם מכת מרדות.
1. דפוסים שלנו גורסים כאן גם ״וזיתום המצרי״, אבל ליתא בר״ח, וראה לקמן שהוא מונה אותו בין ״הני...שיירינהו״ שהם חמץ נוקשה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דברכת אברהם על משנה תורהתשובות ר׳ אברהם בן הרמב״ם על משנה תורהספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנה מהדורה בתראצפנת פענחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ז) האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר ״לא יאכל חמץא״ (שמות י״ג:ג׳). ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור, שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות:
Eating even the slightest amount of chametz itself1 on Pesach is forbidden by the Torah2 as [Exodus 13:3] states: "Do not eat [leaven].⁠"3 Nevertheless, [a person who eats chametz] is not liable for כרת, nor must he bring a sacrifice for anything less than the specified measure, which is the size of an olive.⁠45
A person who intentionally violates the prohibition and eats less than an olive size of chametz6 is given "stripes for being rebellious.⁠"7
1. The laws regarding mixtures of chametz were mentioned in the previous halachah.
2. The commentaries cite the source for the Rambam's decision as Yoma 73b, which mentions Rabbi Yochanan's opinion that all the Torah's prohibitions against eating apply even when one consumes less than the size of an olive (חצי שיעור), that measure being significant only as regards punishment.
3. The Kessef Mishneh questions why the Rambam cites this verse. Yoma (ibid.) derives the prohibition against eating less than an olive size of prohibited substances from another source.
The Radbaz (Responsa, Vol. V, 143) explains that the prohibition against חצי שיעור exists only when eating the prohibited substance itself. In contrast, חצי שיעור of chametz is forbidden even when mixed with other substances, as explained in the previous halachah. He explains that since deriving benefit from chametz is forbidden according to Torah law, that prohibition also includes eating חצי שיעור in any form.
4. Nevertheless, [a person who eats chametz] is not liable for
כרת
5. as stated in Halachah 1.
6. The Kessef Mishneh questions why the Rambam begins the halachah by describing the prohibition against "even the slightest amount" of chametz, and concludes with the expression "less than the size of an olive.⁠"
7. Hilchot Ma'achalot Asurot 8:16 states that anyone who benefits from forbidden substances receives "stripes for being rebellious.⁠" A person who eats less than the size of an olive of chametz also benefits, and hence is liable for this punishment.
א. בד׳ לית. העיקר חסר מן הספר.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךאור שמחצפנת פענחאבן האזליד פשוטהעודהכל
הָאוֹכֵל מִן הֶחָמֵץ עַצְמוֹ בַּפֶּסַח כָּל שֶׁהוּא - הֲרֵי זֶה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״[וְ]⁠לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ (שם יג,ג). וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל כְּשִׁעוּר שֶׁהוּא כַּזַּיִת. וְהָאוֹכֵל פָּחוּת מִכַּזַּיִת בְּמֵזִיד - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
הָאוֹכֵל מִן הֶחָמֵץ עַצְמוֹ בְּפֶסַח כׇּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵאָכֵל (שמות י״ג:ג׳). וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל כַּשִּׁעוּר שֶׁהוּא כְּזַיִת. וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת בְּמֵזִיד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
כתב הרב: האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה – אמר המפרש הרב פסק כר׳ יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואע״פ שאסור מן התורה אינו חייב כרת או קרבן אלא על שיעור. ואם תאמר מאחר שחצי שיעור אסור מן התורה למה אינו חייב כרת על אכילתו ויש לומר שהרב סמך בזה אההיא דאמרינן ר״פ בתרא דיומא גבי מתני׳ דקתני ביום הכפורים אסור באכילה וקא מתמה בגמ׳ אסור ענוש כרת הוא ומשני לא אלא לחצי שיעור כלומר דאית ביה איסורא אבל כרת לא וה״ה קרבן או מלקות דמאי שנא. ומש״ה כתב הרב בה׳ שבועות פ״ה דחצי שיעור אינו מושבע מהר סיני פי׳ ולענין מלקות או קרבן קאמ׳ והכי איתא בפ׳ שבועות שתים בתרא וכ״ת אמאי אינו לוקה בחצי שיעור כיון דיליף ליה מלא יאכל תריץ דלא אשכחן אכילה לעולם בפחות מכזית ואכילה כזו אינה אכילה אלא הנאת פורתא ומש״ה יליף ליה הרב מלא יאכל דילפי׳ מיני׳ איסור הנאה כמ״ש הרב לעיל וכדאמרי׳ בגמ׳. ולא עדיפא אכילה פחות מכשיעור מהעושה רטיה או מלוגמא מחמץ שלא במקום סכנה שאינו לוקה. ואע״ג דגמרי׳ איסור הנאה מלא יאכל הכא נמי לא שנא וכ״ת הרי שור הנסקל דגמרי׳ איסור הנאה מלא יאכל ולוקה אם נהנה ממנו שאני התם דכתוב ובעל השור נקי כדאמרי׳ כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. ובע״ז ויין נסך כתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו׳ ומש״ה אפי׳ נהנה כגון שעושה רטיה מחלב שור הנסקל או מלוגמא מיין נסך או שאכל מהם כל שהו לוקה וה״ה נמי בבשר בחלב ובכלאי הכרם דבכל הני לא לאיסור אכילתן בלשון אכילה. אבל בהנהו דילפי׳ איסור הנאה מלא יאכל אינו לוקה בכל שהוא וצ״ע כי ר׳ משה חולק בזה בכלאי הכרם ובבשר בחלב כמו שנמצא בפ״ט וי׳ מהמ״א:
האוכל מן החמץ עצמו וכו׳ – פרק יום הכפורים ביומא (יומא ע״ג:) חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר וקיימא לן כרבי יוחנן. והוא כלל לכל מאכל אסור שבתורה:
האוכל מן החמץ עצמו בפסח וכו׳ שנאמר לא יאכל – קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי״ל חצי שיעור אסור מה״ת. ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה״ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ״ע. ועל מ״ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו׳ קשיא לי למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ״ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כל שהוא אסור מן התורה ומשמע דאפילו אכילה כל שהוא מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנא ליה לפלוגי בהכי וצ״ע:
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה״ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. יומא פ׳ יוה״כ (דף ע״ד) גופא חצי שיעור ר״י אמר אסור מן התורה ור״ל אמר מותר מן התורה ר״י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר״ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר״י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס׳ דמאי דאיצטרך לר״י טעמא דחזי לאיצטרופי אע״ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו״א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע״כ. (א״ה עיין מ״ש לעיל פי״ח מהל׳ שבת הלכה א׳) ומדברי הר״ן בפ״ג דשבועות נראה דמש״ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו״א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא״כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא״כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי״ל כר״י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל״ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי״ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ״מ והניחו בצ״ע. וראיתי לרב מהרלנ״ח בתשובה סי׳ נ״א דהוקשה לו קושית מרן ז״ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז״ל מזה דביום י״ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע״ש:
וראיתי להרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג הלכות חמץ שכתב וז״ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו׳ שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע״ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ״ט דר״י משום דחזי לאיצטרופי ה״פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ״כ אינו חייב קרבן או כרת אע״ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ״ל. וא״ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי״ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר״ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור״ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור״י ס״ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו״א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר״ן ז״ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו״א דלעולם אתא הלכתא ואפקי׳ לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא אפקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצירוף. והנה כפי דברי הרא״ם ז״ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא״ם ז״ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ״ח ז״ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא״ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס״ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור״ל דר׳ יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור״ל ס״ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה״ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר״ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר״ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר״י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא״ם ז״ל ור״ל דלית ליה האי טעמא ס״ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא:
עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס״ט כתב הסמ״ג מחלוקת זה דר׳ יוחנן ור״ל וכתב דטעמיה דר׳ יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע״כ. וכתב הרא״ם ז״ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע״ג דטעמיה דר״י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ״ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ״מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו׳ ע״כ. והנה יש לחקור מה ס״ל לר״י בפי׳ תענו אי ס״ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א״כ מאי האי דאמרינן בפ׳ בתרא דיומא (דף פ״א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א״כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש״ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא״ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א״כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי״ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר׳ יוחנן אבל ר״ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ״ש למעלה ור״ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו׳. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ״ל לתלמודא דר״ל ס״ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס״ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר״ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו׳ דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס״ל לר״א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר״י לית ליה טעם זה דר״ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר״י איך הביא דברי ר״ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא:
עוד אני תמיה על סברת הרא״ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א״כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א״ה עיין בפ״ד מה׳ שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא״ם ז״ל הללו יע״ש):
האוכל מן החמץ עצמו בפסח. מבואר הדבר דאפילו בערב פסח אחר חצות נאסר הכל שהוא וכמ״ש רבינו אחר זה מקרא דלא תאכל עליו חמץ דמינה נאסר החצי שיעור כדין כל איסורין שבתורה ומכ״ש שאפילו ההנאה אסר רבינו בערב פסח אחר חצות כמ״ש בדין ט׳ ומתחילת שעה שישית וכו׳ והכא נקט בפסח משום דעד השתא בדיני פסח גופיה קעסיק ושוב השמיענו דיני ערב פסח וכן פירש הרא״ם בתוספותיו על הסמ״ג עיין עליו גם בדין ב׳ כתב רבינו החמץ בפסח אסור בהנאה וכבר נתבאר דאפילו בערב פסח נאסר ודו״ק.
שנאמר לא יאכל וכו׳. הקושיא מבואר דכיון דרבינו פוסק כר׳ יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה כמ״ש פי״ד דמאכלות אסורות למה לי קרא דלא יאכל ותו דכיון דסתם אכילה בכזית מנא ליה דהך לא יאכל היינו אפי׳ פחות מכזית וכבר נתעורר מרן ז״ל והניחו בצ״ע. ולענ״ד נראה ליישב עמ״ש מרן גופיה בריש פרקין אמ״ש רבינו דאיסור הנאה נפקא לן מלא יאכל לא יהא בו התר אכילה דקשה ע״פ פסקו בהל׳ מאכלות אסורות כרבי אבהו וכו׳ א״כ אמאי נקט קרא דלא יאכל וכו׳ ותירץ ז״ל דכיון דכו״ע מודו בלא יאכל דגם הנאה בכלל ודרשינן לא יהא בו התר אכילה ובפסח כתיב נמי לא יאכל לא נמנע להביאו עיין עליו והשתא משום היא גופא שמעינן דאכילה אפילו כל שהוא אסור דכיון דמרבינן אפילו הנאה דלית בגופה שום אכילה ואינו אלא משום דכשמוכרו לוקח בדמיו שום דבר אכילה כמ״ש רש״י שם ובהנאה לית בה שיעור כלל דלא מצינו שיעור בהנאה ורבינו כתב בהלכות שביתת עשור דהסך אפילו כל שהוא עיי״ש. והחמשה עינויים נפקא לן מקראי כדאיתא בריש פ׳ יוה״כ והם דאורייתא ולא אסמכתא אם כן איפה כיון דבלא יאכל כו״ע מודו דנכלל בו איסור הנאה מינה דבאכילה אפילו כל שהוא אסר רחמנא דלא יהא בו שום התר אכילה. ואף לענין ברכה האוכל כל שהוא בעי ברוכי דהנאה פורתא מיהא איכא ונמצא דאף שרבינו פוסק דחצי שיעור אסור מן התורה כיון דבפסח איכא קרא דלכו״ע אסר גם ההנאה ומינה דגם אכילה אסר בכל שהוא להכי נקטיה רבינו ובהכי ניחא נמי אידך קושיא דסתם אכילה בכזית דאין הכי נמי דלא יאכל רוצה לומר כזית אלא מדכתיב לא יאכל בצירי ולא כתב לא תאכל קפיד רחמנא אכל שהוא אף שאין בו מלקות ואפילו לאו גמור אין בו וכמ״ש רבינו לעיל דחמץ אסור ולא כתב דחייב מלקות או דעבר אלאו אלא שעל כל פנים הוא נכלל בלאו זה לאוסרו מן התורה ועיין להפר״ח ריש סי׳ תמ״ג ושוב מצאתי מעין זה להרלב״ח בתשובה סי׳ י״ז וששתי כעל כל הון.
ותמהני על הרח״א נר״ו שהביא התירוץ הראשון שכתב שם הרב דלא יאכל משמע החפץ אפילו גרגיר וכתב דעם זה אתי שפיר מ״ש הרא״ם דלא יאכל אכילה כל שהוא משמע דכוונתו דתיבת יאכל אפילו לכל שהוא שייך ע״כ. דקשה חדא דזה התירוץ כבר דחאו הרב גופיה שם דאם איתא ללקי אכל שהוא וגם רבינו כתב דהאוכל פחות מכזית חמץ מכין אותו מכת מרדות ותו דלפי דבריו בכוונת הרא״ם ז״ל משמע דרוצה לומר דדוקא בלא יאכל סבירא ליה להרב דכל שהוא משמע ולעולם דבעלמא דכתיב לא תאכל אי נמי לא תאכלו סתם אכילה בכזית דוקא וקשה דאם כן מאי האי דפריך הרב שם מר׳ יוחנן דחזי לאיצטרפי וכו׳ הא לא אמרה הרב אלא היכא דכתיב לא יאכל דוקא ופלוגתא דר״י וריש לקיש היינו בכל התורה כולה ואדרבא ר״י במסקנא יליף לה מכל חלב והתם לא כתיב לא יאכל בצירי וגם מסוף דברי הרב שכתב שם והא דמייתי קרא דלא יאכל וכו׳ משמע דלא שנא ליה בהכי ודו״ק והתירוץ הראשון לעיקר קושיית מרן על דברי רבינו הביאה ג״כ הרלב״ח ועדיין קשה מ״ש ויש ליישב קצת דו״ק.
עוד הקשה מרן ז״ל וז״ל ועמ״ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו׳ קשיא לי למה לי פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימין וכו׳ ע״כ. ונראה לי דכוונת רבינו דכל פחות מכזית היינו כל שהוא וקי״ל נמי דחצי שיעור אסור מן התורה והיינו מפחות מכזית עד כל שהוא ולכך כתב רבינו והאוכל פחות מכזית שכולל בו כל שנתמעט מכזית עד גרגיר חרדל ועיין להרב שמות בארץ ביומא דף ע״ד שהכריח מ״ש דחצי שיעור היינו אפילו כל שהוא. אף דרש״י ז״ל כתבו שם להדיא דמדכתיב כל אחלב על כרחך היינו כל שהוא ממש. ועיין עוד לרבינו ריש פ״א דהלכות ברכות ומ״ש מרן ז״ל שם.
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ״ש כו׳ – עיין במוהרלנ״ח סי׳ י״ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר״י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ״ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא״כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע״ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס׳ בפ׳ כ״ש דכ״ג ד״ה שאני התם וז״ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי׳ ולא בעי לך יע״ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז״ל לק״מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר״י כדי לאסור חצי שיעור ומ״מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר״י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ״ש התוס׳ בפ׳ כ״ש דכ״ח ע״א ד״ה א״כ לענין איסור הנאה יע״ש גם מה שהכריח הרב ז״ל שרבינו פוסק כר׳ אבהו ממ״ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס׳ שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ״ל מלא יאכל ומ״מ מ״ש הוא ז״ל דמדכתיב לא יאכל בציר״י נפ״ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא״כ לחזקי׳ דס״ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ״ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר״י כדאיתא בריש כ״ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ״ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר״י איסור הנאה מנ״ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה״נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ״ש והשתא דנפ״ל כו׳ מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ״ל מלא יאכל בציר״י ס״ל דחצי שיעור מותר ולר׳ אבהו דס״ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו׳ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס״ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ״ש הרב ז״ל ודו״ק:
גם מהא דגרסינן בירושלמי פ״ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו׳ הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו׳ דברי ר׳ יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק״ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו׳ הא מה ת״ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא״כ מוכח שלא כדעת הרב ז״ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ״ל לר׳ יאשי׳ וכן מדר׳ יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ״ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ״ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא״כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי׳ נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי׳ הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ״ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא״ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי׳ נפ״ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו׳ ע״ש שהנראה שאשתמיט מיני׳ ירושלמי הלזו שר׳ יצחק דס״ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ״ל מק״ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס׳ דאיכ׳ למימר דמשו״ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר״י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס״ל לר׳ יאשיה דלא נפיק מק״ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ׳ לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ״ל מיתורא דקראי כדאי׳ בפרק חרש דקי״ד וכמ״ש רש״י ז״ל ד״ה לא תאכלו ע״ש ועיין ברש״י פרשה הנז׳ ד״ה שכתב דנפ״ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ׳ חרש ודפ׳ כ״ש ודו״ק:
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ״כ אינו חייב כרת כו׳ על כשיעור שהוא כזית.
הר״ל בן חביב העמיק בדברי רבינו ותוקף דעתו דמדכתיב לא יאכל בלא הזכרת הפועל רק הזכרת הפעולה תו אף כי נאכל בכ״ש מ״מ המאכל הא נאכל מעצמו. אמנם אף כי בתורת כהנים גבי מצות תאכל אף כ״ש מורה כן אבל לפלא שלא זכרו זה גבי שור הנסקל ושרצים ועיין שעה״מ ונראה לדעתי דכוונתו כך היא, דקרא דלא תאכל עליו חמץ מיירי בפרשת ראה לפני זמנו כמו דקיי״ל כר׳ יהודא וקרא דכל מחמצת לא תאכלו עיקרו נאמר לדורות יעו״ש וכתיב שם שבעת ימים תאכלו מצות כו׳ והרי במצרים אינו נוהג רק יום אחד אך קרא דלא יאכל חמץ היום אתם יוצאים הוא נאמר במצרים שחימוצו לא נהג רק יום אחד וכבר נודע שיטת רבינו בהלכות מלכים דאין שיעורין לבני נח דשעורין הללמ״מ ולישראל נאמרו וא״כ אז היו אסורים באכילת חמץ אף בכל שהוא ותו אמרינן מתוך שהוחמרו הוקלו כדאמרינן במכילתא משפטים גבי רוצח עו״ג יעו״ש וכן כתבו תו׳ חולין פ״ט: סד״ה אלא קסבר אב״ג בנו״ט כו׳ פקע ממנו איסור גיד הנשה ודו״ק שם, וזהו על דרך שאמרה הגמרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור ולכן אף לדורות אסור בכל שהוא וזה נכון. ולא קשיא מכל לאוי דפסחא דב״נ וערל לא יאכל בו דבפסח ענין אחר הוא דאפילו ר״ש דסבר כ״ש למכות מודה בפסח דכתיב איש לפי אכלו שאין שוחטין אלא על מי שיכול לאכול כזית וכי קפיד שלא יאכל האי גברא באופן דבכשר בר מנוי הוא ודו״ק.
האוכל מן החמץ עצמו. משמע אבל לא ע״י תערובות ועיין מש״כ התוס׳ פסחים דף מ״ג ע״ב ונזיר דף ל״ו ומש״כ הר״ש ז״ל במס׳ טבול יום פ״ב ע״ש. וראיה לזה דהרי אמר בפסחים דף מ״ג ע״א דר״מ ס״ל דחמץ גמור ע״י תערובות דהיינו כותח הבבלי פטור מכלום ע״ש וע״ש דף מ״ד ע״א דכותח הבבלי הפטור הוא משום דאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועיין בכריתות דף י״ב ע״ב דר״מ ס״ל כאלו אוכל קליות ע״ש דאפילו חייב אפילו משהה אכילתו יותר מכדי אכילתו יותר מכדי אכילת פרס ע״ש ברש״י ד״ה לחומרא וא״כ קשיא דר״מ אדר״מ וע״כ צ״ל דע״י תערובות שאני אך באמת בכריתות שם אין הפירוש כרש״י דמפרש שאוכל פירורים דקים מאד ומפסיק בין אכילה לאכילה דזה אינו דעיין במנחות דף ט״ז ע״ב משמע דאין זה דרך אכילה כלל אם אכל פירורים דקים מאד ועיין בתוס׳ שם דף כ״ו ע״ב דגם אין דרך הקטרה בכך לכו״ע אך בירושלמי יומא פ״ב מבואר להיפך ע״ש ועיין מש״כ התוס׳ נזיר דף ל״ה ע״א ד״ה דבין הביניים שאם ליקט האוכל דאין זה דרך אכילה ע״ש ותוס׳ שם דף ל״ו ע״ב ד״ה וכזית ועיין רש״י פסחים דף מ״ד ע״א ד״ה ומשנה דאם אכל פירורים קטנים כמו חרדל מצטרף אם אכלן בכדי אכילת פרס ע״ש אך י״ל דשומשם קטן מחרדל עיין ר״ה דף י״ג ע״א אך בירושלמי נזיר פ״ד ה״ד מוכח להיפך דחרדל קטן ע״ש, וצ״ל הך דמנחות הנ״ל משום דגבי קדשים דבעינן למשחה לא הוי דרך אכילה בכך כעין דאמרינן בזבחים דף כ״ח ע״א ע״ש גבי עור אליה אך בהך דכריתות הפירוש שם לר״מ אוכל קליות מיירי ששוהה באכילתו זמן רב ולא שמפסיק וכעין הך דשבועות דף י״ז ע״א גבי דרך קצרה וחולין דף ל״ב ע״א גבי שהיה בשחיטה ועיין בזבחים דף ל״א ע״ב גבי לאכילת גבוה קמקשינן לה ע״ש בר״ש דהקטרה ע״כ צריך שישהה כזית יותר מכדי א״פ ע״ש ברש״י אך באמת אין הפי׳ שם כן דהא אמר שם דבהיסק גדול שייך בכא״פ רק הך אכילת גבוה ר״ל מעילה בהקדש כמבואר במעילה דף י״ח וכריתות דף ט״ז. ועיין בפיה״מ להרמב״ם בכריתות דף י״ב ע״ב ע״ש דמפרש כן ועיין בסוכה דף מ״ב ע״ב ופסחים דף קי״ד ע״ב ע״ש. ועיין תוס׳ ע״ז דף ס״ו ע״א גבי הך דר״מ דכל איסורין מצטרפין וזבחים דף ע״ח ע״א ע״ש ותוס׳ כריתות דף י״א ע״ב:
שנאמר לא יאכל. ר״ל דמזה ילפינן דחמץ אסור בהנאה כדחזקיה כמ״ש רבינו לעיל ומבואר בירושלמי דתרומות פ״ו ה״א דאף ר״ל דס״ל חצי שיעור מותר מה״ת מודה באיסורי הנאה ע״ש וגם נ״מ אם מתחלה לא נתחמץ רק פחות מכשיעור דאם נימא דהאיסור הוא בתואר הדבר לא בעצם י״ל דלא חל עליו כלל שם איסור ועיין בירושלמי דנזיר פ״ו דאף למ״ד היתר מצטרף לאיסור זה רק בכשהיה באיסור מעיקרא כזית ע״ש בהל׳ א׳ דוקא אם שרה פת בכזית יין ועיין שם בפ״ז ה״ב גבי תרווד רקב משני מתים דוקא כשהיה בכל מת תרווד ונטל חצי מזה וחצי מזה ע״ש ועיין בבלי שם דף נ״א ע״א ע״ש וכן כתב התוס׳ יומא דף פ״א ע״א גבי רביעית דם וכן הוא שיטת רשב״ג בירושלמי פ״ג דחלה ה״ז ופ״ד ה״ו דרק אם יש בו שיעור אז מצטרף ולכך כאן צריך קרא גבי חמץ לאסור חצי שיעור כה״ג ולגבי ביעור א״צ לבער אם לא היה מתחלה כזית כמבואר בירושלמי פ״ג דכאן דאם התחיל לבער צריך לבער הכל וגם י״ל דהוה כעין הך דב״ב דף צ״ד גבי מחלוקת דר״י ורבנן גבי כלאים אם יבור או ימעט ע״ש ועיין בירושלמי פ״ב דכלאים דקמבעי ליה שם אם דוקא ממין אחד או אפילו משני מינים מחזי כמקיים ע״ש ועיין תוס׳ ע״ז דף ס״ד ע״א ד״ה לרבי עקיבא ע״ש דמחשבתו משויא ליה מעשה. ועיין בנדה דף כ״ז ע״ב גבי מת שנשרף ע״ש בתוס׳ אם טומאתו מה״ת אם לא וכבר הקשה התוס׳ בסוכה דף כ״ה מהך דמישאל ואלצפן ע״ש. אך באמת כך דלפי שכ׳ לחלק בין דבר שהאיסור הוא בעצמו או בתוארו וכעין מש״כ התוס׳ בחולין דף קכ״ו ע״ב ד״ה יכול דגבי איסור דהדבר תלוי בעצם לא בעי קרא לרקמה אבל גבי טומאה דבעי גם תואר דרק שמונה שרצים מטמא אז צריך קרא ע״ש וה״ה י״ל גבי מת דטומאת מו״מ י״ל דהוה במת בעצם ולכך אף אם נשרף מטמא מה״ת אך בנדה שם דמיירי באהל וטומאת אהל רק תואר דהרי עכו״ם אינו מטמא באהל וכ״ד שאינם מטמאים באהל כו׳ לכך אם נשרף לא הויא טומאתו רק מדרבנן ועיין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ אבות הטומאה פ״ד הל׳ י״ב דשרץ שנשרף ושלדו קיימת טומאתו רק מדרבנן ע״ש ובהל׳ מ״א פ״ב הכ״א פסק דלוקה כה״ג ועיין בנדה דף נ״ה ע״א גבי בשר המת שהופרך וסוף תמורה ועיין בירושלמי פ״ג דערלה גבי אבנים מנוגעות שעשאן סיד דפקעה טומאתן ע״ש ועיין ביבמות דף ק״ג ע״ב גבי דאם אמרינן כתותי מכתת שיעוריה לא מקרי בא אל הבית ע״ש ועיין בהך מחלוקת דנגעים פי״ג מ״ג אם אבנים מנוגעים מטמאים בכזית או בכ״ש:
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזיית במזיד מכין אותו מכת מרדות.
הכ״מ תמה דלמה לן קרא דלא יאכל בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קיי״ל דחצי שיעור אסור מן התורה, ותי׳ המהרלנ״ח דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר משא״כ בחמץ שמותר קודם הפסח, ונ״ל בהקדם מה שנבאר מש״כ הרמב״ם בפ״ח מהל׳ מאכלות אסורות דאין לוקין על הנאה, וכ׳ המ״מ משום דהוי שלא כדרך הנאתן, והקשה המל״מ מלשון הגמ׳ בפסחים כ״ד ע״ב דדוקא הניח חלב חי, ועוד הקשה עיי״ש (ולי קשה עוד דא״כ בדברים דלא בעי כדרך הנאתן ילקה על הנאה דהא הנאה בעצמו הפטור הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומשום דעומד דווקא לאכילה, ויש לעיין), והמחוור כמו שפי׳ המל״מ משום דס״ל להרמב״ם דאין לוקין על הנאה כיון דרק מרבוייא מתרבי, אך עדיין קשה דהא בגמ׳ אמרינן דפטור בהניח חלב חי משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומוכח דאם היה כדרך הנאתן היה חייב, עוד הקשו מב״ק דף מ״א דאמרינן דהו״ל למיכתב לא יהנה ולפי דברי המל״מ קשה כיון דמה דאין לוקין על הנאה הוא משום דלא כתיב בפירוש ואי הוה כתיב לא יהנה היה לוקה.
ונראה דהנה הרמב״ם פוסק כר׳ אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור בהנאה, וגבי חמץ בפסח כתב בפ״א הל׳ ב׳ דאסור בהנייה מקרא דלא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ופי׳ הר״נ משום דהאי קרא מבורר טפי וזה דחוק, והנה באמת יתפלא למה פסק כר׳ אבהו לגבי חזקיה (עיין ברא״ש חולין פ׳ גיד הנשה סי׳ י״ז) הלא אפי׳ לגבי ר׳ יוחנן פסקינן כחזקיה כ״ש לגבי ר׳ אבהו תלמידו.
והנראה בזה דהנה יש לחקור אם חמץ בפסח הוי איסור חפצא או איסור גברא כיון דלאחר הפסח מותר מדאורייתא לדידן דקיי״ל כר״ש, וכן יש לחקור ג״כ לגבי חדש, אכן לגבי חדש יש להביא ראיה לפימש״כ התוס׳ בב״ב דף פ״א דבכורים לא הוי מצוה התלויה בארץ משום דהוי חובת הגוף וא״כ חדש דאמרינן בקידושין בדף ל״ח דהוה מצוה התלויה בארץ מוכח דהוי איסור חפצא, אכן בכ״ז יש לומר דלא דמי חמץ לחדש, דחדש אמרינן בגמ׳ דהקרבת העומר מתיר ואפילו בזמן שאין עומר אמרינן עיצומו של יום מתיר נמצא דלא הוי כמו איסור לזמן דלא שייך מתיר, אבל חמץ בפסח דאסור דוקא עד הזמן אפשר דלא הוי איסור חפצא וקצת מוכח כן דהרמב״ם אינו מונה חמץ בין איסורי מאכלות, וחדש מונה בין איסורי מאכלות.
והנה לפי״ז אפשר לומר דלא שייך למיגמר חמץ בפסח מחלב לגבי איסור הנאה דדוקא איסור מאכל ילפינן מחלב.
אח״כ מצאתי דבירושלמי ערלה פ״ג הל׳ א׳ מתרץ בהא דפריך הגמ׳ מחדש דלא אסור בהנאה ומשני דשניא הוא דהוי לזמן ומוכח דהירושלמי סובר גם לגבי חדש דהוי איסור גברא דאינו אסור אלא עד הזמן, אכן כבר תמהו המפרשים דא״כ חמץ נמי הוי לזמן ואמאי יליף לה ר׳ אבהו מנבלה, ומתרצים משום דחמץ כיון דצריך שריפה לא שייך לומר בזה דהוי לזמן דהא חמץ דמקודם אין לו היתר, אכן לבד שסברתם אינה מוכרחת עוד יתפלא דהא חמץ של עכו״ם אסור בהנאה ואין צריך שריפה, ואי הוי ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה לא היה קשה, אך לא פסקינן כן והדר ביה ראב״י.
ע״כ המחוור דהירושלמי סובר דר׳ אבהו יסבור כר׳ יהודה דאסור אף לאחר הפסח ולא הוי איסור לזמן ותלמודין דאינו מתרץ כן ע״כ סובר דר׳ אבהו סובר כן גם אליבא דר׳ שמעון, ומ״מ אם היינו אומרים דבסברא זו פליגי חזקיה ור׳ אבהו, א״כ צריך חזקיה לאשמעינן מלא יאכל ואינו מוכרח דפליג אר׳ אבהו בכל איסורי מאכל, וע״כ הא דלא מתרץ תלמודין כן משום דרוצה לתרץ גם דברי חזקיה אליבא דכ״ע בין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון, ולכן לא מצי לתרץ דחזקיה סובר כסברת הירושלמי כיון דאי סובר כר׳ יהודה לא הוי לזמן, אבל אליבא דדינא כיון דפסקינן כר׳ שמעון בלאחר זמנו, סובר הרמב״ם כסברת הירושלמי רק דבחדש אפשר דלא סובר כן דהוי לזמן ומשום דבחדש עיצומו של יום מתיר ורק בחמץ בפסח דאינו אסור אלא דווקא עד הזמן סובר כסברתינו הנ״ל, ונמצא דלא נצטרך לומר דחזקיה פליג אר׳ אבהו בשאר איסורים רק בחמץ בפסח משום דלא הוי איסורי מאכל, אבל ר׳ אבהו ע״כ סובר דאין לחלק בין חמץ בפסח לאיסורי מאכל והרמב״ם פוסק בזה כחזקיה לגבי ר׳ אבהו ולכן שפיר פסק בכל מקום כר׳ אבהו ובחמץ בפסח כחזקיה.
והנה ביומא דף ע״ד אמרינן דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי ובתר הכי מקשה ר״י לר״ל מברייתא דכל חלב, והקשו התוס׳ דא״כ למה לר״י סברא דחזי לאיצטרופי ותי׳ בתוס׳ דמשום סברא דרשינן קרא והוא דחוק דכיון דאיכא ברייתא וקרא למה לר״י סברא, ונראה פשוט דס״ל לר׳ יוחנן דאיסור דכל חלב לא שייך ביוהכ״פ דלא הוי איסורי מאכל ולכן אוסר מסברא דחזי לאיצטרופי, ורק לר״ל מקשה דהא עכ״פ באיסורי מאכל איכא ברייתא וקרא דכל חלב, ואח״כ מצאתי דהמק״ח מביא ד׳ הצ״צ שכתב דבבל יראה אין לאסור חצי שיעור מהא דכל חלב דלא שייך אלא באיסורי אכילה, וכתב המק״ח דמ״מ מדרבנן יהיה אסור משום דחזי לאיצטרופי, ובאמת השאגת אריה כתב דלא שייך חזי לאיצטרופי בבל יראה כיון דאינם מצטרפין השהיות של חצי שיעור והוא פשוט.
והנה רש״י ותוס׳ בפסחים ב׳ ע״א פליגי בחיוב בדיקה וביעור אם הוא משום בל יראה או משום שמא יבוא לאוכלו ולדעת רש״י הוא משום בל יראה ובבצק שבסדקי עריבה מוכח דבחצי שיעור יש חיוב בדיקה במקום שאין עשוי לחזק, וכן פסק הרמב״ם, ולדעת רש״י הוא משום בל יראה ומוכח דאיכא בל יראה בחצי שיעור, והנה יש לדון ולחלוק על סברת הצ״צ דכיון דבל יראה עיקר שיעורו ילפינן מאכילה כדאמרינן בביצה דף ז׳ דילפינן ביעור מאכילה וכיון דבאכילה אסור חצי שיעור לכן גם בבל יראה איכא בחצי שיעור, אכן אם נימא דגם באכילה לא שייך איסור חצי שיעור מקרא דכל חלב משום דחמץ לא הוי איסורי מאכל, ונוכל רק לאסור משום הסברא דחזי לאיצטרופי וכדאסרינן אכילת חצי שיעור ביוה״כ, ויקשה עפי״ז מתני׳ דבצק שבסדקי עריבה דמוכח דבחצי שיעור איכא חיוב בדיקה ולא שייך בזה הסברא דחזי לאצטרופי, ולכן חידש הרמב״ם דחצי שיעור אסור בחמץ מלא יאכל היינו כיון דאסור בהנאה, לכן גם אכילת חצי שיעור הוי הנאה וכיון דאסור מקרא א״כ שוב ילפינן דין ביעור מאכילה דגם בבל יראה איכא איסור בחצי שיעור וכנ״ל.
והגרעק״א בתשובה סי׳ ק״צ חקר בזה דילפינן הנאה מלא יאכל ולא תאכל אי הוי בכזית כאכילה או לא, והביא מהגמ׳ דב״ק דף מ״א דקאמר א״כ ליכתוב לא יהנה ומוכח דאף דילפינן הנאה מלא יאכל לא הוי בכזית, דאי הנאה בכזית א״כ איך ליכתוב לא יהנה ולא יהיה בכזית ומסיק הגרעק״א דהוא בפרוטה, ובאמת דין פרוטה אינו אלא היכי דבעינן דין ממון, אבל היכי שאינו צריך ממון מה שייך פרוטה, וגבי הקדש הוי דין ממון, ויש להעיר דליתני במתני׳ דחמש פרוטות דאיתא התם הנהנה מן ההקדש מעל ליתני לשיטת התוס׳ דלוקין על איסורי הנאה דהוי בפרוטה ודוחק לומר דהוי בכלל הנהנה מן ההקדש, וכיון דהוכחנו דלא שייך שיעור פרוטה א״כ ע״כ מוכח דצריך שיעור כזית דאלא״ה צריך תמיד ללקות על אכילת חצי שיעור באיסורי הנאה משום איסור הנאה, ויקשה מהא דשאור בכזית ומוכח דאינו לוקה בחצי שיעור, ומוכח דגם איסורי הנאה בכזית, וקושיית הגרעק״א אינה קושיא דבאמת עיקר איסור אכילה הוי גם על משהו רק דהוי הלכה דאין אכילה פחותה מכזית א״כ שפיר מצי למיכתב לא יהנה והיה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה.
והנה לפימש״כ בדעת הרמב״ם דפסק דחצי שיעור דאסור בחמץ הוא משום הנאה והוא אליבא דחזקיה דחמץ לא הוי איסורי מאכל וליכא למילף מכל חלב, וא״כ לשיטתו מוכח ע״כ דליכא בהנאה איסור מלקות דאלא״ה למה צריך שיעור בחמץ הא תמיד איכא הנאה, אבל כ״ז הוא אליבא דחזקיה אבל לר׳ אבהו דחמץ לא שנא משאר איסורים א״כ לדידיה לא צריך לחדש דאיסור הנאה הוא בכל שהוא, ואפשר שפיר דלוקין על הנאה.
(ובמש״כ נוכל לומר לרש״י לשיטתו דכתב אלו עוברין בבל יראה והקשו התוס׳ והר״ן דהא מרבינן מכל מחמצת ודוקא לאכילה ומנ״ל לבל יראה, אבל לפימש״כ דילפינן ביעור מאכילה לענין איסור חצי שיעור, ולשיטת רש״י מוכרח מהא דבצק שבסידקי עריבה א״כ גם לחמץ נוקשה נוכל ללמוד ביעור מאכילה).
ובמש״כ על ראיית הגרעק״א מלא יהנה דאינה הוכחה דכיון דשיעורין הוא הלכה היה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה, הקשו לי מהגמ׳ דיומא דף פ״א דאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר נכתוב לא יאכל אכילה בכזית, וא״כ לדברינו היה אפשר להיות הלכה דאכילה זו בככותבת, ויש ליישב מש״כ דגבי אכילה דאיכא הלכה דשיעור אכילה הוא בכזית אי אפשר שתהיה הלכה דשיעור אכילה דכאן הוא ככותבת דזה אינו דבאמת שיעור אכילה תמיד בכזית וביוה״כ דהוא בככותבת הוא משום עינוי דשיעור עינוי הוא בככותבת משום יתובי דעתא אבל הכא גבי לא יהנה ליכא שום שיעור אחר על הנאה רק גבי הנאת ממון דשיעורו בפרוטה, והך סוגיא ע״כ כר׳ אבהו ולדידיה באמת חייב מלקות בשיעור הנאה דהוא כשיעור אכילה והיינו בכזית והו״מ למיכתב לא יהנה ויהיה הלכה דשיעורו כשיעור אכילה דהוא בכזית, ולחזקיה נתרץ כתירוץ הב׳ בב״ק שם דאמר אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ע״ש.
ובמה שכתב הגרעק״א ליישב ביסוד זה קושיית המל״מ לפמש״כ בריש הל׳ חמץ ומצה לא קשה כלל עיי״ש.
האוכל מן החמץ... כל שהוא וכו׳ – נושאי כליו נתלבטו למה ציין לפסוק ׳לא יאכל חמץ׳? ומה זה שונה מכל איסורים שחצי שיעור אסור מן התורה, והרי רבינו פסק דין זה בהלכות שביתת עשור ב,ג: ״אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור״, והוא על פי לשונו של רבי יוחנן יומא עג,ב?
ברם הרואה יראה כי מקור דבריו כאן אינו ממאמרו של ר׳ יוחנן, אלא הביא את הפסוק לרמז על מה שכבר כתב לעיל (הלכה ב). שם ביארתי שמן הכתוב הזה ׳לא יֵאָכֵל חמץ׳ למדנו שהתורה צוותה על כך להפקיע מן החמץ שם מאכל, ואם החשיב אותו לדבר הנאכל – עבר על האיסור. אמנם האוכל פחות מכזית אין כאן מעשה אכילה להתחייב מצד האדם, אבל ברור הוא שאם אכל פחות מכזית הרי החשיבו לדבר הנאכל, אמנם לא מצד הכמות כי אם מצד האיכות, ואפילו אינו ראוי להצטרף. והרי זהו שאסרה תורה, בניגוד לאיסור אכילה רגיל שהוא על מעשה האכילה, ובמעשה אכילה טעמו של רבי יוחנן האוסר חצי שיעור מן התורה הוא – מפני שראוי להצטרף עד כדי שיעור (יומא עד,א). אבל אם אינו ראוי להצטרף, גם לרבי יוחנן אין כאן איסור תורה.
יש גם שציינו לתורת כהנים צו פ״ב (לויקרא ו,ט) שדרשו לענין מנחה: ״מצות תֵּאָכֵל – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר יאכלוה – אין לי אלא כולה; מנין אף מקצתה? תלמוד לומר: תֵּאָכֵל אפילו כל שהוא״.
אינו חייב כרת או קרבן אלא וכו׳ – ראה לעיל הלכה א.
והאוכל... במזיד מכין אותו... מרדות – השווה אוצה״ג כתובות (התשובות סי׳ שיב; עמ׳ 124): ״...מכת מרדות – בלא חשבון שתקנו חכמים למזיד״1. עוד שם (סי׳ שטו על פי הערוך ערך מרד): ״ולמה קורין אותו מכת מרדות? שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים״. ראה עוד מה שביארתי בהלכות יסודי התורה ו,ג.
1. הדברים מיוחסים לספר בשר על גבי גחלים (לרב ביבי) ולוקטו מתוך כ״י של המרדכי. מראה המקום בהערה שם נשתבש וצריך להיות עמ׳ 67 קטע 20.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחשער המלךאור שמחצפנת פענחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ח) אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זהא, לוקה מן התורה, שנאמר ״לא תאכל עליו חמץ״ (דברים ט״ז:ג׳), כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה, לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהיאב בין הערבים, והוא חצי היום:
It is forbidden to eat chametz on the day of the fourteenth [of Nisan] from noon onward—i.e.,⁠1 from the beginning of the seventh hour of the day.⁠2 Any person who eats chametz3 during this time is punished by lashes according to Torah law,⁠4 as [Deuteronomy 16:3] states: "Do not eat any leaven with it "; i.e., together with the Paschal sacrifice.
Based on the oral5 tradition, we received the interpretation of that statement as: Do not eat any chametz during the time which is fit to slaughter the Paschal sacrifice, that being the afternoon—i.e.,⁠6 after midday.
1. The Sefer HaMitzvot (negative commandment 199) and the Sefer HaChinuch (mitzvah 485) count this as one of the 613 mitzvot of the Torah. The Ramban and the Ra'avad take issue with this point, explaining that from noon on the fourteenth of Nisan until the beginning of the fifteenth at nightfall, there is a positive commandment to rid one's house of chametz, but no negative command forbidding the possession or eating of chametz.
2. The intent of this expression is midday. However, in particular, the term needs elaboration: According to Torah law, a day begins at dawn (עלות השחר), the appearance of the first rays of sun, and ends when three stars appear (צאת הכוכבים, Berachot 2b). This period is divided into 12 and the resulting figure is referred to as one seasonal hour (שעה זמנית). [Other opinions consider the period to be divided into twelve as beginning at the appearance of the sun, נץ החמה, and ending at sunset.]
Thus, if dawn were at 5:09 AM and three stars appeared at 6:45 PM, each seasonal hour would be an hour and eight minutes, and the beginning of the seventh hour would be 11:57 AM.
3. The Rambam explicitly states that lashes are never given for violating prohibitions against benefiting from forbidden articles (Hilchot Ma'achalot Asurot 8:16). The Mishneh Lamelech (Hilchot Yesodai HaTorah 5:8) elaborates on this principle in detail.
4. as opposed to the punishment of כרת for eating chametz within Pesach, as described in Halachah 1.
5. Pesachim 5a
6. i.e., after midday. -- The Paschal sacrifice could be offered from midday on the fourteenth of Nisan until sunset (Hilchot Korban Pesach 1:1).
The Paschal sacrifice should not be slaughtered before the daily afternoon sacrifice, which would never be offered before half an hour past midday. However, if, by mistake, the Pesach sacrifice was slaughtered before the afternoon sacrifice, but after midday, its offering may be completed, provided a person continues stirring its blood until the afternoon sacrifice is offered (ibid. 1:3).
א. בב1: הזה. וכך ד (גם פ).
ב. ב2-1: שהוא. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראיד פשוטהעודהכל
אָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית בַּיּוֹם, וְכָל הָאוֹכֵל בִּזְמַן זֶה - לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״ (דברים טז,ג), כְּלוֹמַר עַל קָרְבַּן הַפֶּסַח. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה: לֹא תֹּאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח, שֶׁהוּא ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״ (שמות יב,ו), וְהוּא חֲצִי הַיּוֹם.
אָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית בַּיּוֹם. וְכׇל הָאוֹכֵל בַּזְּמַן הַזֶּה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ (דברים ט״ז:ג׳). כְּלוֹמַר עַל קָרְבַּן הַפֶּסַח. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה לֹא תֹּאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח שֶׁהוּא בֵּין הָעַרְבַּיִם (שמות י״ב:ו׳), וְהוּא חֲצִי הַיּוֹם:
וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה – א״א, מלקות מחצות ואילך אינו מחוור, דכיון דקיימא לן כר׳ שמעון פסחים (כח,ב) בלפני זמנו ואחר זמנו, דלא דריש הנך קראי ״לא תאכל״ ״לא תאכלו״ בלפני זמנו ולאחר זמנו, נהי דאסור באכילה מן התורה מ״ביום הראשון תשביתו שאור״ או מ״לא תשחט על חמץ״ כדרבא (פסחים ה,א) – אבל איסור הנאה ליכא מן התורה, ומלקות נמי ליכא.
[ז] כר׳ יהודה דפרק כל שעה ודלא כר״ש דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום דאמרינן בפרק מי שהוציאוהו ר׳ יהודה ור״ש הלכה כר״י ומה שפוסקים האמוראים בפרק כל שעה כר״ש תירץ בעל ס״ה לדברי הרב שזהו קאי דוקא לאחר זמנו כדמשמע התם דקאמר ואזדא רבא לטעמיה דקאמר רבא כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעא יומי דפסחא אמר לן פוקו ואייתו לי כו׳. אבל בעל ס״ה כתב דנראה לו שפוסק כר״ש לגמרי מאחר שלא פירש להדיא וכן כתב ה״ר יחיאל בר יוסף ומ״מ אית ביה איסורא דאורייתא אפילו לר״ש מאך חלק ותשביתו כפר״י:
כתב הרב: אסור לאכול חמץ ביום ארבעה כו׳ וכל האוכל כו׳ לוקה מן התורה – אמר המפרש הרב פסק כר׳ יהודה דאמר מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ועובר בלאו ולוקה והכי מסקינן בגמרא בפ״ק דכ״ע מיהת חמץ אסור מנא לן וחד נפקא ליה מאך ואידך מלא תשחט. וכתב הרב בספר המצות שמצא לשון כל הנוסחאות המדוייקות שנקראו לפני זקני התלמוד שהיה כתוב בהם דכ״ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מיהו אית דאמרי דמתחלת שבע ולמעלה איסורא איכא אבל מלקות ליכא כר׳ שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום פי׳ אינו עובר עליו קאמר אבל איסורא איכא מן התורה. וכן דעת הראב״ד והגיה עליו אמר אברהם אולי סובר זה המחבר שיהיה עובר משש שעות ולמעלה בבל יראה ובבל ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתוב. ולרב ז״ל דומיה תהלה דכיון דס״ל לר׳ משה כר׳ יהודה מוקי לה להאי קרא דשבעת ימים למאי דמוקי ליה ר׳ יהודה לקבעו חובה בזמן הזה כו׳ כדאיתא בגמ׳ כו׳ והוא ז״ל פריך ליה מאי דפריך בגמ׳ ר׳ שמעון לר׳ יהודה מיהו פסק הרב צ״ע דהא קיימא לן ר׳ יהודה ור׳ שמעון הלכה כר׳ שמעון וא״כ היכי פסק כר׳ יהודה ויש לומר דכיון דסתם לן תנא בפ׳ כל שעה כר׳ יהודה כדאמרי׳ התם עבר זמנו אסור בהנאתו ואוקמינא לשעות דרבנן ודכותא סיפא לא יסיק בו תנור וכירים הו״ל ר׳ שמעון יחיד וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים ותו דהא כתוב אך ביום הראשון ודרשינן אך חלק ואי נמי לא תשחט וכלהו הני כותיה דר׳ יהודה שייכו ואכתי פש לי גבי הרב קושיא אחת מההיא דאמרי׳ בירושלמי מודה ר׳ שמעון באיסור שהוא אסור איסורו מהו ר׳ ירמיה אמר איסורו מדברי תורה ר׳ יונה ור׳ אסי תרוייהון אמרין איסורו מדבריהם והרב פסק כר׳ ירמיה והוא יחיד ואפשר דלא חש להא דירושלמי כיון דפליגא אתלמוד דילן ועוד שהרי כתב הרב בספר המצות שמצא לשון הנסחאות כו׳ כמו שכתוב למעלה וזאת הנסחא עם הטעמים שכתבנו הכריח הרב לקבוע הלכה כר׳ יהודה. ע״כ מפרק כל שעה:
אסור לאכול חמץ וכו׳ – זה מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא.
ומ״ש רבינו: שיש בו מלקות – הוא לדעת ר׳ יהודה דאמר בפרק כל שעה (פסחים כ״ח:) ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושעה שאסור באכילה אסור בהנאה וכן דעתו בלאחר זמנו כנזכר שם ור׳ שמעון חולק בזה ואומר שחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו וכבר כתבתי למעלה שהלכה כר׳ שמעון בלאחר זמנו. ודעת רבינו שאין הלכה כמותו אלא לאחר זמנו דסתם מתניתין אתיא כותיה אבל לפני זמנו הדרינן לכללין דקי״ל כר׳ יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר״י דשני מחלוקת הן ומתרי קראי נפקי לה לר״י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו הילכך קי״ל כר״ש בחדא דהיינו לאחר וכר״י בלפני וזהו שאמרו פ״ק (דף ד׳ ה׳) דכ״ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כר״ש בפ׳ כל שעה (פסחים כ״ט) ושמע מינה דהלכה כר״ש דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר״י וכדאמרן. ודעת הגאונים כן שכך מצאתי בהל׳ הר׳ יצחק אבן גיאת ז״ל ובהא הלכה כר״י ואע״ג דאוקימנא לסתם מתניתין כר״ש אלמא הלכה כמותו התם לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא ע״כ. וכן בהלכות פסוקות פסקו שהוא אסור בהנאה אותן שעות ומשמע דאיסורא דאורייתא היא ושיטה נכונה היא. אבל הר״א ז״ל בהשגות וקצת מפרשים אחרונים סוברין שהלכה כר״ש בכל דבריו ואומרין שמחצות ואילך אין בו מן התורה אלא איסור עשה דהיינו שמצוה לבער מאך ביום הראשון כדאיתא פ״ק (דף ה׳) מדרבא דאמר לא תשחט על חמץ כדאיתא לעיל אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא. אלו דבריהם ודברי רבינו והגאונים נראין עיקר:
אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר וכו׳ – וכל האוכל אחר זמן זה לוקה מן התורה. כתב הרב המגיד ורבא גופיה כו׳. וא״ת מה ראיה היא זו הא לעולם דהלכתא כר״ש ומאי דמפקיה מהתם דלא תשחט וכו׳ לא הוי אלא עשה או איסורא אבל לאו לא הוי דהא לא אמר קרא אלא לא תשחט הפסח בעוד החמץ קיים אבל לא הזהיר על החמץ שלא יאכלוהו וזה ברור וכמו שכתב לקמן בשם הראב״ד ז״ל. ונראה לומר דה״ה לא סבר כר״ש דאית ליה כך אלא דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אית ליה לר״ש דמותר והראיה ששם אמר בפ׳ כל שעה (דף ל׳) בדברי רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואי איתא דמאי דקאמר רבא שלא בזמנו וכו׳ איירי בין לפני בין לאחר הא מותר קאמר דמשמע היתר לגמרי אפילו מדרבנן דהא הקשו בגמרא עליו והא אמר רבא [ר״ש] קנסא קניס וכו׳ משמע דהיתר לגמרי קאמר וא״כ כיון דהך היתר משמע לגמרי אפילו איסורא ליכא כלל אלא ודאי שמה שאמר שלא בזמנו מותר לא הוי אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא, וזה היה מה שרצה להכריח הרב המגיד ז״ל:
וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו׳. (א״ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ״ה מהל׳ יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי׳ כ״ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק):
אסור לאכול חמץ וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל דפסק כר׳ יהודה דף כ״ח וזהו שאמרו בפ״ק דכו״ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן וכו׳ ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו׳ ע״כ. הקושי מבואר דמאי מייתי מההיא דרבא התם לא הוי לאו אלא עשה דתשביתו או איסור לענין אכילה וכמ״ש הר״ן והרה״מ ז״ל לדעת הראב״ד וכ״כ התוס׳ שם ד״ה ר״ש דאף ר׳ שמעון מודה דאיכא עשה דתשביתו וא״כ אימא דרבא פסק כר״ש בין בלפני זמנו בין לאחר זמנו והרב לח״מ כתב דהרה״מ ס״ל הכי דלר״ש מותר לגמרי [ויש ט״ס בדבריו עיין עליו] תדע דרבא פסק כר״ש דשלא בזמנו מותר ואם איתא דמאי דקאמר רבא שלא בזמנו וכו׳ איירי בין לפני בין לאחר הא מותר קאמר דמשמע לגמרי תדע דפריך הש״ס והא אמר רבא ר״ש קנסא קניס וכו׳ ואם כן כיון דהך היתרא משמע לגמרי אפילו איסורא ליכא. אלא ודאי שמה שאמר שלא בזמנו מותר לא הוי אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא וזה היה מה שרצה להכריח הרה״מ ז״ל ע״כ. ולפי דבריו אלה אפשר לתרץ גם כן מ״ש הרמב״ן ז״ל אמ״ש רבינו בספר המצות לאוין קצ״ט וז״ל ואמר מעת שיגיע זמן שחיטתו לא תאכל עליו חמץ ובגמרא פסחים מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושם נאמר דכו״ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא וכו׳ ע״כ. שזה אינו אלא עשה דתשביתו ולא לאו וכו׳ יעו״ש ואפשר דכוונת רבינו כמ״ש הרב לח״מ בהבנת הרה״מ ז״ל והכוונה דס״ל לרבינו דלר״ש דאמר שלא בזמנו אינו עובר עליו בלא כלום היינו דמותר לגמרי ואפילו עשה אין בו וזה הוא מה שרצה להוכיח הרב דמדקאמר הש״ס דכו״ע אסור דאורייתא משמע דאין הלכה כר״ש בהא דלדידיה היתר גמור הוא ובאמת שדברי התוס׳ נראין דלר״ש על כרחך איכא עשה מיהא וכ״כ הר״ן ז״ל.
וכל האוכל בזמן הזה. כן כתוב בשתי נוסחאות אחרות כת״י אמנם בנוסח אחר בדפוס כתוב וכל האוכל אחר זמן זה.
אסור. עיין בהשגות ומ״מ וראיית הלח״מ נכונה ועיין בהגהות מיימוני.
(ח-י) אסור לאכול חמץ... מחצות היום וכו׳ – רבינו עצמו ציין למקורות הלכה זו בספר המצוות לא תעשה קצט:
האזהרה שהוזהרנו מלאכל החמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, והוא אמרו: ׳לא תאכל עליו חמץ׳ (דברים טז,ג) – הכינוי הזה מוסב על כבש הפסח אשר חובה לשחטו בין הערבים יום ארבעה עשר. לפיכך נאמר כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל חמץ.
ובגמר פסחים כח,ב: ״מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר ׳לא תאכל עליו חמץ׳⁠ ⁠⁠״.
ושם (ד,ב) נאמר: ״דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא״. כך מצאנו לשון כל ההעתקות המתוקנות שנקראו לפני חכמי התלמוד.
ושם (ב,ב) נאמר בטעם אסור אכילת החמץ בשעה הששית, אמרו: ״עבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא״.
ומי שעבר ואכל חמץ אחר חצות לוקה.
הואיל ורבינו מזכיר שבדק בהעתקות מתוקנות, מוכח שכבר בימיו היו חילופי גירסאות. ברם כגירסת רבינו כך הוא בכי״מ, וכך גורסים הרי״ף (רמז תרצ), ולמעלה בקודש הר״ח (ד,ב), וה״ג (הלכות חמץ ד״י עמ׳ 270).
בשאלתות (פרשת צו סי׳ עד; מירסקי סי׳ פח) כתב: ״ועבדו רבנן הרחקה דליבער מתחילת שש דלא לינגע באיסורא דאורייתא, כדתנן: רבי מאיר אומר, אוכל כל חמש ושורפין תחלת שש״.
כך למדו מפי השמועה וכו׳ – פסחים כח,ב: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה – שנאמר ׳לא תאכל עליו חמץ׳ (דברים טז,ג), דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון, וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ׳לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות׳ (שם). אם כן מה תלמוד לומר ׳לא תאכל עליו חמץ׳ – בשעה שישנו בקום אכול מצה – ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה – אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה? תלתא קראי כתיבי: ׳לא יאכל חמץ׳ (שמות יג,ג) ׳וכל מחמצת לא תאכלו׳ (שמות יב,כ) ׳לא תאכל עליו חמץ׳ (דברים טז,ג). חד לפני זמנו, וחד לאחר זמנו, וחד לתוך זמנו. ורבי שמעון: חד – לתוך זמנו, ׳וכל מחמצת׳ – מבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו. ׳לא יאכל חמץ׳ – מיבעי ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר, מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד – תלמוד לומר ׳לא יאכל חמץ׳ וסמיך ליה ׳היום אתם יצאים׳ (שמות יג,ד). ורבי יהודה, מחמת דבר אחר מנא ליה? מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. דרבי יוסי הגלילי מנא ליה? אי בעית אימא: מדסמיך ליה היום, אי בעית אימא – סמוכין לא דריש.
נחלקו התנאים האם יש איסור מדאורייתא משש שעות ולמעלה, ורבינו פסק כר׳ יהודה, שהרי הכלל הוא שר׳ שמעון ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה (ע״פ ערובין מו,ב). אמנם נסמכה מחלוקת זו למחלוקת נוספת בה פסקנו כר׳ שמעון, אך אין לקשר בין המחלוקות.
ומתחלת שעה ששית וכו׳ – משנה פסחים א,ד: ר׳ מאיר אומר, אוכלין כל חמש, ושורפין בתחלת שש; ר׳ יהודה אומר, אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש.
פיהמ״ש שם: אמר ה׳, ׳שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם׳ (שמות יב,יט), למדנו מכאן שחובת ביעור חמץ לפני השבעה ימים בהחלט, כדי שיהיו שבעת הימים מתחילתן ועד סופן לא ימצא בהן חמץ. ואמר, ׳ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם׳ (שמות יב,טו), הנה ידענו שהוא יום ארבעה עשר, והיה ראוי להיות ביעור חמץ מתחלת יום ארבעה עשר, אלולי אמרו ׳אך ביום הראשון׳, כי אך אינו אלא מיעוט, כאלו מיעט ואמר זה שאמרתי ביום הראשון אינו מתחלת היום אלא ממקצתו. ומכלל הרמזים לזה הכלל המקובל, כלומר שביעור חמץ במקצת יום ארבעה עשר, הוא אמרו יתעלה ׳לא תשחט על חמץ דם זבחי׳ (שמות לד,כה), ובא בקבלה שזה המקצת מתחלת שעה שביעית. והכל מודים שמתחלת שעה ששית אסור מדבריהם, הרחקה מאסור תורה. ומחלוקת ר׳ מאיר ור׳ יהודה, שר׳ מאיר אומר, אוכל כל זמן שמותר לו להאכיל. ור׳ יהודה אומר, לא יאכל בחמש שעות גזרה משום יום המעונן שאפשר שיפול בו טעות בשעה. והלכה כר׳ יהודה.
יש לעמוד על לשונו בפיהמ״ש. לפנינו יבואר כי שריפת חמץ אינו אלא מדרבנן, שהרי ״השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ מלבו וכו׳⁠ ⁠⁠״ (ב,ב). תחלה קובע רבינו שמן האזהרה לא ימצא ״למדנו... שחובת ביעור חמץ לפני השבעה ימים בהחלט״. כלומר, זאת היינו יודעים גם אילו לא צוותה תורה מצות עשה של תשביתו, והייתי אומר שחובת הביעור חלה ברגע האחרון לפני כניסת חג הפסח. עכשיו שצוותה תורה ׳ביום הראשון תשביתו׳, היה עולה על הדעת כי מן הראוי הוא ״להיות ביעור חמץ מתחלת יום ארבעה עשר״, ואם לא ביערו אז, עבר על מצוות תשביתו, אע״פ שעדיין לא נאסר. אבל קבלנו: ״זה שאמרתי ביום הראשון אינו מתחלת היום אלא ממקצתו״ – כלומר, אינו עובר על תשביתו אלא ממקצת היום. מוכח מכך שלא באה התורה להקדים זמן ביעורו ביום שלם לזמן איסורו, אלא הכוונה היא להוסיף מצוות עשה שלא יאחר ביעורו עד זמן איסורו ממש, ואם ביער לפני זמן איסורו כל שהוא קיים את העשה. כדי לקבוע מתי בדיוק במקצת היום הוא הגבול לעבור על מצוות עשה של תשביתו, יש לברר זמן איסורו של חמץ. כיון שאמרה תורה ׳לא תשחט על חמץ דם זבחי׳ למדנו שנאסר החמץ מן התורה ׳מתחלת שעה שביעית׳. מעתה מבואר שהביעור חייב להתבצע רגע לפני כניסת שעה שביעית, כדי שלא יעבר על בל ימצא, ואם איחר כבר ביטל מצות עשה של תשביתו. הואיל ומדבריהם אסרו גם שעה ששית, חייב לבער בתחלת שש. אבל ברור שאחרי תחילת שעה שביעית, אין עוד מצות תשביתו כי אז אין החמץ ברשותו עוד שיוכל לבטלו מלבו, וכבר עבר על בל ימצא וכבר ביטל את העשה. אם לא שרף את החמץ אלא ביטלו בלבו מתחלת יום ארבעה עשר עד שעה ששית, ודאי קיים בזה מצות תשביתו מן התורה, אלא שלהלכה חייבוהו חכמים לשרפו ולאבדו מן העולם בתחילת שעה ששית ואינו יכול עוד לבטלו אז, כיון שכבר נאסר מדבריהם. (ראה לפנינו ב,א ביאור משלים לפיהמ״ש.)
דין זה יוצא מן הסוגיא שם יב,ב ואעתיק פה את לשונו של הרי״ף המסכם את הסוגיא בקצרה (רמז תשז):
מאי טעמא לא אוכלין כל חמש? גזירה משום יום המעונן, דכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומיחלף ליה חמש בשבע. אי הכי אפילו ארבע נמי לא ליכול? אמר רב פפא, ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי. אמר רב נחמן אמר רב, הלכה כר׳ יהודה.
יש לעמוד על כך, שלכאורה מפורש כאן שהגזירה ביום המעונן היא על שעתיים, משום שאדם טועה בין חמישית לשביעית, ומשום לא פלוג גזרו כך גם ביום שיש בו שמש. אבל בפירוש המשנה הנ״ל כתב רבינו, שגם ביום המעונן ״אפשר שיפול בו טעות בשעה״, ולא בשתי שעות. גם כאן מדגיש הוא שעיקר הגזירה היא ״לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה״, אולם שעה חמישית היא ״גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית״, ולא בין חמש לשבע כמו שהעתיק הרי״ף מן הגמרא. יתר על כך, הכי אין בכך גזרה לגזרה?
על כך נשאל רבינו: (בלאו סי׳ רנב; עמ׳ 460):
שאלה: ...שמא יטעה בין ה׳ לו׳ – והנוסח בהלכות רב אלפס (פסחים פרק א רמז תשז): שמא יטעה בין ה׳ לז׳! תבאר לנו הנוסח האמתי.
תשובה: מה שנזכר בהלכות ״שמא יטעה בין ה׳ לז׳⁠ ⁠⁠״ הוא האמת, והוא מאמר התלמוד כפי מה שהקשה שם. וזכרתי אני דבר הנופל לרוב, והוא חלוף שעה בשעה אחריה, בהיות שכוונתי בכל החבור הזה להקריב הדינין אל השכל או אל דרך הרוב.
אין כאן מחלוקת בדין שהרי גם לדעת רבינו וגם לדעת הרי״ף בשעה חמישית נאסרה אכילת חמץ. אבל רבינו מדגיש שהטעם המובא ברי״ף אינו אלא ״כפי מה שהקשה שם״ – כלומר, לפי ההוה אמינא של המקשן – משמע שלפי המסקנה בגמרא יתכן להסביר את הדברים באופן אחר. הגמרא (פסחים יב,ב) דנה בשאלה כמה אדם טועה בשעות וקובעת שאפילו אם נאמר אדם טועה שלש שעות חסר משהו אין לאסור אכילת חמץ מתחלת שעה רביעית והטעם הוא כי ״חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב, וכל שכן ארבע״. על כך שואלת הגמרא: ״אי הכי בחמש נמי ניכול?⁠״ שהרי אין לטעות בין חמה במזרח לבין חמה במערב. הגמרא מתרצת: ״אלא אמר רבא, גזירה משום יום המעונן״ שאין החמה זורחת ולא ניתן לבדוק בחמה, שהרי בימים ההם לא היו שעונים, ואפילו שעון של שמש אי אפשר לבדוק בו ביום המעונן. שוב מקשה הגמרא: ״אי הכי אפילו בארבע שעות נמי לא ניכול?⁠״ על כך מביאה הגמרא תירוץ: ״אמר רב פפא, ארבע – זמן סעודה לכל היא״.
השואלים הבינו גם בגמרא וגם ברי״ף שתירוצו של רב פפא בא להוציא שעה רביעית שאין לטעות בה, כיון שבני אדם רגילים לאכול ברביעית, מרגישים הם רעבון בשעה זו, ולא יאחרו את סעודתם. בכך חוזרים אנו לתירוץ שביום המעונן אדם מחליף שעה חמישית בשביעית. אבל לא כן דעת רבינו, כי אפילו נאמר יתכן שאדם יטעה כל כך, מכל מקום ודאי רוב בני אדם, אפילו בהעדר שעונים ואפילו ביום המעונן, אינם טועים כל כך. עוד זאת, כיון שגזרו חכמים שעה אחת, והיא שעה ששית, מה טעם ראו לגזור עוד שעה גזירה גם כשהשמש זורחת אטו יום המעונן? האם אין זו גזירה לגזירה לגזירה?
נראה שרב פפא משמיענו שבאמת לא רצו חכמים אלא לגזור שעה אחת בלבד, והיא שעה ששית. אלא שלכאורה יש כאן בעיה מעשית. איך ידעו בני אדם לקבוע מתי מתחילה שעה ששית בהעדר שעונים ביום המעונן? לפיכך חיפשו נקודת מוצא שאפשר לקבוע בכל מקרה, כי שעה זו ידועה לרוב בני אדם גם בלי להסתכל על השמש או על השעון. זהו שאמר רב פפא, ״ארבע – זמן סעודה לכל היא״, וכמעט שאין לך אדם שאינו יודע מתי היא שעה רביעית. אולם אחרי סוף הרביעית באמת אין שום סימן ברור לדעת מתי מסתיימת חמישית ומתחילה ששית, ואפילו כשהשמש זורחת עשוי אדם לטעות בכך. לפיכך, תיכף אחרי שעה רביעית יש לאסור אכילת חמץ, אבל בהנאה אין לאסור עד חמישית, ואפילו אם יטעה קצת לתוך חמישית הרי לא יכשל לאכול. כל זה פירש רבינו בלשונו הזהב: ״ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה״ – עיקר האיסור שאסרו חכמים הוא על שעה אחת בלבד. אבל ״שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית״, כיון שביום המעונן אין דרך לקבוע בודאות מתי מתחילה שעה ששית, ויתכן שיטעה ויחשוב שעדיין שעה חמישית היא, לפיכך אין לאכול חמץ כבר בשעה חמישית, דהיינו תיכף אחרי שגמר סעודתו, והרי זוהי שעה ידועה לכל.
תדע שכן הוא שהרי מסיים בהלכה זו: ״ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו, והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה״. דוקא האוכל בשעה ששית מכין אותו מרדות, כי אז יש גזרה מדרבנן ועל איסור מדבריהם יש מרדות. אבל בשעה חמישית אין איסור דרבנן שמכין עליו מרדות; אין זאת אלא הוראה כדי שיוכל להזהר בגזרה שגזרו חכמים על שעה ששית.
אמנם לא ראה רבינו צורך להביא את דברי רב פפא, כי כנראה סמך על כך שמי שמכיר את הסוגיא יוכל להבין מתוך דבריו הקצרים והמדוייקים לפרש את תירוצו של רב פפא על נכון. אבל מי שאינו יודע את מקור הדברים, מן הסתם אינו מעוניין כלל לדעת את טעם הדין ואינו זקוק לשום פירוש, אלא שגם עבורו אין לכתוב דבר שהוא תמוה או ״רחוק״. הקורא כי ביום המעונן ״שמא יטעה בין חמישית וששית״ – לא יהיה הדבר קשה בעיניו כלל; מה שאין כן האפשרות לטעות בין חמישית לשביעית לא תתקבל על דעתו בנקל.
נראה להביא סימוכין לפירוש זה מן הירושלמי. אמנם שיטת הירושלמי היא שרבי מאיר סובר כי מחצות ולמעלה האיסור הוא מדבריהם בלבד, ובכך הוא חולק על הבבלי, אבל אין זה משנה לעניננו. כך איתא בירושלמי פסחים א,ד: הא רבי מאיר... שביעית אסור משום גדר. ששית למה – משום גדר; ויש גדר לגדר? אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית.
הרי לרבי מאיר הגזרה העיקרית היא מחצות, ואע״פ כן אסרו גם שעה ששית מפני שקשה להבחין בין שעה ששית לחצות כי אין להכיר במדוייק מתי הגיעה השמש לשיא גובהה בשמים. הואיל ובשעה ששית כבר רואים את השמש בגובה והצל מתקצר מאד, יש לאסור כבר מאז. הוא הדין לפי הבבלי לרבי יהודה. רצו חכמים לגזור על שעה ששית בלבד הרחקה מחצות שהוא מן התורה, אלא שביום המעונן אין להבחין בין חמישית לששית, והנקודה היחידה שאפשר לדעת בבירור היא שעה רביעית שבה סעודת כל אדם. לפיכך אסרו לאכול בחמישית.
תולין בה התרומה ולחם תודה וכו׳ – משנה פסחים א,ה: ועוד אמר ר׳ יהודה, שתי חלות שבתודה פסולות ומונחות על גב האצטוה, כל זמן שהן מונחות כל העם אוכלין; נטלה אחת מהן תולין, לא אוכלין ולא שורפין; נטלו שתיהן – התחילו כל העם שורפין. רבן גמליאל אומר, חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש.
ר׳ יהודה אינו מחלק בין תרומה לחולין – בשעה חמישית לא אוכלין ולא שורפין. ברם לגבי חולין אין זה אלא היתר – כלומר, אם רוצה אינו חייב עדיין לשרוף ויכול ליהנות מן החמץ, אבל אם רוצה – יבער חולין לפני הזמן; אולם בתרומה וקדש – אסור לשרפן לפני שעה ששית משום הפסד קדשים. מאותו טעם עצמו סובר רבן גמליאל שהתרומה נאכלת כל חמש ״דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאוכלן״ (רש״י). פסק רבינו בפיהמ״ש שם: ״ואין הלכה כרבן גמליאל״, וכך פסק גם כאן כרבי יהודה שאינו מחלק בין חולין לתרומה וקודש.
ראה לפנינו ג,ג ביתר ביאור.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראיד פשוטההכל
 
(ט) ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא יגע באיסור תורה. ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה,⁠א שעה שישית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ומעלה מן התורה:
שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישיתב. ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה התרומהג ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין, עד שתגיע שעה שישית שורפיןד הכל:
The Sages forbade the eating of chametz from the beginning of the sixth hour in order to prevent infringement upon a Torah commandment.⁠1 Thus, from the beginning of the sixth hour,⁠2 it is forbidden to eat or benefit from chametz, based on Rabbinic law. During the rest of the day, from the seventh hour on, eating chametz is forbidden because of the Torah law.⁠3
During the fifth hour of the day,⁠4 we do not eat chametz, lest the day be cloudy and we err between the fifth and six hours.⁠5 However, there is no prohibition against benefiting from chametz during the fifth hour.⁠6
Therefore, Terumah7 and the breads of the thanksgiving offering8 which are chametz are left in a tentative status because of their holiness.⁠9 They are neither eaten10 nor burned11 until the beginning of the sixth hour. Then, the entire quantity [of chametz] is burned.⁠12
1. This is one of the Rabbinic commandments instituted as a "fence" and safeguard to Torah law.
2. This is also a "seasonal hour.⁠" Thus, if as stated above, dawn of the fourteenth of Nisan is 5:09 AM and three stars appear at 6:45 PM, the beginning of the sixth hour is 10:49.
3. as stated in the previous halachah.
4. in the instance stated above from 9:41 until 10:49.
5. In his commentary to the Mishnah (Pesachim 1:4), the Rambam explains that it is possible that a person may err in his estimation of the time by an hour and thus, transgress the Rabbinic prohibition against possessing chametz at the sixth hour.
In a Responsa, the Rambam replies to the following question: The passage in Pesachim which is the source for this halachah appears to imply that a person may make an error of over two hours. Indeed, Rav Yitzchak Alfasi states the matter as such in his halachot. If so, why did the Rambam alter the explanation of the law.
In a reply which reflects his overall purpose in the composition of the Mishneh Torah, the Rambam answers: I mentioned a mistake of an hour which is a common error because my intention in composing this text is to bring the matters closer to our understanding or what is general practice.
6. Since the restriction against benefiting from chametz during the sixth hour is only Rabbinic in origin, the Sages did not feel it necessary to forbid benefiting from chametz for another hour because of the mere possibility of error.
7. a portion of grain given to the priests
8. A thanksgiving offering involves 40 loaves, ten of which are leavened (Hilchot Ma'aseh HaKorbanot 9:17-18).
9. The Torah refers to Terumah as קדש (sanctified). Similarly, the breads of the thanksgiving offering have a sacrificial status. Therefore,
10. for the Sages did not desire to relax their prohibition against eating chametz. Nevertheless, the priests were allowed to benefit from chametz during this period, and hence could feed Terumah to their animals.
11. for it is forbidden to destroy sacred articles unless absolutely necessary. Therefore, Pesachim 13b explains that thanksgiving offerings were not brought on the fourteenth of Nisan. [This law is also relevant at present. From the fourteenth of Nisan until the conclusion of Pesach, the "Psalm of Thanksgiving" is omitted from the morning service.]
12. because of the Rabbinic prohibition mentioned above. As explained in Halachah 3:11, generally, chametz can be destroyed by other means as well. However, this halachah deals with bread brought as sacrifices; hence, it is proper that they be burned (Rabbenu Manoach).
א. בד׳ (גם פ) נוסף: כל. ואין בכך צורך.
ב. ב1: לשישית. ד (גם פ): לששית.
ג. ד (גם פ, ק): תרומה. וכך היה בב1, ותוקן כבפנים.
ד. ד (גם פ): ושורפין. אך ייתכן שכוונת נוסח הפנים ששורפין לכתחילה לפני שתגיע שעה שישית, ע׳ ׳כסף משנה׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחיד פשוטהעודהכל
וְאָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל חָמֵץ מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה. וּמִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית יִהְיֶה הֶחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָיָה: שָׁעָה שִׁשִּׁית - מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; וּשְׁאָר הַיּוֹם, מִשְּׁבִיעִית וָמַעְלָה - מִן הַתּוֹרָה.
שָׁעָה חֲמִישִׁית - אֵין אוֹכְלִין בָּהּ חָמֵץ, גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְּעֻנָּן, שֶׁמָּא יִטְעֶה בֵּין חֲמִישִׁית וְשִׁשִּׁית. וְאֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית; לְפִיכָךְ תּוֹלִין בָּהּ תְּרוּמָה וְלֶחֶם תּוֹדָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵחָמֵץ שֶׁהוּא קֹדֶשׁ: לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין; עַד שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית - שׂוֹרְפִין הַכֹּל.
וְאָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל חָמֵץ מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה. וּמִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית יִהְיֶה הֶחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָיָה כׇּל שָׁעָה שִׁשִּׁית מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּשְׁאָר הַיּוֹם מִשְּׁבִיעִית וּלְמַעְלָה מִן הַתּוֹרָה. שָׁעָה חֲמִישִׁית אֵין אוֹכְלִין בָּהּ חָמֵץ גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעֻנָּן שֶׁמָּא יִטְעֶה בֵּין חֲמִישִׁית לְשִׁשִּׁית. וְאֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית. לְפִיכָךְ תּוֹלִין בָּהּ תְּרוּמָה וְלֶחֶם תּוֹדָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵחָמֵץ שֶׁהוּא קֹדֶשׁ לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין עַד שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית וְשׂוֹרְפִין הַכֹּל:
[ח] בפ״ק אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר׳ יהודה ע״ש:
כתב הרב: שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ – אמר המפרש ואע״פ שאין לטעות בין חמש לשבע שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב אפ״ה גזרי׳ משום יום המעונן שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה ושמא יטעה כו׳ לפיכך תולין בה תרומה כו׳ ודוקא חמץ שהוא קדש כגון אלו תולין שאין שורפין אותן משום בזיון קדשים עד שיגיע זמן איסור תורה אבל שאר חמץ של חולין לא איכפת לן אם נשרף אותו בשעה חמישית אבל לגבי אכילה חולין וקדשים אחד לאסר באכילה שעה חמישית וגלי בחמץ של קדש משום דסד״א ה״מ משום בזיון קדשים אבל שאר חמץ של חולין לא איכפת לן אם דלא ליתו לידי שריפה ויתלינהו עד שעה ו׳ קמ״ל. לא אוכלין ולא שורפין פי׳ והשתא מפרש תולין עד שתגיע שעה ששית ששורפין הכל. והאי דקאמר שורפין ה״ה מפזרין וזורין לרוח או מטילין לים דהלכתא כרבנן ואליבא דרבי יוסי כמו שפסק הרב לקמן ולא נקט הכא שורפין אלא משום דקא מיירי בלחמי קדש והנהו ודאי לא סגיא להו בלא שריפה אבל בחולין שורף או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים כדבעינן למימר קמן:
ואסרו חכמים לאכול וכו׳ – שם פ״ק (דף ב׳: ודף י״ב) ועבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע לאיסורא דאורייתא:
ומתחלת שעה ששית וכו׳ – משנה שם (דף י״א:) ר׳ יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ובגמרא (דף י״ג) אמר רב הלכה כר״י ופירשו בכל שעה (דף כ״א) דלר״י בשעה חמישית לא אוכלין אבל נהנין ומבואר בהלכות. והטעם שכתב רבינו שאיסור האכילה בשעה ה׳ הוא משום יום המעונן מפורש בגמרא (דף י״ב:) ובהלכות:
שעה חמישית אין אוכלין חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית – כתב הרב מהר״ר אליה מזרחי ז״ל בתוספותיו על סמ״ג ה״ג שמא יטעה בין חמישית וששית ול״ג בין חמישית לששית דהא בגמ׳ מסיק בהדיא דטעות דיום המעונן בין חמישית לשביעית הוא ולא בין חמישית לששית ועוד דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ה״פ בין חמישית וששית לשביעית ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ״ל. והרב מהר״ר משה אלאשקאר ז״ל כתב וז״ל שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ׳ מוכח דרבא דאסיק גזירה משום יום המעונן היינו לומר שאין יכולין לבדוק בחמה וטועה בין שביעית לחמישית. וכבר השיב הוא ז״ל בתשובה וז״ל מ״ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ׳ כפי מה שהקשו שם וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר, עכ״ל:
לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית – וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא״כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר היה לו לומר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחלת שעה ששית ואע״ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושב ואל תעשה הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא. אבל מה נאמר למה שכתב רבינו ראש פ״ג כשבודק אדם וכו׳ מוציא את החמץ וכו׳ ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי. ובפסקי הרא״ש הביא תשובת רש״י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ופי׳ הרא״ש דבתחלת שעה ששית פי׳ סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו כלומר דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי״ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ״מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר:
ואסרו חכמים לאכול וכו׳ – בפ״ק (דף י״ב:) אמרו במשנה ר״מ אומר אוכלים כל חמש ושורפים בתחלת שש ר׳ יהודה אומר אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש. ובגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה וכו׳ אחד אומר בשלשה כו׳ אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר עדותן קיימת ואיפליגו שם בגמרא אביי ורבא בפירוש הך מתני׳ והכלל העולה מההיא סוגיא דלאביי לחד לישנא לר״מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר״י אדם טועה חצי שעה ולאידך לישנא דאביי לר״מ אדם טועה משהו לר״י אדם טועה שעה ומשהו ורב פריך ליה ואמר ומה אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף וכו׳ והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן ליה וכו׳ אלא אמר רבא לדברי ר״מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו מעשה כי הוה בתחילת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי שתי שעות חסר משהו לדברי ר״י אדם טועה שלש שעות חסר משהו מעשה כי הוה או בתחלת שלש או בסוף ה׳ וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסר משהו עוד הקשו שם לרבא אליבא דר׳ יהודה וכו׳ מתחלת ארבע לא ניכול ותירצו חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב וכ״ש ארבע והקשו עוד בחמש נמי ניכול ותירצו במסקנא אלא אמר רבא גזירה משום יום המעונן. עוד שם אמר רב אשי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ פשיטא היינו הך ואמרינן הא קמ״ל כו׳ ע״כ בגמרא. ונראה להקשות לכאורה טובא על דברי רבינו חדא בגמרא מוכח דמאי דתירצו יום המעונן הוא לומר דבחמש לא ניכול משום דשמא יטעה בשבע ביום המעונן דליכא חמה אבל אי הוה גזרינן חמש אטו שש לא הוה צריך ליום המעונן דבלאו יום המעונן נמי טעי אינש בחדא שעתא דכי היכי דטעי בשש ושבע כדאיתא שם שית יומא בקרנתא קאי הכא נמי טעי בין חמש לשש אלא ודאי דבגמרא לא רצו לומר כן משום דהוי גזירה לגזירה כיון דלא גזרו בשש אלא אטו שביעית הוי גזירה לגזירה. ועוד קשה דלכאורה משמע דכמחלוקת בכאן בחמץ כך מחלוקת שם בעדות כדאמרו שם בגמרא ומשמע דאם רבינו פסק כאן כר״י דאוכלין כל ארבע ובחמש גזרינן דטעו אינשי כולי האי א״כ היה לו לפסוק כן בעדות ואנן אשכחינן שכתב בסוף פ״ב מהלכות עדות עד אומר בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות היה עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת אבל אם אמר האחד בשלש והשני אמר בחמש עדותן בטלה ע״כ. א״כ הרי שם פסק כר״מ. מיהו הא לאו קושיא היא כלל דלאו הא בהא תליא דאע״ג דהוא פסק כר״מ דסבר דלא טעו אינשי כולי האי מ״מ כאן בחמץ פסק דטעי בין חמש לשבע גזירה משום יום המעונן כדאמר רבא בגמרא ובעדות לא שייך הך טעמא דבדקינן להו לעדים אי הוה יום המעונן אי לא ועוד דעדים זריזים הם להך מילתא אע״ג דלא ס״ל עדות לזריזים מסורה מ״מ בהא הם זריזים וכ״ת מ״מ למה פסק כר״מ בעדות נגד ר״י דהלכה כר״י לגבי ר״מ נ״ל משום דבמתניתין בריש היו בודקין הוזכרו דברי ר״מ בסתם ולא אמרו שם דברי ר״מ ואם כן הלכה כסתם משנה:
ותו – קשיא לי התם בהלכות עדות קושיא חזקה דנראה ודאי דלא פסיק התם רבינו לא כאביי ולא כרבא כלל דלאביי כבר הוכחתי דלר״מ לחד לישנא אינו טועה כלום ולר״י חצי שעה ולאידך לישנא לר״מ טועה משהו ולר״י שעה וחצי ולרבא לר״מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר״י אדם טועה שלש שעות חסר משהו והוא ז״ל כתב שם שכן דרך לטעות שעה אחת והוא דלא כמאן והיה לו לפרש כרבא אליבא דר״מ דהכין הלכתא כרבא לגבי דאביי וה״ל למימר דרך אדם לטעות שתי שעות חסר משהו ונפקא לן דאי בדקינן להו לסהדי ואמרי בתחלת שתים או בתחלת שלש דלא מכחשי אהדדי ועדותן קיימת ולדברי רבינו במה שכתב שם שכן דרך העם לטעות שעה אחת הוי הכחשה דשתי שעות חסר משהו לא טעו והוא נגד האמת ועל צד הדוחק היה נראה במה שכתב רבינו דרך העם לטעות שעה אחת ר״ל בדבור הלשון שזה אומר שתים וזה שלש שבדבור כפי הנראה אין הפרש בהם אלא אחת אבל ודאי כד דייקת שפיר הוי טעות שתים ומשהו והוא דוחק גדול וצ״ע. ולקושיא הראשונה שמעתי משם חכם תשובה אחת של רבינו ז״ל שהשיב לחכמי לוניל על זה דאע״ג דבגמרא מוכח דטעו בין חמש לשבע ביום המעונן מ״מ רצה הוא לתת טעם אחר יותר קרוב לסברא ואע״פ שהגמרא לא אמרו אין חשש בזה דלא פליג על הגמ׳ בדינא. וכל זה איננו שוה לי כלל דודאי האי טעמא קלישא הוא דהוי גזירה לגזירה כדפרישית וצ״ע:
ואסרו חכמים וכו׳. נתבאר במשנה וכרבי יהודה ועל מ״ש
לפיכך תולין בה תרומה וכו׳. יש מי שהקשה דלמה נגרום שריפת קדשים אם הם טהורים יאכלום או יאכילום קודם שעה זו וי״ל דיתכן שלא הספיק לאכלם עד שהגיעה שעה חמישית א״נ י״ל שהיתה הרבה עד שא״א לאכלה כולה ונ״ל שכן ראיתי להתוס׳ פ״ק דפסחים.
שעה חמישית וכו׳ שמא יטעה וכו׳. הלח״מ הניח בצ״ע. וברדב״ז שנ״ו מסיק דרבנו פסק כר׳ יהודה ללישנא בתרא דאביי דהא דפריך ומה אלו דייקינן אינו קושיא כ״כ אלא ללשנא קמא דאביי עיי״ש. ועי׳ מ״ש פי״ט מהל׳ עדות ה״א דעיקר דלענין עדות פסק רבנו כרבא אליבא דר״מ עיין בתוס׳ ד״ה אלא אמר רבא דעד אחד טועה שעה. ולענין חמץ גזרינן חמישית אטו ששית משום יום המעונן דאל״כ ליכא למטעי בין חמישית לששית שהחמה באמצע רקיע. והשקלא וטריא א״ר פפא רביעית זמן סעודה לכל אליבא דר״י כי היכי דלא תקשה מר״י לר״י ואנן דקיי״ל בעדות כר״מ ניחא בפשיטות כמ״ש רבינו דששית אסור מדינא ביום המעונן ושפיר גזרינן חמש אטו שש דלא חשיב גזרה לגזרה דשש אסור ביום המעונן מדינא.
בנוב״י מהד״ק סימן כ״א האריך בנוקשה למ״ד דהוי דבר תורה מ״מ אינו אסור בשעה חמישית באכילה כיון דקודם הפסח אינו אסור דבר תורה יעו״ש שמשמע מדבריו דכן בחמץ גמור ע״י תערובת ובאמת מירושלמי פ״ק סוף הלכה ד׳ חד בר נש אפקיד גרבא דכותחא אתא קמי דרב א״ל ימכר כו׳ בשעת הביעור ר׳ בא אמר חמישית כר״י חמישית כר״י לא טבא כלום פירוש דאסור באכילה הרי דבכותח אסור באכילה בשעה חמישית וכאשר תעיין בירושלמי ריש פרק אלו עוברין תראה כי משוה דין כותח לענין שיאור שבשניהם אין חימוצן ברור אלא דלענין מלקות סבר רב דלוקה וסבר דמותר בהנאה ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט הלכה ב׳ שחטו על שיאור כו׳ הרי מוכח מירושלמי דלרב דסבר דיש מלקות על אכילתו בפסח אעפ״י דאין חימוצו ברור ומשו״ה מותר בהנאה מ״מ לא פלוג רבנן ובחמישית אסור באכילה ודלא כהנוב״י ודו״ק.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראאור שמחיד פשוטההכל
 
(י) הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין בשעה חמישית אבלא נהנין בו, והאוכל בשעה שישית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחילת שעה שביעית לוקה:
Thus, you have learned that it is permitted to eat chametz on the day of the fourteenth [of Nisan] until the end of the fourth hour.⁠1 During the fifth hour, [chametz] is not eaten, but benefit may be derived from it.⁠2 A person who eats chametz during the sixth hour is [punished by] "stripes for being rebellious.⁠"3 One who eats4 during the seventh hour is lashed.⁠5
1. as explained in the previous halachah.
2. Thus, during this time, a person may sell his chametz to gentiles or feed it to his animals.
3. The punishment given for transgressing a Rabbinic commandment. The Lechem Mishneh notes that the Rambam does not prescribe a punishment for a person who breaks the Rabbinic decree against eating chametz during the fifth hour.
The Tzafnat Paneach (Responsum 83) also differentiates between the fifth and sixth hours, calling the former, a Rabbinic safeguard, and the latter, a Rabbinic prohibition.
4. With regard to the prohibition against benefiting from chametz, see commentary, Halachah 8.
5. as explained in Halachah 8.
א. ב2: אלא.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
הָא לָמַדְתָּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית, וְאֵין אוֹכְלִין בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית, אֲבָל נֶהֱנִין בּוֹ; וְהָאוֹכֵל בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת; וְהָאוֹכֵל מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית - לוֹקֶה.
הָא לָמַדְתָּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית. וְאֵין אוֹכְלִין בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית אֲבָל נֶהֱנִין בּוֹ. וְהָאוֹכֵל בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהָאוֹכֵל מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית לוֹקֶה:
כתב הרב: הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום י״ד עד סוף שעה רביעי׳ – ולא גזרינן משום יום המעונן דכיון דארבע זמן סעודה לכל היא לא יטעה שכולם בקיאי׳ בה ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו כלומר מאכיל לבהמה או מוכרו או מסיקו תחת תבשילו שלא גזרו בה אלא באכילה אבל בהנאה לא. והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות דהא אינו אלא גזירה דרבנן דלא ליגע באורייתא ואיך ילקה ומכת מרדות הוא פחות מארבעים לפי מה שיראו הדיינין ואם לא ירצה לקבל שלא לאכול חובטין אותו עד שתצא נפשו כדבעינן לברורי בשלהי פרק ששי. והאוכל מתחלת שביעית לוקה שהרי עובר על לא תאכל עליו חמץ כמ״ש הרב למעלה:
הא למדת וכו׳ עד סוף הפרק – מבואר במה שקדם, ומכת מרדות ידועה בכל איסור של דבריהם וכבר כתבתי פ״א מהלכות שבת:
והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות כו׳ – וא״ת אפילו בשעה חמישית אמאי לא לקי מכת מרדות דהא מדרבנן אסור ועוד אמאי נקט אוכל בשעה ששית אפילו נהנה בשעה ששית נמי אסור מדרבנן. וי״ל דמ״מ כיון דהיא שעה דמותר בהנאה ס״ל ז״ל דלא נחמיר כל כך באכילתו. והאי דנקט אוכל אפשר דה״ה נהנה אלא נקט אוכל איידי דצריך למינקט בתר הכי דשעה שביעית אוכל דהתם דוקא אוכל והוא משום לא תאכל עליו חמץ אבל לא נהנה:
והאוכל בשעה ששית וכו׳. קשה דלמה לא חייב מכת מרדות גם לנהנה כיון דאיסורו שוה מדרבנן ותו דמאי איריא אוכל בשעה ששית אפילו בשעה חמישית כיון דאסור באכילה מדרבנן כמו שעה ששית הוה לן לחייבו מכת מרדות כמו אוכל בשעה ששית וראיתי להרב לח״מ ז״ל שתירץ דבשעה חמישית כיון שהוא מותר בהנאה ס״ל דלא החמירו כ״כ באכילתו לחייבו מכת מרדות והנהנה בשעה ששית אה״נ דמכין אותו מכת מרדות והאי דנקט אוכל איידי דכתב בתר הכי אוכל בשעה שביעית דהתם דוקא אוכל לקי אבל נהנה לא לקי אמטו להכי נקט אוכל גם בשעה ששית עיי״ש והנה באוכל בשעה חמישית נראה מבואר דאין שייך לחייבו מכת מרדות דשעה ששית לבד היא מדבריהם כי היכי דלא ליגע באיסור תורה אלא דגזרו גם בשעה חמישית משום יום המעונן דילמא טעו בין ה׳ לו׳ ויסברו שהם ה׳ והם ו׳ ולא קיימא גזרת חז״ל בשעות דדבריהם וכיון שהיא משום חשש זה לחוד לא רצו להחמיר גם בהנאה אמנם בנהנה בשעה ששית מהך טעמא גופא שכתב הרב לח״מ דאין מלקות בנהנה בשעה שביעית איכא למימר דגם נהנה בשעה ששית אין כאן מכת מרדות דכי היכי דקיל נהנה בשעות דאורייתא גם בשעות דרבנן הקילו ולפ״ז בדקדוק כתב רבינו אוכל בשעה ששית ובאמת דגם הרב לח״מ ז״ל לא כתב מ״ש אלא בלשון אפשר משום דיש פנים לכאן ולכאן ודו״ק.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חמץ ומצה א, משנה תורה כ"י תימניים חמץ ומצה א, משנה תורה דפוסים חמץ ומצה א, מקורות וקישורים חמץ ומצה א, תשובות הרמב"ם הקשורות למשנה תורה חמץ ומצה א, ראב"ד חמץ ומצה א, ברכת אברהם על משנה תורה חמץ ומצה א, תשובות ר׳ אברהם בן הרמב"ם על משנה תורה חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, הגהות מיימוניות חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, ספר המנוחה חמץ ומצה א, מגדל עוז חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה חמץ ומצה א, כסף משנה חמץ ומצה א, לחם משנה חמץ ומצה א, משנה למלך חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, שער המלך חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מהדורה בתרא חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי ר' חיים הלוי חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, צפנת פענח חמץ ומצה א – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל חמץ ומצה א, יד פשוטה חמץ ומצה א – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

Chametz uMatzah 1 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Yemenite MSS Chametz uMatzah 1, Rambam Mishneh Torah Printed Versions Chametz uMatzah 1, Mishneh Torah Sources Chametz uMatzah 1, Responsa of Rambam Related to Mishneh Torah Chametz uMatzah 1, Raavad Chametz uMatzah 1, Birkat Avraham on Mishneh Torah Chametz uMatzah 1, Responsa of R. Avraham b. HaRambam on Mishneh Torah Chametz uMatzah 1, Hagahot Maimoniyot Chametz uMatzah 1, Sefer HaMenuchah Chametz uMatzah 1, Migdal Oz Chametz uMatzah 1, Maggid Mishneh Chametz uMatzah 1, Kesef Mishneh Chametz uMatzah 1, Lechem Mishneh Chametz uMatzah 1, Mishneh LaMelekh Chametz uMatzah 1, Maaseh Rokeach Chametz uMatzah 1, Shaar HaMelekh Chametz uMatzah 1, Mirkevet HaMishneh Mahadura Batra Chametz uMatzah 1, Or Sameach Chametz uMatzah 1, Chidushei R. Chaim HaLevi Chametz uMatzah 1, Tzafenat Paneach (Rogatchover) Chametz uMatzah 1, Even HaEzel Chametz uMatzah 1, Yad Peshutah Chametz uMatzah 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×