כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.
ואחד הממחה ושותה, הלח״מ הביא ד׳ הגמ׳ בחולין דמרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה, והרמב״ם בפ״ג מהל׳ שאה״ט כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ומשמע דהוא משום דבעלמא אמרי׳ שתיה בכלל אכילה כדאמר בשבועות דף כ״ג, וא״כ הוא קשה דטעמא דגמ׳ לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש, עכ״ד הלח״מ. ונ. ב. יש לומר דכל שאלת הגמ׳ שם הוא אם משקין ביוצא כמותן כדמוכח אח״כ דמביא מבכורים וקרא דנפש רק לגלויי דמשקין היוצא כמותן וכמש״כ התוס׳ בנדה דף ל״ב אבל עיקר למוד דשתי׳ הוא כמו אכילה סגי במה דידעינן בכל דוכתא דשתיה בכלל אכילה ואף דגם בלאו קרא דילפינן בשבועות דשתיה בכלל אכילה סגי לן קרא דנפש דעכ״פ איכא קרא לרבות השותה מ״מ עכשיו דאיכא קרא דנפש לגלויי דמשקין היוצא כמותן הביא הרמב״ם על דין דשותה כאוכל דין הפשוט בכל דוכתא דשתי׳ בכלל אכילה. ועיין בתשו׳ הגרעק״א סי׳ ק״צ, ובזה מיושב קו׳ המל״מ וא״צ לומר דשיעורו בפרוטה.

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע״פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך, ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.
השגת הראב״ד ואיסור החמץ וכו׳ כתב הראב״ד ז״ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער והשאור אע״פ שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א״כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו׳ בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ״ל.
לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, הנה מה דפסק הרמב״ם כדחזקיה אף דבפ״ח ממאכלות אסורות ובפ״ב משחיטה פסק כר׳ אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ביארנו לקמן בהלכה ז׳ עיי״ש.
ומש״כ הרמב״ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא, חולק הראב״ד וסובר דבשאור דוקא אמרינן ביה סברא דהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות ולהכי חייב לבער אפי׳ נפסל מאכילת כלב, והביאו לזה ראיה מדברי התוספתא שהביא הסמ״ג מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב, אכן הר״ן בהלכות פ׳ אלו עוברין כתב דטעמא דפת דאם ראוי לאכילת כלב חייב לבער אף שנפסל מאכילת אדם ובנבילה כל שאינה ראויה לאדם אינה קרויה נבילה דהוא משום שהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ״ה אסריה רחמנא מהאי טעמא, דלא כהראב״ד אלא דאף בפת שייך סברא דראוי לחמע בו, ובאמת יקשה על הראב״ד קושיית הר״ן דמ״ש חמץ מנבלה, והיה אפשר דזה אינו אלא דין דחייב לבער דכיון דעכ״פ שם אוכל עליו לענין ביעור, אבל לענין דין אכילה באמת אינו חייב משיפסל מאכילת אדם.
אמנם מה דכתב הראב״ד דדין דמהני הואיל וראוי לחמע בו הוא לענין שאור ובנפסל מאכילת כלב לכאורה מקורו הוא מדברי התוספתא דשאור הוא משיפסל מלאכול לכלב, ולפי״ז יהיה מוכח משם דגם אם אוכל שאור שעפשה חייב אפילו אם נפסל מאכילת כלב, אכן הכ״מ כתב דגם הראב״ד מודה לענין אכילה דאינו חייב על שאור ולא חלוק שאור מחמץ אלא לענין ביעור, וא״כ אם מקורו הוא מדברי התוספתא א״כ ע״כ גם לענין אכילה חייב על השאור דהא חייבין על אכילת שאור כדמוכח בביצה דף ז׳ ע״ב ולכן ע״כ צריך לומר דחריפותו של שאור אינו פוטר כיון דאם יערבו השאור בעיסה שלא נתחמצה יהי׳ אפשר לאוכלה לא פקע שם אוכל מינה וכמו כותח הבבלי ורק דאם לא יהי׳ כזית בכדי אכילת פרס היה פטור אבל אם יהי׳ בכא״פ שפיר חייב, ועל כן צריך לומר דמה דמחלק הראב״ד משאור לחמץ לענין הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות הוא ממה שדחקו הברייתות דפרק אלו עוברין (דף מ״ה ע״ב) דבחדא תניא זקוק לבער הואיל וראוי לחמע בו ובחדא משמע דבנפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ומפרש דברייתא קמייתא נמי בנפסל מלאכול לכלב משום דאם לא נפסל מאכילת כלב סובר פשוט דלא היה צריך לזה הטעם והיינו דבלא טעמא דראוי לחמע בו כמה עיסות צריך לבער כיון דאיכא עלה שם אוכל ולכן מוכיח מזה דע״כ הואיל וראוי לחמע בו כמה עיסות מהני אפילו בהיכי דנפסל מאכילת כלב, אלא דצריך ליישב דמנ״ל לחלק בין דין ביעור לאכילה דלענין ביעור יהיה מהני הא דראוי לחמע בה ולענין אכילה לא יהיה מהני.
ונראה דכיון דעיקר שאור הוא לענין ראוי לחמע בה, ולכן אף דלענין אכילה אם פקע שם אוכל מינה מסתבר דלא מהני ראוי לחמע בה דהא אין זה דבר אכילה ובשלמא אם אינו ראוי לאכילה מצד חריפותו לא פקע בשביל זה שם אוכל מינה וכמש״כ למעלה אבל בעפשה א״כ אינו אוכל מצד עצמו ומה דאפשר לערבו ולבטל העיפוש בזה לא יתוסף עליה שם אוכל, אבל לענין דין ביעור כיון דעיקר שם שאור לענין ראוי לחמע בה א״כ לא איכפת לן אם פקע שם אוכל מינה עכ״פ נמצא דהראב״ד סובר דהא דראוי לחמע בה מהני גם לענין נפסל מאכילת כלב, וע״כ דפת אינו ראוי לחמע בה ולענין נפסל מאכילת אדם לא היה צריך להך טעמא וכנ״ל.
והנה לקמן בפ״ד הל׳ י״א כתב הרמב״ם הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער והשיג הראב״ד בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה וכתב המ״מ ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב ולכן סתם הרמב״ם, אבל באמת אינו מוכרח דהרמב״ם לא התנה בזה שיהא נפסל מאכילת כלב, אכן לפמש״כ אפשר לומר דאם הרמב״ם סובר כהר״ן דהא דצריך לבער חמץ בנפסלה מאכילת אדם הוא משום דראוי לחמע בה א״כ שפיר יש לומר דמלוגמא אינו ראוי לחמע ולכן גם בנפסלה מלאכול לאדם גם כן אינו צריך לבער ודלא כהמ״מ שהעמיד בנפסל מלאכול לכלב, אכן הראב״ד לשיטתו דסובר דבנפסל מאכילת אדם אינו צריך להאי טעמא דמשום דראוי לחמע בה שפיר השיג דזהו ע״כ בנסרחה ולבסוף נתחמצה.
ב) ומש״כ הרמב״ם המניח חמץ ברשותו עובר בשני לאוין משום לא יראה ולא ימצא, הקשה הכ״מ דהא הרמב״ם כתב בספר המצות שורש ט׳ דשני לאוין מענין אחד אינם נמנים אלא אחד וכן אין לוקין אלא על אחד, וכתב ע״ז הכ״מ דלא יראה משמע אלא בנראה לעיניים אבל על טמון אינו עובר בבל יראה ומש״כ הרמב״ם עובר לא יראה ולא ימצא היינו דבאינו טמון עובר על שניהם אבל בטמון אינו עובר אלא על לא ימצא, אכן באמת מלשון הרמב״ם בפ״ד שם מוכח להדיא דגם על טמון עובר על שניהם ועוד דהרמב״ם במצות ל״ת ר׳ ור״א שהביא הכ״מ שכן משמע שם כתב להדיא להיפוך דמתחלה כתב על טמון עובר בלא ימצא ואח״כ כתב דבפסחים מבואר שעוברים על האמור של זה בזה.
ע״כ נראה דבאמת עובר על שניהם ומ״מ לא קשה דכיון דהרמב״ם כתב להדיא בשורש ט׳ שם דהיכי דבלאו השני יש תוספת ענין חשיבי שני לאווין וה״נ יש תוספת ענין בלאו דלא ימצא ואף דאח״כ למדין לא יראה מלא ימצא אבל עכ״פ לאו דלא ימצא הוא לאו של מלקות ולא לתוספת אזהרה כמש״כ הרמב״ם, ומזה אני תמה על הרמב״ן שהשיג שם על הרמב״ם מהא דגבי רחיים ורכב סבר אביי דלוקה שלש אף דהוא ענין אחד אבל באמת לא קשה כלל דהא שם איכא תוספת ענין דהא לוקה מכי נפש הוא חובל על שאר כלים, אלא דיש להקשות מהא דנא ומבושל דמשמע בגמ׳ בב״מ דף קט״ו ע״ב דליכא שאר דברים וכן כתבו שם בתוס׳ והשיגו על רש״י דכתב דלוקין על חמי טבריה אכן הרא״ש בשיטה מקובצת ביאר שם דברי הגמ׳ ומיושב כדברי רש״י עיי״ש, אמנם הרמב״ם בפ׳ י״ט מה׳ סנהדרין הל״ד מנה רק לאו אחד למקיים חמץ בפסח, וצ״ע.

חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנאה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותר באכילה לאחר הפסח.
חמץ שנתערב הכ״מ כתב ומה שרצה ה״ה לומר דלהרמב״ם אפילו נתערב מתחילת השנה משהו אסור בפסח נ״ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא בתוך הפסח כמש״כ אבל נתערב מי׳ שעות ולמעלה בטל בס׳ מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפי׳ נתערב מתחלת השנה ס״ל דחוזר וניעור וכמ״ש בספ״ד וכו׳ ודברי הרב המגיד נ״ל לבארם דסובר דלהרמב״ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור, ומ״מ דברי הרמב״ם שכתב דחמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר וכו׳ לכן נ״ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס׳ כשאר איסורים ובפ״ד אשמעינן דאפי׳ נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור, עכ״ל הכ״מ. ונ. ב. דבריו צ״ע כיון דמקודם קאי על אוכל בפסח ובזה אפילו נתערב לפני הפסח אסור משום שחוזר וניעור כמש״כ אח״כ וצ״ל דמשום דרוצה להשמיענו דבנתערב משש שעות ואכלו אז בטל בס׳ לכן כתב בתוך הפסח אבל אכתי קשה מה שהקשה בעצמו דהל״ל חמץ שנתערב כו׳ אסור לאכלו בפסח וצ״ע. ונ״ל דמה דכתב תוך הפסח הוא משום דכולל אפילו לח בלח בשלא במינו דאז ודאי לא שייך משום חוזר וניעור ובזה דוקא בנתערב תוך הפסח, וכן פסק הרמ״א בסי׳ תמ״ד דבלח בלח אינו חוזר וניעור, אלא דאפשר לחלק בין במינו בין שלא במינו והתריאק הוא חמץ יבש שחור מעורב עם בשר אפעה כמבואר בשה״ג פ׳ אלו עוברין ולכן לא בטל.

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ.
עיין בדברי הכ״מ בהלכה זו בסוף דבריו במש״כ ליישב דברי המ״מ ונ. ב. ולפי״ז קשה מה שפסק הרמב״ם בפט״ו מה׳ מ״א גבי חלב בכא״פ דחייב מלקות ולא כתב דחייב כרת ולמעלה הביא זה.

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזיית במזיד מכין אותו מכת מרדות.
הכ״מ תמה דלמה לן קרא דלא יאכל בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קיי״ל דחצי שיעור אסור מן התורה, ותי׳ המהרלנ״ח דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר משא״כ בחמץ שמותר קודם הפסח, ונ״ל בהקדם מה שנבאר מש״כ הרמב״ם בפ״ח מהל׳ מאכלות אסורות דאין לוקין על הנאה, וכ׳ המ״מ משום דהוי שלא כדרך הנאתן, והקשה המל״מ מלשון הגמ׳ בפסחים כ״ד ע״ב דדוקא הניח חלב חי, ועוד הקשה עיי״ש (ולי קשה עוד דא״כ בדברים דלא בעי כדרך הנאתן ילקה על הנאה דהא הנאה בעצמו הפטור הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומשום דעומד דווקא לאכילה, ויש לעיין), והמחוור כמו שפי׳ המל״מ משום דס״ל להרמב״ם דאין לוקין על הנאה כיון דרק מרבוייא מתרבי, אך עדיין קשה דהא בגמ׳ אמרינן דפטור בהניח חלב חי משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומוכח דאם היה כדרך הנאתן היה חייב, עוד הקשו מב״ק דף מ״א דאמרינן דהו״ל למיכתב לא יהנה ולפי דברי המל״מ קשה כיון דמה דאין לוקין על הנאה הוא משום דלא כתיב בפירוש ואי הוה כתיב לא יהנה היה לוקה.
ונראה דהנה הרמב״ם פוסק כר׳ אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור בהנאה, וגבי חמץ בפסח כתב בפ״א הל׳ ב׳ דאסור בהנייה מקרא דלא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ופי׳ הר״נ משום דהאי קרא מבורר טפי וזה דחוק, והנה באמת יתפלא למה פסק כר׳ אבהו לגבי חזקיה (עיין ברא״ש חולין פ׳ גיד הנשה סי׳ י״ז) הלא אפי׳ לגבי ר׳ יוחנן פסקינן כחזקיה כ״ש לגבי ר׳ אבהו תלמידו.
והנראה בזה דהנה יש לחקור אם חמץ בפסח הוי איסור חפצא או איסור גברא כיון דלאחר הפסח מותר מדאורייתא לדידן דקיי״ל כר״ש, וכן יש לחקור ג״כ לגבי חדש, אכן לגבי חדש יש להביא ראיה לפימש״כ התוס׳ בב״ב דף פ״א דבכורים לא הוי מצוה התלויה בארץ משום דהוי חובת הגוף וא״כ חדש דאמרינן בקידושין בדף ל״ח דהוה מצוה התלויה בארץ מוכח דהוי איסור חפצא, אכן בכ״ז יש לומר דלא דמי חמץ לחדש, דחדש אמרינן בגמ׳ דהקרבת העומר מתיר ואפילו בזמן שאין עומר אמרינן עיצומו של יום מתיר נמצא דלא הוי כמו איסור לזמן דלא שייך מתיר, אבל חמץ בפסח דאסור דוקא עד הזמן אפשר דלא הוי איסור חפצא וקצת מוכח כן דהרמב״ם אינו מונה חמץ בין איסורי מאכלות, וחדש מונה בין איסורי מאכלות.
והנה לפי״ז אפשר לומר דלא שייך למיגמר חמץ בפסח מחלב לגבי איסור הנאה דדוקא איסור מאכל ילפינן מחלב.
אח״כ מצאתי דבירושלמי ערלה פ״ג הל׳ א׳ מתרץ בהא דפריך הגמ׳ מחדש דלא אסור בהנאה ומשני דשניא הוא דהוי לזמן ומוכח דהירושלמי סובר גם לגבי חדש דהוי איסור גברא דאינו אסור אלא עד הזמן, אכן כבר תמהו המפרשים דא״כ חמץ נמי הוי לזמן ואמאי יליף לה ר׳ אבהו מנבלה, ומתרצים משום דחמץ כיון דצריך שריפה לא שייך לומר בזה דהוי לזמן דהא חמץ דמקודם אין לו היתר, אכן לבד שסברתם אינה מוכרחת עוד יתפלא דהא חמץ של עכו״ם אסור בהנאה ואין צריך שריפה, ואי הוי ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה לא היה קשה, אך לא פסקינן כן והדר ביה ראב״י.
ע״כ המחוור דהירושלמי סובר דר׳ אבהו יסבור כר׳ יהודה דאסור אף לאחר הפסח ולא הוי איסור לזמן ותלמודין דאינו מתרץ כן ע״כ סובר דר׳ אבהו סובר כן גם אליבא דר׳ שמעון, ומ״מ אם היינו אומרים דבסברא זו פליגי חזקיה ור׳ אבהו, א״כ צריך חזקיה לאשמעינן מלא יאכל ואינו מוכרח דפליג אר׳ אבהו בכל איסורי מאכל, וע״כ הא דלא מתרץ תלמודין כן משום דרוצה לתרץ גם דברי חזקיה אליבא דכ״ע בין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון, ולכן לא מצי לתרץ דחזקיה סובר כסברת הירושלמי כיון דאי סובר כר׳ יהודה לא הוי לזמן, אבל אליבא דדינא כיון דפסקינן כר׳ שמעון בלאחר זמנו, סובר הרמב״ם כסברת הירושלמי רק דבחדש אפשר דלא סובר כן דהוי לזמן ומשום דבחדש עיצומו של יום מתיר ורק בחמץ בפסח דאינו אסור אלא דווקא עד הזמן סובר כסברתינו הנ״ל, ונמצא דלא נצטרך לומר דחזקיה פליג אר׳ אבהו בשאר איסורים רק בחמץ בפסח משום דלא הוי איסורי מאכל, אבל ר׳ אבהו ע״כ סובר דאין לחלק בין חמץ בפסח לאיסורי מאכל והרמב״ם פוסק בזה כחזקיה לגבי ר׳ אבהו ולכן שפיר פסק בכל מקום כר׳ אבהו ובחמץ בפסח כחזקיה.
והנה ביומא דף ע״ד אמרינן דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי ובתר הכי מקשה ר״י לר״ל מברייתא דכל חלב, והקשו התוס׳ דא״כ למה לר״י סברא דחזי לאיצטרופי ותי׳ בתוס׳ דמשום סברא דרשינן קרא והוא דחוק דכיון דאיכא ברייתא וקרא למה לר״י סברא, ונראה פשוט דס״ל לר׳ יוחנן דאיסור דכל חלב לא שייך ביוהכ״פ דלא הוי איסורי מאכל ולכן אוסר מסברא דחזי לאיצטרופי, ורק לר״ל מקשה דהא עכ״פ באיסורי מאכל איכא ברייתא וקרא דכל חלב, ואח״כ מצאתי דהמק״ח מביא ד׳ הצ״צ שכתב דבבל יראה אין לאסור חצי שיעור מהא דכל חלב דלא שייך אלא באיסורי אכילה, וכתב המק״ח דמ״מ מדרבנן יהיה אסור משום דחזי לאיצטרופי, ובאמת השאגת אריה כתב דלא שייך חזי לאיצטרופי בבל יראה כיון דאינם מצטרפין השהיות של חצי שיעור והוא פשוט.
והנה רש״י ותוס׳ בפסחים ב׳ ע״א פליגי בחיוב בדיקה וביעור אם הוא משום בל יראה או משום שמא יבוא לאוכלו ולדעת רש״י הוא משום בל יראה ובבצק שבסדקי עריבה מוכח דבחצי שיעור יש חיוב בדיקה במקום שאין עשוי לחזק, וכן פסק הרמב״ם, ולדעת רש״י הוא משום בל יראה ומוכח דאיכא בל יראה בחצי שיעור, והנה יש לדון ולחלוק על סברת הצ״צ דכיון דבל יראה עיקר שיעורו ילפינן מאכילה כדאמרינן בביצה דף ז׳ דילפינן ביעור מאכילה וכיון דבאכילה אסור חצי שיעור לכן גם בבל יראה איכא בחצי שיעור, אכן אם נימא דגם באכילה לא שייך איסור חצי שיעור מקרא דכל חלב משום דחמץ לא הוי איסורי מאכל, ונוכל רק לאסור משום הסברא דחזי לאיצטרופי וכדאסרינן אכילת חצי שיעור ביוה״כ, ויקשה עפי״ז מתני׳ דבצק שבסדקי עריבה דמוכח דבחצי שיעור איכא חיוב בדיקה ולא שייך בזה הסברא דחזי לאצטרופי, ולכן חידש הרמב״ם דחצי שיעור אסור בחמץ מלא יאכל היינו כיון דאסור בהנאה, לכן גם אכילת חצי שיעור הוי הנאה וכיון דאסור מקרא א״כ שוב ילפינן דין ביעור מאכילה דגם בבל יראה איכא איסור בחצי שיעור וכנ״ל.
והגרעק״א בתשובה סי׳ ק״צ חקר בזה דילפינן הנאה מלא יאכל ולא תאכל אי הוי בכזית כאכילה או לא, והביא מהגמ׳ דב״ק דף מ״א דקאמר א״כ ליכתוב לא יהנה ומוכח דאף דילפינן הנאה מלא יאכל לא הוי בכזית, דאי הנאה בכזית א״כ איך ליכתוב לא יהנה ולא יהיה בכזית ומסיק הגרעק״א דהוא בפרוטה, ובאמת דין פרוטה אינו אלא היכי דבעינן דין ממון, אבל היכי שאינו צריך ממון מה שייך פרוטה, וגבי הקדש הוי דין ממון, ויש להעיר דליתני במתני׳ דחמש פרוטות דאיתא התם הנהנה מן ההקדש מעל ליתני לשיטת התוס׳ דלוקין על איסורי הנאה דהוי בפרוטה ודוחק לומר דהוי בכלל הנהנה מן ההקדש, וכיון דהוכחנו דלא שייך שיעור פרוטה א״כ ע״כ מוכח דצריך שיעור כזית דאלא״ה צריך תמיד ללקות על אכילת חצי שיעור באיסורי הנאה משום איסור הנאה, ויקשה מהא דשאור בכזית ומוכח דאינו לוקה בחצי שיעור, ומוכח דגם איסורי הנאה בכזית, וקושיית הגרעק״א אינה קושיא דבאמת עיקר איסור אכילה הוי גם על משהו רק דהוי הלכה דאין אכילה פחותה מכזית א״כ שפיר מצי למיכתב לא יהנה והיה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה.
והנה לפימש״כ בדעת הרמב״ם דפסק דחצי שיעור דאסור בחמץ הוא משום הנאה והוא אליבא דחזקיה דחמץ לא הוי איסורי מאכל וליכא למילף מכל חלב, וא״כ לשיטתו מוכח ע״כ דליכא בהנאה איסור מלקות דאלא״ה למה צריך שיעור בחמץ הא תמיד איכא הנאה, אבל כ״ז הוא אליבא דחזקיה אבל לר׳ אבהו דחמץ לא שנא משאר איסורים א״כ לדידיה לא צריך לחדש דאיסור הנאה הוא בכל שהוא, ואפשר שפיר דלוקין על הנאה.
(ובמש״כ נוכל לומר לרש״י לשיטתו דכתב אלו עוברין בבל יראה והקשו התוס׳ והר״ן דהא מרבינן מכל מחמצת ודוקא לאכילה ומנ״ל לבל יראה, אבל לפימש״כ דילפינן ביעור מאכילה לענין איסור חצי שיעור, ולשיטת רש״י מוכרח מהא דבצק שבסידקי עריבה א״כ גם לחמץ נוקשה נוכל ללמוד ביעור מאכילה).
ובמש״כ על ראיית הגרעק״א מלא יהנה דאינה הוכחה דכיון דשיעורין הוא הלכה היה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה, הקשו לי מהגמ׳ דיומא דף פ״א דאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר נכתוב לא יאכל אכילה בכזית, וא״כ לדברינו היה אפשר להיות הלכה דאכילה זו בככותבת, ויש ליישב מש״כ דגבי אכילה דאיכא הלכה דשיעור אכילה הוא בכזית אי אפשר שתהיה הלכה דשיעור אכילה דכאן הוא ככותבת דזה אינו דבאמת שיעור אכילה תמיד בכזית וביוה״כ דהוא בככותבת הוא משום עינוי דשיעור עינוי הוא בככותבת משום יתובי דעתא אבל הכא גבי לא יהנה ליכא שום שיעור אחר על הנאה רק גבי הנאת ממון דשיעורו בפרוטה, והך סוגיא ע״כ כר׳ אבהו ולדידיה באמת חייב מלקות בשיעור הנאה דהוא כשיעור אכילה והיינו בכזית והו״מ למיכתב לא יהנה ויהיה הלכה דשיעורו כשיעור אכילה דהוא בכזית, ולחזקיה נתרץ כתירוץ הב׳ בב״ק שם דאמר אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ע״ש.
ובמה שכתב הגרעק״א ליישב ביסוד זה קושיית המל״מ לפמש״כ בריש הל׳ חמץ ומצה לא קשה כלל עיי״ש.